השבוע, במהלך ישיבת עבודה עם ארגון יד ושם, שמעתי סיפור מצמרר על אבא שהופרד מילדו בכוח לקראת רציחתו, כחלק ממכונת ההשמדה הנוראית של הנאצים. מרגע שהאבא הבין שיש לו רק עוד שניות אחרונות של קשר עין עם הבן שלו, הוא בחר להגיד לו משפט אחד ויחיד: "בקשה אחת יש לי אליך – תישאר בן אדם". אם חושבים על המשפט המדהים הזה, בתור צוואה לחיים שיוצאת מלב טבעי של אבא בלי לחשוב בכלל – זאת צוואה משמעותית ביותר, בטח במציאות ששולטות בה חיות חסרות רסן. הציווי הזה היה בוודאי נכון לתקופה ההיא, אך בעיניי הוא נכון שבעתיים לתקופה שלנו, שבה אמנם יש לנו ריבונות עצמאית, אבל עם זאת לפעמים נדמה ש"איש את רעהו חיים בלעו". 

שבת חזון תהיה לעולם השבת שלפני ט' באב, ותמיד נקרא בה את פרשת דברים. היא נקראת "שבת חזון" על שם ההפטרה של פרשת דברים: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". בהפטרה זו מתאר הנביא את המצב הרוחני, המדיני והחברתי הקשה ביהודה ובירושלים, ואת פשיטת הרגל המוסרית והערכית של הנהגת העם והשופטים: 

לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי…אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. (ישעיה א, יא-כג)

הקב"ה אומר באופן מפורש לבני ישראל: איני רוצה ואיני מבקש את ביקוריכם בבית המקדש והקרבת קורבנותיכם ביד אחת, בעוד מעשיכם ביד השנייה נוראים כל כך. הקורבנות לא יסתירו את המעשים האמיתיים שלכם, ואם צריך לבחור – אני בוחר במעשים ולא בקורבנות. אין צורך בהצגה של הקרבת הקורבנות, שדקה לפניה ודקה אחריה רומסים זה את זה, משסעים את החברה, מובילים חוסר משפט וצדק ושוחים באובדן ערכי ומוסרי. על זה אומר הקב"ה: "מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצרי". 

מי מסתתר מתחת לטלית

על דברים אלו מדבר גם משה רבנו בפרשת דברים, כאשר הוא בונה את שדרת ההנהגה של בני ישראל לדורי דורות. הוא מזכיר כיצד ציווה את ישראל לבחור את האנשים הבאים: 

אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים–לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם… וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן–לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקים הוּא. (דברים א, יב-יז) 

משה רבנו נתן לבני ישראל הוראות מדויקות איך לשמור על סדר חברתי הדואג לשכבות החלשות ביותר של החברה, ואיך לא להגיע למצב המתואר בהפטרה של אותה פרשה. הוראות מדויקות איך לעשות משפט צדק, ולא להידרדר למצב של "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה". איפה שהוא במרוצת ההיסטוריה, לא הקפדנו על ההוראות המדויקות, והגענו לפעמים למקומות המתוארים על ידי הנביא ישעיהו. 

עד כמה מדויקות ההוראות, נוכל לראות בפירושים על דבריו של משה. למשל, מה הפירוש של אנשים "ידועים לשבטיכם"?

רש"י מלמד אותנו: 

"וידועים לשבטיכם" – שהם ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גידלתם אותו, לכך נאמר וידועים לשבטיכם. 

משה רבנו אומר לבני ישראל: אני לא יודע להבחין באנשים שמגיעים לפניי ועושים הצגות, מכסים את עצמם בטלית מהודרת כדי להסתיר את מעשיהם האמיתיים. אבל אתם חיים עם אותם אנשים, אתם יודעים בדיוק מיהם האנשים הטובים, החכמים, הנבונים והערכיים שצריכים להנהיג אתכם, לשפוט אתכם ולשמור על הסדר החברתי. לכן, עליכם מוטל לבחור את האנשים הידועים לכם כאנשים ראויים. 

אותם אנשים שמתעטפים בטלית, כדי להסתיר את מעשיהם ודרכיהם, הם בדיוק אותם אנשים שמובילים את החברה למצב המתואר בחזון ישעיהו. אלו הם אותם אנשים שמציגים לציבור כולו מעשים טהורים ונקיים, כמו הקרבת קורבנות, התעטפות בטלית ותפילה בכוונה; אבל בחיי היום-יום, כאשר אף אחד לא רואה אותם, הם רומסים את החברה, ונוהגים בדרך ההפוכה מזו שהם מעלים בהצגתם. אלה אותם אנשים שמתפללים בכוונה בבית הכנסת ואחר כך רודפים אחרי ילדות ברחובות, או מנופפים בזכויות האדם ודקה אחר כך שוחטים אנשים בציבור בשביל הכותרת. אלה אותם אנשים שבפורומים ציבוריים אומרים כמה צריך לעשות ולפעול, וכאשר מגיעים לרגע האמת עושים הפוך. אותם אנשים שמדברים על סולידריות וחברתיות, אבל לפעמים שוכחים מה זה להיות בן אדם. 

הוראות שנכתבו בדם

ציווי נוסף נותן משה רבנו במעמד זה: "לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן". המדרש מפרש לנו את מהות הציווי: 

"לא תכירו פנים במשפט" – זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר: איש פלוני נאה – אושיבנו דיין. איש פלוני גיבור – אושיבנו דיין; איש פלוני קרובי – אושיבנו דיין; איש פלוני הלווני ממון – אושיבנו דיין. נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכיי. לא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע, מעלה עליו כאלו הכיר פנים בדין. (ספרי דברים יז)

כאשר ממנים אנשים לא ראויים, בכל מערכת ציבורית שהיא – כלכלית, חברתית, חינוכית, משפטית וכן הלאה – התשתית הערכית והמוסרית של המערכת קורסת. המערכת שוכחת מהר מאוד את ייעודה, עשיית הצדק, ופועלת בכיוון ההפוך. כך "קריה נאמנה" הופכת ל"איכה הייתה לזונה".

הדפים האחרונים של מסכת סוטה מתארים את ההידרדרות הרוחנית והחברתית בעם ישראל, ובהם מתואר אלו תכונות הובילו לאילו מצבים בעם:

משרבו בעלי הנאה – נתעותו הדינין, ונתקלקלו המעשים, ואין נוח בעולם. משרבו רואי פנים בדין – בטל "לא תגורו" ופסק "לא תכירו", ופרקו עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם. משרבו לוחשי לחישות בדין – רבה חרון אף בישראל, ונסתלקה השכינה … משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע – רבו הוי הוי בעולם … משרבו מקבלני טובתך ומחזקני טובותיך – רבו איש הישר בעיניו יעשה … משרבו מקבלי מתנות – נתמעטו הימים ונתקצרו השנים … משרבו זחוחי הלב – רבו מחלוקת בישראל. (סוטה מז, ב)

התקופה של "בין המצרים", בין י"ז בתמוז לט' באב, מחזירה אותי כל פעם מחדש לחיפוש המשמעות הערכית והמוסרית בחברה המורכבת שלנו. לדעתי, אחת מהבעיות הקשות שלנו כחברה וכעם היא שאיננו לומדים מספיק מהטעויות שכבר חווינו בהיסטוריה שלנו כעם. שאיננו מבינים שכל אמירותיהם של חכמינו "נכתבו בדם". חובה עלינו ללמוד ולנתח איך לא להגיע שוב לקריסת החברה בישראל. אפשר ליפול, וגם אני טעיתי פעמים רבות, נפלתי נפילות כואבות ולפעמים כואבות מדיי, אבל השאלה החשובה היא מה המגמה שלנו. אם אנו עדיין בכיוון הנכון – נתקדם ונשתפר, כפרט וכחברה. 

שנזכה ולו רק לדבר אחד – להיות "בני אדם" בחברה מתוקנת, מוסרית וערכית שלא מכסה את עצמה בטלית מהודרת.