החובה לשאול

מה אנו מצפים מההורים שלנו? מעבר לצרכים הפיזיולוגיים שהם אחראים לספק לנו, ההלכה קבעה עוד מספר דרישות: האב מצווה למול את בנו ולפדותו, כלומר לקיים בו את המצוות שמכניסות אותו לכלל ישראל. בנוסף לכך עליו ללמדו תורה, להשיאו אישה וללמדו אומנות. הווה אומר: על ההורים לספק לילדיהם את הידע והכישורים שיאפשרו להם לצמוח רוחנית, להקים משפחה ולהסתדר בחיים מבחינה כלכלית.

כיום אנו יודעים שהורות היא עניין מורכב בהרבה, והורים ייבחנו לא רק על פי מעשיהם אלא גם על פי היחס שהם מעניקים לילדיהם – מידת הביטחון העצמי שהם יבנו אצלם, טיפוח עולמם הרגשי, תחושת השייכות והמוגנות שהם מעניקים להם, ועוד. ואולם, פרשת 'האזינו' מכניסה גורם נוסף לתפקיד ההורות. מסתבר שלא די שההורים יספקו את צרכי ילדיהם, יכינו אותם לחיים ויטפחו אצלם אישיות מוצקה; על הילדים לצפות מהוריהם עוד דבר, והוא לספר את ההיסטוריה שלהם.  

*

שירת האזינו חריגה בנוף המקראי. ממבט ראשון קשה בכלל להכתיר אותה כשירה, שכן בניגוד לשירות אחרות, כמו שירת הים, שירת הבאר, או שירת דבורה, היא כלל לא משמחת. מתוארת בה מציאות קשה של הסתר פנים ושל ייסורים שיבואו על עם ישראל. בנוסף לכך, השירה חורגת מן הסגנון המקובל בפרקי השכר והעונש בתורה. עזיבתו של עם ישראל את דרך ה' לא מוצגת כתנאי, כפי שמצאנו בפרשות קודמות העוסקות בברכות וקללות ("אם בחוקותי תלכו", "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוהיך"), אלא כגזירת גורל:

וישמן ישורון ויבעט… וינבל צור ישועתו. יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו.

יזבחו לשדים לא אלה אלוהים לא ידעום… צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך.

בהמשך לכך, גם גאולתו של עם ישראל לא מוצגת כתנאי וכפועל יוצא מחזרתו בתשובה. אלוהים יציל אותו ויגן על עמו רק מתוך רחמים על מצבו הרעוע:

כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב…

הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו.

שירת האזינו מספרת אפוא סיפור אחר ממה שאנו רגילים לקרוא בתורה. היא לא קוראת באופן ישיר לשמירת מצוות ולא מזהירה מפני העבירות. היא מתארת מציאות שהולכת לקרות. אם לאורך התורה נלחם משה כדי שעם ישראל ימשיך לקיים את הברית עם אלוהים גם לאחר הכניסה לארץ, כעת מגיע אלוהים ואומר לו, כמו אב מנוסה שמכיר את חולשות ילדיו, שעזיבת הברית היא לא עניין היפותטי אלא רק שאלה של זמן. מה ייתן מענה לעם ישראל, כשהוא יהיה במצב ירוד, ויחוש ננטש על ידי אלוהים?

*

שירת האזינו פונה אל העזובים והנבגדים. היא מדברת אל ליבו של עם שחווה הסתר פנים וחש שאלוהים עזב אותו. היא מתארת ימים שבהם אין תקווה לחידוש היחסים. התחושה היא שהברית תמה. במציאות שכזו, לא שייך להוכיח את העם על מעשיו ולא יועיל לקרוא לו לקיים מצוות. כמו זוג נשוי פרוד שנמצא רגע לפני הגירושין, אין תועלת בקריאה להתעוררות האהבה מצד העם. אז מה כן עושים?

התשובה של שירת האזינו היא זיכרון ההיסטוריה:

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור

שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך.

כשזוג עומד על סף גירושין, ההנחה היא שאף אחד לא הולך בשלב הזה להשתנות. כל מה שאפשר לעשות הוא רק להזכיר להם שבעבר היה אחרת. שבתחילת הדרך היתה ביניהם אהבה, ושהיו להם הרבה סיבות להישאר יחד. אם יסתכלו אחורה וירחיבו את המבט על הזוגיות שלהם, אולי יצליחו להבחין בנקודות שגרמו ליחסים להידרדר ותחזור האמונה שאולי בכל זאת יש עתיד לקשר ביניהם.

זה מה שהשירה מעניקה לעם ישראל. ברגעים של משבר וייאוש, של הסתר פנים, היא קוראת לעם לשוב ולהתבונן אחורה בהיסטוריה שלו. חיזרו אל ראשית הקשר, היא אומרת. תזכרו את הימים הראשונים, שבהם נוסד הקשר עם אלוהים. התבוננו במעשיו של כל דור, מראשית ימי עם ישראל ועד עתה. זכרו את הריבים וגם את רגעי הפיוס ותנסו להבחין ברגעים שבהם הקשר נפגע. מה עבר על העם? מדוע אירעו לו מקרים כאלה? אם תעשו זאת, אולי תחזור ותהדהד בכם האמונה שחידוש הקשר אפשרי. בכל מקרה, אלוהים מצידו ידאג שגירושין מוחלטים לעולם לא יקרו והוא יגן עליהם.

מי שיכול לרענן את הזיכרון הזה הם לא בהכרח גדולי הדור. תלמידי חכמים יודעים את האסור והמותר, את חוקי האלוהים שיש לקיים, אבל לא לכולם יש את הרגישות ההיסטורית כדי להבין תהליכים ארוכי טווח. גם משה בעצמו לא היה מכיר את השירה אלמלא אלוהים היה מלמד אותו אותה. מי שיכול לספק מענה במציאות הזו הם בראש ובראשונה ההורים, שיספרו לילדיהם על הקורות אותם, וזקני הדור, שיזכירו לעם מה התחולל בדורות קודמים. רק כך תתפתח מודעות היסטורית אשר תוכל לתת פשר למציאות הקשה שבהווה. אדם שרואה רק את הרגע יתקשה לצייר עבורו עתיד אחר; אך מי שחי את חייו מתוך מודעות היסטורית עמוקה, ידע שכשם שהעבר השתנה כך יש סיכוי גם להווה להשתנות.

*  

זו חשיבותו של הידע ההיסטורי. אכן, היסטוריה אינה נחשבת כיום כחלק ממקצועות הליבה. גם בהלכה אין לה מעמד מקודש. היא לא נכללת בתלמוד תורה ואף פעם לא נחשבה כחלק מספרות הסוד, כפי שלמשל נחשבו המדעים המדויקים אצל מקצת חכמי ימי הביניים. העיסוק בה נחשב לעניין חולין, שמתאים למקומות וזמנים שבהם אנו בטלים מתלמוד תורה (כמו בתקופת אבלות ובתשעה באב).

ואולם, במיוחד כיום, כשעם ישראל עבר תמורות היסטוריות רדיקליות, כמו השואה ותקומת מדינת ישראל, אי אפשר לוותר על ההיסטוריה. התודעה ההיסטורית חיונית להמשך תפקודו של עם ישראל בעולם ורק על בסיסה ניתן יהיה להתוות את הדרך האישית והציבורית של יהודים בארץ ובחו"ל. על עניין זה הרחיב ראש ישיבת הר עציון, הרב אהרן ליכטנשטיין, כשדיבר על דרכה של האורתודוקסיה המודרנית, המשלבת תורה עם דרך ארץ. רגישות היסטורית היא עניין הכרחי לדעתו לתלמידי החכמים לא רק בגלל שהיא מאפשרת להם "להבין מקורות תורניים רבים ואת הקשריהם", אלא גם מחדדת אצלם את "המודעות לאתגרים ההיסטוריים" ואת "החובה ליטול חלק בתהליך ההיסטורי במישור הציבורי, ולא רק האישי".

בלא שאדם יודע מהיכן הוריו באו ומה עבר עליהם עד שהוא הגיע לעולם, בלא שמנהיגי הדור יבינו את שורשי הציונות ואת דרכי התנהלותו של עם ישראל מימי המסע במדבר ועד היום, אי אפשר יהיה לקבוע את הדרך הנכונה להמשך. סיפורו של עם ישראל הוא לא סיפור רגעי אלא היסטורי. רק מי שיכיר את עמודי הספר הקודמים יוכל לכתוב את העמוד שלו וגם להכין את העמודים הבאים בספר החיים. כעומק המבט לאחור כך יהיה ביטחון החיים בעתיד.

זאת המטלה אשר נדרשת מהדור הצעיר, במיוחד היום. "שאל אביך ויגדך", מורה לנו השירה. דרשו מהוריכם לספר את סיפורם. דעו מהיכן באתם, מהם התהפוכות שעברו הוריכם והדורות הקודמים עד שהגעתם לחייכם אלה. אל תחיו רק את הכאן ועכשיו. תפתחו תודעה היסטורית עמוקה, שתיתן פשר לחייכם ותציב אתכם על רצף היסטורי ארוך שנים יחד עם הדורות הקודמים לכם. ידיעת ההיסטוריה המשפחתית היא לא פריווילגיה השמורה לערבי משפחה וטקסי זיכרון. היא חובה קיומית עבור חיים בעלי משמעות, הן של יחיד ושל ציבור. היא הנותנת לנו סיכוי לבנות עתיד מזהיר ובטוח, אשר לא יחזור על טעויות העבר אלא יישא אותנו באופן אישי וציבורי אל מחוזות מזהירים.