עַד שֶׁהִפִּיל סִיחוֹן וְעוֹג

אתמול חזרתי מביקור בן 48 שעות באוקרינה, מדינה במלחמה. הביקור נולד מצורך לעמוד מקרוב אחרי פעולות שהמשרד מבצע ביחד עם הקהילות היהודיות שם בתחומי החינוך הבלתי פורמלי, מחנות וקייטנות קיץ, סיוע הומניטרי, סיוע נפשי וחוסן קהילתי.

נדהמתי והתפעלתי ממש לראות את מסירות הנפש העצומה של רבני וראשי קהילות, אשר עושים הכל בכדי להחזיק את החיים היהודיים המלאים במצבי חירום מטורפים. מנהיגות הכי נקייה שיש. מי שסבור שזה מובן מאליו, מוזמן לבקר, לראות ולשמוע. אחד מהשותפים המרכזיים שלנו הוא ארגון חב"ד, אשר כל אחד מהרבנים בו, מוסר את נפשו ממש עבור הסיוע ליהודים ובשביל היכולת של כל יהודי להמשיך ולקיים חיים יהודיים מלאים.

בכל מקום שאליו הגענו גילינו קהילות מפוארות שלמות אשר נכחדו. גדולי עולם ממש, כל עולם החסידות יצא משם. ביום שלישי בבוקר צעדנו בבאבי יאר (המקום בו נרצחו כ- 50,000 יהודים) והנחנו זר על אנדרטת "המנורה" ופתאום, כדרך אגב ממש, אני מבחין בציון של מצבה שכתוב עליה "המלבי"ם". במקומות אלו צעד ונקבר רבי מאיר לייבוש, המלבי"ם, ומצבתו הונחה במקום כאות ציון. כוחות רשע עצומים פעלו להכחיד את העם היהודי ולא צלחו.

ביום רביעי, בדרך חזרה למולדובה, עצרנו בעיר "ברדיצ'ב", עיר שברחובותיה התהלך רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורן של ישראל, ואיתו ביחד גדולי עולם. בשיא של העיר כשמונים אחוזים ממנה היו יהודים. לפני שעזבנו את העיר, ישבתי על גדות הנהר העצום החוצה אותה והרהרתי עם עצמי – מה קורה לנו, אנחנו לא לומדים מהעבר?  האם אנו בכלל מסוגלים לקבל תוכחה ולחזור למסלול ולדרך ? לאן הולכים ואיך שומרים על האומה הישראלית מפני כוחות רשע גדולים המבקשים להפרידנו ולנתק אותנו מהיהדות שלנו, אותה יהדות שאנשים וקהילות מסרו עצמם כדי לשמר ולשמור?

תשובות אין לי אבל ברור לי לחלוטין דבר אחד – אם הדרך לא ברורה, אין תכלית לכלום. וכבר אמר החכם באדם : "באין חזון, יפרע עם" (משלי כט, יח). באובדן הדרך, תיאבד האומה.

בין איכה לאיכה

פרשת "דברים" אותה נקרא השבת נקראת תמיד בשבת לפני ט' באב. יש מספר סיבות לחיבור בין פרשת דברים, הפטרתה וט' באב, נציין אחת מהם. קיים קשר משמעותי בין דבריו של משה בפרשתנו האומר: "איכה אשא לבדי טרחכם" (דברים א, יב), לבין הפטרת "חזון" אשר נקרא השבת, שבה נאמר : "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה" (ישעיהו א, כא) לבין מגילת איכה אשר נקרא בט' באב ובה נאמר: "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), כמו שמלמד אותנו המדרש:

"איכה ישבה", שלשה נתנבאו בלשון "איכה": משה, ישעיה וירמיה. משה אמר: "איכה אשא לבדי וגו'", ישעיה אמר: "איכה היתה לזונה", ירמיה אמר: "איכה ישבה בדד". אמר ר' לוי: משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין, אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם, ואמר: "איכה אשא לבדי טרחכם", ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר: "איכה היתה לזונה", ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר "איכה ישבה". (מדרש איכה רבה, פרשה א, א)

שלושה נביאים רואים את בני ישראל בשלושה מצבים שונים, אחד רואה את עם ישראל בתפארתו, אחד רואה את בני ישראל בהתנהגות פוחזת, יהירה, הבועטת בקב"ה רגע לפני הנפילה הגדולה והאחר רואה את עם ישראל אחרי נפילתו הקשה. כולם מתנבאים באותה לשון: "איכה". נחזור למשמעות של המילה בסוף הדברים.

וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה

שלושת הנביאים מוכיחים בדרכם את עם ישראל ומשה עושה זאת אף הוא בפתיחת ספר דברים. מספר פסוקים לפני התוכחה, בוחרת התורה לתאר את הזמן שבו אנו עומדים באופן מדויק וככה מלמדת אותנו שיעור גדול באופן או בתזמון התוכחה הראוי:

 "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן–וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". (דברים א', ג-ה)

מדוע חשוב לתורה לציין כנקודת זמן את העובדה שמשה עומד ומדבר עם בני ישראל אחרי שהוא מנצח את סיחון ואת עוג ? מה מידע זה מוסיף לנו ומדוע הוא רלוונטי ?

רש"י (1040-1105, צרפת) מלמד אותנו יסוד גדול באופן התוכחה:

"אחרי הכתו. אָמַר מֹשֶׁה אִם אֲנִי מוֹכִיחָם קֹדֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לִקְצֵה הָאָרֶץ, יֹאמְרוּ מַה לָּזֶה עָלֵינוּ? מַה הֵיטִיב לָנוּ? אֵינוֹ בָא אֶלָּא לְקַנְתֵּר וְלִמְצֹא עִלָּה, שֶׁאֵין בּוֹ כֹחַ לְהַכְנִיסֵנוּ לָאָרֶץ, לְפִיכָךְ הִמְתִּין עַד שֶׁהִפִּיל סִיחוֹן וְעוֹג לִפְנֵיהֶם וְהוֹרִישָׁם אֶת אַרְצָם וְאַחַר כָּךְ הוֹכִיחָן". (רש"י על דברים א׳,ד׳)

משה רבנו מבקש למנוע מעם ישראל את היכולת לקנטר ולחפש דרכים וסיבות שלא לשמוע ולהקשיב לדברי התוכחה, הוא מנטרל מה שהוא יכול. הוא קודם כל מראה לעם ישראל שהורשת הארץ כבר התחילה, הם הצליחו להוריש את שני המלכים הגדולים, סיחון ועוג, ורק לאחר מכן הוא ניגש להוכיחם.  אם לא היה עושה כן, היו טוענים שהוא מוכיחם רק בשל אי יכולתו להוריש את הארץ, משה כביכול "זורק" את האשמה על אי ירושת הארץ עליהם ובמקום להוריש אותם הוא מוכיח אותם. לכן, אנחנו קודם נכבוש את המלכים, נוריש את ארצם ואז ההוכחה תהיה נקיה ולא יכולת לטעון נגדה. לא מוכיחים אדם, אם הוא מחזיק בידיו סיבה שלא להקשיב.

מדרש תנאים מלמד אותנו סיבה נוספת הנוגעת לאופן התוכחה, לא מוכחים אדם אשר דעתו אינה פנויה לכך, וסיחון ועוג גרמו לכך שבני ישראל היו טרודים במחשבתם:

"ד״א למה לא הוכיחן אלא לאחר מפולת סיחון ועוג מפני שהיתה דעתן מיטרפת לפיכך המתין להם עד שנפלו סיחון ועוג בידם וירשו את ארצם ונתישבה דעתם ואחר כך הוכיחן עד שיקבלו תוכחה שאינו דומה מקבל תוכחת מישוב הדעת למקבל תוכחת מתוך טירוף דעת". (מדרש תנאים על ספר דברים א׳,ד׳)

עד לכיבוש סיחון ועוג מלך הבשן דעתם של בני ישראל הייתה מוטרדת, עד כדי טירוף הדעת, בפחד מהמפגש הצפוי איתם. כל שיח עם בני ישראל לפני הכנעתם היה נופל על אזנים ערלות בשל טרדה זו. לכן, המתין משה לנפילתם וליישוב דעתם של בני ישראל ולאחר מכן הוכיחם.

מדרש אגדה מלמד אותנו יסוד נוסף בתזמון התוכחה. אם תעשה את התוכחה אחרי שעשית למישהו טובה והוא כביכול "חייב" לך, אזי התוכחה תשמע בסבירות גבוהה:

"אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי. ולמה לא הוכיחן קודם לכן, אלא כדי שלא יאמרו ישראל שעדיין לא עשה לנו שום טובה והתחיל להוכיחנו, ולמה המתין עד סמך למיתתו בשיבל זה שאמרנו". (מדרש אגדה, דברים א׳,ד׳)

הקליפות של סיחון ועוג

בעל ספר "פרי צדיק", רבי מאיר אברהם מטשאבע (נפטר ב- 1828, פעל בליטא והונגריה), מלמד אותנו שסיחון ועוג מייצגים שתי קליפות, שני כוחות אשר אחד מהם מנוגד לחוכמה והשני מנוגד ללב, והיה צורך להסירם לפני שמדברים על תוכחה עם בני ישראל. אי אפשר להוכיח ולדבר בכלל, אם הלב והמוח לא פנויים לזה. ככה פשוט. סילוק הכוחות האלו המכבידים והמנוגדים ללב ולמוח היה הכרחי:

"הענין הוא כי החומש אלה הדברים הוא התחלת משנה תורה שמשה מפי עצמו … והיינו ע"י שמחבר את החכמה שבמוח עם הבינה שבלב שיכנוס למעמקי הלב. וכבר דברנו מזה למעלה שסיחון ועוג המה הקליפות הקשות המנגדים לחכמה ובינה שהמה מוחא ולבא ולכן בא דייקא התגלות תושבע"פ אחרי הכנעת הקליפות של המוח והלב שהמה סיחון ועוג. והנה אחר מלחמת סיחון נאמר "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון וגו' ודרשו על זה "ע"כ יאמרו המושלים" אלו המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב. עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה וכו'. ….כי הנה זהו עיקר הקליפה הקשה שאמר אין חשבון דלית דין ולית דיין וזהו קליפת סיחון אשר יושב בחשבון שהוא מקום המחשבה שבמוח ואינו מניח להאדם לחשוב א"ע שיש עוד עולם הבא. ועתה אחרי שהכה את סיחון והכניע את הקליפה הזו נאמר ע"כ יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם". (פרי צדיק, דברים ג')

בעל חידושי הרי"ם, הרב יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור (1799-1866, האימפריה הרוסית ופולין) מלמד אותנו שכאשר יש כוחות של רשע ואופל אשר עלולים להפריע למהלך התוכחה, להפריע ליכולת לקבל את הדברים, להפריע בהקשבה, צריך להסיר אותם ורק אח"כ לדבר עם העם. הם פשוט לא יכולים להקשיב כאשר סיחון שולט במחשבותיהם ועוג בכוח זרועם:

"כל זמן שסיחון ועוג, שני כוחות הרע העצומים, היו קיימים – לא היו דבריו של משה יכולים לחדור לתוך ליבותיהם של ישראל. סיחון טימא את מחשבותיהם של ישראל – "אשר יושב בחשבון" (=חשבון לשון מחשבה) ועוג היה שולט על ידיהם של ישראל – "אשר יושב בעשתרות באדרעי" (=אדרעי היא זרוע בארמית)… רק לאחר שחוסלו שני הכוחות הללו יכלו דבריו של משה להביא לידי ההשפעה הראויה על ישראל". (מעיינה של תורה, דברים, עמוד יב)

כוחות רשע מנסים תמיד לשלוט במחשבה וביכולתנו לפעול, כדי להבין את הדרך, כדי לברר את הדברים, כדי להיות פנויים באמת – עלינו להסיר את כוחות הרשע מדרכנו, מליבנו, ממחשבתנו. אנו לא יכולים להיות קשובים, כאשר אנו שטופי מחשבה רעה. אנו לא יכולים לפעול בטוב ובקדושה, כאשר כוחות גדולים של רוע מכבידים עלינו. אנו נדרשים להסירם.

אני מבקש לסיים עם "האיכה" של תקופתנו. מסופר על בעל התניא, האדמו"ר הזקן (1745-1812, בלארוס והאימפריה הרוסית), מייסד חסידות חב"ד, הסיפור הבא :

"כשהיה אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" חבוש בבית האסורים, ב"מועצה החשאית" ("טייני סוביט") בפטרבורג הבירה, בא אליו שר הז'נדרמים לחקירה ודרישה. ראה השר את אדמו"ר כי איום הוא, וכולו שקוע בהרהוריו, והבין, כי איש מורם מעם לפניו. והשר היה גדול בחכמה וגם בקי בתורה. אמר לו השר לאדמו"ר: שאלה אחת בתורה יש לשאול ממך. האם תשיב על שאלתי? השיב לו אדמו"ר: שאל מה תשאל. שאל השר:  אמור נא לי פירוש הפסוק: "ויקרא ה' אל האדם ויאמר לו איכה". וכי הקב"ה לא ידע, איה הוא האדם?  אמר לו האדמו"ר: האם מאמין אתה, שהתורה היא נצחית, וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם ? השיב לו השר:  כן, אני מאמין בזה. אמר לו אדמו"ר: פירוש הפסוק הוא, שבכל זמן קורא ה' לכל אדם ואומר לו: "איכה"? איה אתה בעולם? הנה להאדם נקצבו ימים ושנים, שבכל יום ובכל שנה יעשה הטוב עם ה' ועם אנשים, ועל כן התבונן, איה אתה בעולמך, כמה שנים עברו עליך ומה עשית באותן השנים. הרי חיית, למשל, כך וכך שנים – מה עשית בשנותיך, האם היטבת למי שהוא?… השר נתפעל מאד, טפח לו בידו על כתפו ואמר: "בראבו"!". (סיפורי חסידים, בראשית)

אנו נדרשים כל העת לשאול את עצמו "אַיֶּכָּה", כדי שלא נגיע למצב כאומה שבו "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה". אנו נדרשים לשאול את עצמנו כל העת "אַיֶּכָּה", אם אנחנו מבקשים לשמור ולהחזיק את שושלת העם היהודי, אחרי שקהילות על קהילות מסרו נפשם על זה. אנו נדרשים לשאול את עצמנו כל העת "אַיֶּכָּה", אם אנחנו מבקשים להסיר מעלינו כוחות רשע ורוע המבקשים לבלבל אותנו. אנחנו נדרשים לשאול את עצמנו כל העת "אַיֶּכָּה", אם אנחנו רוצים שהדרך תהיה ברורה, שהחזון יהיה בהיר, שצדקת הדרך תהיה עבורנו בהירה ונהירה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כל העת " אַיֶּכָּה" אם אנחנו רוצים לזכות בעלי יכול להיות גם אנחנו מקצת "סנגורן של ישראל" ולא מחריבן של ישראל.

שנזכה. שבת שלום.