עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם

פרשת דברים עוסקת בנושאים שונים המובאים כחלק מפתיחת נאומו של משה לבני ישראל. אחד הנושאים הוא היחס כלפי עמים אחרים המשתייכים למשפחת אברהם – בני מואב ועמון (צאצאי לוט) ובני אדום (צאצאי עשיו). כלפי עמים אלו מצווה הקב"ה שאסור לעם ישראל להתגרות ולהילחם בהם:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָהֶם. (דברים, ב', ט – י"ב).

מעניין הוא שכחלק מהציווי מספרת לנו התורה על ההיסטוריה הצבאית של עמים אלו: בשטחם ישבו עמי ענקים שנקראו האמים והחורים, ובני לוט ואדום הצליחו לנצח אותם, לגרשם ולשבת במקומם. הקושי העולה מסיפור זה הוא בשאלה: מדוע מספרת זאת התורה? התורה במהותה אינה ספר היסטוריה ולמידע ההיסטורי המופיע בה צריכה להיות מטרה, אם כן – מה מטרת תיאור זה?

קושי נוסף העולה מהתיאור הוא שילוב התיאור ההיסטורי יחד עם ציווי איסור המלחמה בבני לוט ואדום: מדוע קשרה התורה בין שני הדברים? הרי איסור הלחימה בצאצאי אברהם אינו נובע מהעמים שאותם הם כבשו אלא מכך שהקב"ה הבטיח להם שטחים אלו!

ובנוסף, אם רצתה התורה לספר על עמי עבר אלו – יכולה הייתה לעשות זאת במקום אחר, ולמען האמת היא אכן מזכירה עמים אלו בספר בראשית (התיאור מתייחס למלחמת כדרלעומר בעמים שמרדו בו):

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדׇרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר. (בראשית, י"ד, ה'- ו')

אם כן כמה שאלות עולות מהתיאור המובא בפרשה שיש צורך להתייחס אליהן:

א. מדוע מספרת התורה על ההיסטוריה הצבאית של בני לוט ואדום?

ב. מדוע קושרת התורה בין איסור הלחימה בבני לוט ואדום ובין העמים שאותם הורישו?

ג. מהו הלימוד שעם ישראל צריך לקחת מהמסופר?

ננסה לענות על שאלות אלו מדברי הרב בכור שור, אשר מתחיל קודם כל בעניין במטרה המעשית של התיאור:

על אילו ג׳ אומות הזהיר הקב״ה את ישראל שלא יכבשו את ארצם, שיהיו סבורים לכבשם: שעיר, עמון, ומואב:

שעיר – שבמקומותו קורא אותם חוי… וסבורים ישראל שהיא ארץ החוי שנתן להם הקב״ה לירש, ולכך כתיב: ובשעיר ישבו החורים לפנים (דברים ב׳:י״ב). כלומר: עיקר שמם חורי, ואינם מז׳ עממים…

ועמון ומואב – שהיו ישראל סבורים שארצם ארץ רפאים שניתנה לאברהם אבינו… ואינם, כי המואבים יקראו להם אימים… ואינם רפאים, ואין לכם דין בארצם. ובעמון – …סבורים בני אדם שהיא ארץ רפאים, ואינה כן…

מבחינה מעשית המכוונת לדור המדבר, מטרת התיאור הוא ליצור את ההבחנה שבין העמים שמותר להם לכבוש ובין אלו שלא. הצורך בהבחנה זו נובע מכך שחילופי השמות של אותם עמים קדומים יכול היה להביא לזיהוי מוטעה של האזורים שניתנו לעם ישראל לכיבוש. זו גם הסיבה  שהייתה צריכה התורה להביא תיאור זה יחד עם איסור הלחימה בבני לוט ואדום.

הסבר זה עונה על הצורך להביא את עברם של עמי הארץ ועל הקשירה שבינה לבין איסור הלחימה בצאצאי משפחת אברהם, אולם נראה שתשובה זו אין לה משמעות עתידית כלפי עם ישראל שלאחר כיבוש הארץ. נראה שגם הרב שם לב לכך בהתייחסותו לפסוק י':  

המטרה המעשית שהעלה הרב אינה מצריכה שיפוטיות לגבי איכותם הצבאית של עמי הקדם או צאצאי אברהם, ולכן כאשר אנו מגיעים לפסוק י' האומר: הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים, עולה הקושי לגבי חציו השני של הפסוק שנראה לא שייך – מה הטעם להסביר את גבורת האמים והרפאים?

קושי זה מוביל את הרב לומר:

וכל אילו: עם גדול ורב ורם כענקים – וחכמים, ובוטחין בחכמתן ובגבורתן, ומורדין בבורא, והשמידם ונתן אחרים תחתיהם, ומסרם ביד חלשים מהם. אבל אינן מאותן עממין שנתנו לישראל. אבל שאר אומות שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם, לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם, דממאי תיסק אדעתיה (שממה שעלה בדעתי) שיכבשום.

משמע, אותם עמים שדובר בהם, שהם ענקים, חזקים וחכמים אשר מורדים בבורא עולם, הקב"ה עצמו הוא שהשמיד אותם ומסר אותם בידי מעטים וחלשים מהם! משמע יש בכך לימוד חינוכי כלפי עם ישראל להבין מיהו שבאמת נלחם ועל כוחו של מי יש להסתמך!

אך העניין לא מסתיים כאן: אם היה מדובר על עזרתו של הקב"ה לכל עם אחר, לימוד זה היה נשאר נחלתו של דור המדבר בלבד, אבל מכיוון שמדובר כאן על בני לוט ואדום – אשר אסר הקב"ה להילחם בהם ונתן להם את ארצם ירושה, ולכן הצפי הוא שישבו עמים אלו בצד עם ישראל לשנים רבות – מובן שעדות זו נמשכת הלאה.

בתאולוגיה הנוצרית בימי הביניים עם ישראל שימש כעם עד – מצבו המושפל מהווה עדות על כך שה' נטש אותם ולכן הם מפוזרים ומושפלים בין עמי העולם. במידה מסוימת אותם עמים, בני לוט ואדום, משמשים לעדות בפני עם ישראל בשאלת הנהגת העולם:

אותם עמים קדומים לא היו מיועדים מלכתחילה להיכבש בידי ישראל – אבל אינן מאותן עממין שנתנו לישראל, וזאת משום שרצה הקב"ה שעמים חזקים אלו יכבשו דווקא בידי חלשים מהם על מנת לשמש עדות לכך שהכול היה מתוכנן מאת ה'. אולם בכדי שיוכלו אותם עמים חלשים לשמש כעדות הם יהיו חייבים להישאר לדורות בצד עם ישראל.

בני לוט ואדום קיבלו בזכות את ארצם, ואכן בכדי להודיע על כך לישראל אין טעם לספר על ההיסטוריה הצבאית שלהם. אולם בכדי שהם ישמשו כעדות לכוחו ושליטתו של הקב"ה כן היה צריך לספר כיצד הגיעו לכיבוש ארצם: כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. הקב"ה הוא שנתן להם אותה, ולכן חשוב היה שדווקא את העמים החזקים ביותר לוט ואדום ינצחו.

במידה מסוימת יש כאן סיפור מקביל ליציאת מצרים: עם חלש מצליח לנצח עם חזק ועדיף ממנו בזכות התערבות והבטחת ה'. וכשם שיציאת מצרים משמשת לעדות לעם ישראל, כך גם בני אדום ולוט, היושבים בצד ישראל מאות שנים משמשים תזכורת חיה לכך שישיבתנו עליה היא לא מתוך כוחנו, אלא בזכות הבטחת הקב"ה.