ירכבהו על במותי ארץ

מהותה של שירת האזינו מופיע בפרשה הקודמת: השירה משמשת כעדות לבני ישראל – וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי:

יודע הקב"ה כי העם עתיד לחטא ולהיענש, ובגלל שהטבע האנושי מחפש קודם כל את האשמה בגורם חיצוני ולאו דווקא באדם עצמו, הוא עלול להגיע למצב שבו הוא מאשים את הקב"ה על מצבו. משום כך מגיעה שירת האזינו- תפקידה להזכיר לעם כי הסיבה למצבו היא מעשיו, הסיבה לגלות היא העם, אך יותר מכך: היא מזכירה לעם שכשם שהביא על עצמו עונש הוא יכול להביא על עצמו גאולה, אם מעשיו הרעים הביאו עליו גלות, מעשיו הטובים יכולים לגאול אותו. חשיבותה של השירה כל כך גדולה עד שהיא נקבעה להיות מושרת במקדש בכל שבת בזמן הקרבת קרבן מוסף השבת- ומכאן שמה שירת הלווים[1] (ובמנהג מרוקו היא נקראת ב-ט' באב בשחרית במקום שירת הים).

השירה מתחלקת לכמה חלקים, כאשר השני שבהם מדבר על הטובות שהביא הקב"ה על בני ישראל, כאשר עיקר הטוב היא ארץ ישראל כפי שאומרת התורה: יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר: חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר׃ הדגשת הטוב הזה מובאת לפני הקטע הבא בשירה העוסק במרידת ישראל את הקב"ה.

המדרש בילקוט מביא כמה דרשות על מנת להסביר מהן אותן הטובות המתוארות בפסוקים?

״יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ״ – זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא גְּבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר…״וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרַיִם וַיָּבוֹאוּ אֶרֶץ כְּנָעַן״. וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי-  אֵלּוּ פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁקַלִּין לֶאֱכֹל מִפֵּרוֹת כָּל הָאֲרָצוֹת. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע- כְּגוֹן סִכְנִי וְחַבְרוֹתֶיהָ, מַעֲשֶׂה שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה לִבְנוֹ בְּסִיכְנִי צֵא וְהָבֵא לִי קְצִיעוֹת מִן הֶחָבִית, אָמַר לוֹ אַבָּא שֶׁל דְּבַשׁ הִיא, אָמַר לוֹ הַשְׁקַע יָדְךָ לְתוֹכָהּ וְאַתָּה מַעֲלֶה קְצִיעוֹת מִתּוֹכָהּ. וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר- אֵלּוּ זֵיתִים שֶׁל גּוּשׁ חָלָב מַעֲשֶׂה שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסִי לִבְנוֹ בְּצִפּוֹרִי עֲלֵה וְהָבֵא לָנוּ גְּרוֹגָרוֹת מִן הָעֲלִיָּה, הָלַךְ וּמָצָא אֶת הָעֲלִיָּה שֶׁצָּפָה בִּדְבַשׁ.

״יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ״-  זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁגָּבוֹהַּ מִכָּל הָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״.. וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי- אֵלּוּ סַלֵּי בִּכּוּרִים. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן- אֵלּוּ נִסְכֵי שֶׁמֶן. חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים – זוֹ חַטָּאת וְעוֹלָה וּשְׁלָמִים וְאָשָׁם וְתוֹדָה וְקָדָשִׁים קַלִּים. עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה- אֵלּוּ סְלָתוֹת. וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר- אֵלּוּ נִסְכֵי יַיִן.

דָּבָר אַחֵר ״יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ״- זוֹ תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״. וַיֹאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי- זוֹ מִקְרָא. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע- זוֹ מִשְׁנָה. וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר- זֶה תַּלְמוּד, חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים- אֵלּוּ קַלִּים וַחֲמוּרִין וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת (וּתְשׁוּבוֹת) [תְּקוּפוֹת וְגִמַּטְרִיָּאוֹת]. עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה- אֵלּוּ הֲלָכוֹת שֶׁהֵן גּוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר- אֵלּוּ הַגָּדוֹת שֶׁמּוֹשְׁכוֹת לֵב אָדָם כַּיַּיִן.

הגם שמסקנת המדרש שונה בכל דרשה, השווה בכולן הוא שיש בהן עניין של הגבהה: בעלי המדרש הבינו את המילים עַל־בָּ֣מֳתֵי (במותי) אָ֔רֶץ מלשון במה או גובה (רש"י[2]), וכך גם ארץ ישראל- גבוהה מכל הארצות, המקדש- גבוה מכל הארצות ומכל הפולחנים שנעשים בכל הארצות, והתורה היא הגבוהה מכל החוכמות והאמונות. כמובן שהדגש כאן הוא לא על גובה פיזי אלא ערכי, והמילה גובה מתארת איכות גבוהה מבחינה ערכית. אולם, עם כל יופיים של המדרשים הללו, עולה השאלה מהי משמעות הדרשות הללו וכיצד הן מתקשרות לפסוק? הרי פשט הפסוק עוסק בארץ עצמה- הפיזית והחומרית, ובאיכותה ולא במקדש או בתורה.

תשובה ראשונה לכך היא שמבחינת פשט הפסוקים ברור שמטרת הקטע כולו לעורר ולהדגיש את חומרת מעשיהם של ישראל המובאים בחלק הבא של הפרשה: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט – עם ישראל בועט בכל הטוב הגדול שהקב"ה השפיע עליו ומתכחש למקור הטוב הזה. במובן זה ברורה מטרת המדרשים: הם ממשיכים את כוונת התורה עצמה ובאים להדגיש עוד יותר את גודל הטוב של הקב"ה ובכך להעמיק את השאלה כלפי העם- איך הייתם מסוגלים למרוד בקב"ה?[3]

המדרש הראשון עוסק בארץ עצמה ובאיכותה, וקשור מאוד לפשט התורה בכך, ומעצים את האיכויות של הארץ, פירותיה ותוצרי החקלאות הגדלים בה. כמה גדולה התמיהה על מעשי ישראל לאדם הנמצא בגלות כאשר הוא על איכות הגפנים של סכנין, הזיתים של גוש חלב או התאנים של ציפורי.

המדרש השני ממשיך ומעצים את הטוב של הקב"ה מהמישור הפיזי למישור הפולחני: האדם הנמצא בגלות, שבה הקושי לקיים את מצוות ה' גדול, שבה בית הכנסת מושפל לעומת הכנסייה או המסגד, חווה את דברי המדרש בצורה הרבה יותר עוצמתית כאשר הוא מדמיין לעצמו את בית המקדש בתפארתו, את העצמאות הדתית והלאומית שמאפשרים את קיום המקדש ובכך שוב מתעצם הפער שבין טוב הקב"ה ובין המרידה בו. המקדש גם מבטא את הקשר הכמעט ישיר בין העם ובין הקב"ה, וכמה מורגש חסרונו של המקדש  במובן זה.  

כך גם במדרש השלישי, שהוא אולי החשוב משלושתם: לכאורה עולם התורה והחוכמה המבוטא בדברי הדרשן עדיין קיים- עדיין אנו לומדים תורה, וקוראים במדרש, ופוסקים הלכה, העם מעולם לא פסק מלעשות זאת. אבל כמה הבדל יש בין התורה והעומקים שניתן להגיע אליהם כאשר העם יושב על אדמתו, משוחרר מעבדות וגלות, ויכול לא רק ללמוד את התורה אלא גם לקיים את התורה. נראה שזו הכמיהה הגדולה ביותר- להיות מסוגלים להביא לידי מעשה את הלימוד בדרך בה רצה הקב"ה שתקוים התורה. עניין זה כולל בתוכו את הדברים האחרים, שהרי שכר קיום המצוות הוא הישיבה על האדמה וקיום המקדש, אך הוא גם מבטא עניין עוד יותר עמוק- תלמוד התורה ורבדיה זהו הדבר שתלוי באדם! גם אם לא לכל אדם יש נחלה בארץ או את היכולת לעבוד במקדש- לכל אדם יש את היכולת ללמוד תורה במידה זו או אחרת, ולכן חסרון זה הוא המורגש ביותר לכלל העם.

אולם אפשר להביא רעיון נוסף העולה מקריאת דברי המדרש בכללם: הדרשות שמביא בעל המדרש מטרתן לעורר בנו משהו, הן מאדירות את ארץ ישראל, את המקדש ואת התורה, הם מעוררים בנו את הרצון לשקע את היד בתוך חבית הדבש, לקחת חלק בהבאת הביכורים או לשתות מיין ההגדות המושכות את הלב. תחושות אלו יכולות להביא אותנו לשני מקומות: דברי המדרש מביאים להכרה בגודל השבר שחווה העם (באשמתו) ולכן מצד אחד יכולים לעורר ייאוש על גודל הנפילה של העם ועל מצבו הנוכחי.

אולם, מצד שני יש הכרה זו יכולה לעורר בנו את הרצון להשיב את הזמן לאחור, לחזור אל מה שננטש- לחזור אל הארץ, אל המקדש ואל התורה, ובמקום לשקוע בייאוש הן יכולות לגרום לנו לפעול ביתר שאת לחזור אל הקב"ה. הדרשה השלישית היא הנוגעת לכך במיוחד- החזרה לאחור נעשית על ידי הבאה לכדי מעשה של לימוד התורה, אותו לימוד שיכול להתקיים גם כיום.

הרש"ר[4] המסביר כי המילה במה (במותי ארץ) משמעותה לא רק מקום גבוה, אלא תפקידה הוא להגביה את העומד עליה. במובן זה הארץ מטרתה להגביה את עם ישראל הן מהבחינה הרוחנית והן מהבחינה הפיזית וכך גם לימוד התורה, לפיכך נוכל לומר שעל ידי קידוש החול והכנסת התורה לכל מערך חיינו- גם במה שנראה הארצי ביותר, האדמה, נוכל לנסות ולחזור שוב אל הקב"ה, המקדש והארץ.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

——————–

[1] מסכת ראש השנה דף לא עמוד א: במוספי דשבתא מה היו אומרים? אמר רב ענן בר רבא אמר רב: הזי"ו ל"ך. ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחלוקים כאן – כך חלוקין בבית הכנסת. במנחתא דשבתא מה היו אומרים? אמר רבי יוחנן: אז ישיר ומי כמוך ואז ישיר. איבעיא להו: הני כולהו בחד שבתא אמרי להו. או דלמא כל שבתא ושבתא אמרי חד? תא שמע, דתניא, אמר רבי יוסי: עד שהראשונה אומרת אחת – שניה חוזרת שתים, שמע מינה: כל שבתא ושבתא אמרי חד, שמע מינה.

הזי"ו ל"ך – הכוונה לשירת האזינו המחולקת לשישה חלקים שסימנם הזי"ו ל"ך (על פי האות הראשונה בה מתחיל הקטע).  ונחלקו חכמים אם הייתה מושרת כולה כל שבת או שכל שבת היו שרים את אחד החלקים.

[2] רש"י: במותי ארץ – לשון גובה.

[3] שימוש זה בדרשה דומה גם בקטע המפורסם מהגדת פסח: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? והדרשנים הולכים ומוסיפים מכות על מכות שנחתו על המצרים עד שרבי עקיבא אומר: אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת; וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת. מכות אלו לא נכתבו בתורה וברור שמטרת הדרשנים היא להעצים את גודל הכוח של הקב"ה, את עונשם של המצרים ואת כמות הטוב שזכו לו בני ישראל בראותם את משעבדיהם נענשים.   

[4] רש"ר הירש: ירכבהו על במותי ארץ – כבר אמרנו בפירושנו לבראשית (א, כד–כו) שלא כל מקום גבוה קרוי ״במה״; אלא ״במה״ היא מקום גבוה המשמש כבסיס להגבהת מה שעליו. נמצא ש״במותי ארץ״ אינן שם נרדף ל״הרי ארץ״, ״גבעות ארץ״, אלא הן רמות נישאות שהעלייה אליהן ממלאת שאיפה. מכאן ש״במות״ הוא הכינוי לכל עמדה גבוהה שאדם שואף להגיע אליה ומשיג אותה. ״וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי״ (תהילים יח, לד), ״וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי״ (חבקוק ג, יט), ״על במותימו תדרך״ (להלן לג, כט)…. לאחר שה׳ העיר את רוח עמו במדבר וחינך אותו להתמסר אך ורק לכנפי הנשרים של הנהגתו, הרי ״ירכבהו על במֳותי ארץ״ – הוא הביא אותו לטפס אל פסגתה הכפולה של העשייה הארצית: להשיג מעלות מוסריות ורוחניות, ובה בעת בריאות גופנית ורווחה חומרית.