מי כתב את ספר דברים לדעת רש"י?

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: (דברים

 א, א)

חלוקים בדעתם חכמים האם משה כתב את ספר דברים מעצמו או שהקב"ה ציווהו על כך? והרחבנו ביחס לשאלה זו בשני המאמרים הקודמים (מי כתב את ספר דברים? חלק א', וחלק ב'). כעת ננסה להתייחס לדעת רש"י בנושא, למרות שזו משימה בעייתית משום שרש"י בכלל לא מתייחס במפורש לנושא! רש"י פותח את פירושו במילים: אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות, אך מלבד זאת נראה שהוא אינו מתייחס לשאלה האם משה אמר את דברי התוכחה מדעתו או לא?

בפסוק ג' כבר ישנה התייחסות מרומזת לנושא: ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש – מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה… נרמז מכאן שמשה הוכיח מדעתו מכיוון שאם הוא למד זאת מיעקב הרי שהקב"ה לא ציווה אותו, ומתוך למידה זו הוא פתח והוכיח. רמז זה אינו חייב להתפרש כך, כפי שנראה בהמשך, וננסה להבין את הדברים דרך נושאי כליו של רש"י:

הרא"ם, ר' אליהו מזרחי, מעלה שאלה לגבי דברי רש"י לפסוק א':

ויש לתמוה: אם פירוש- 'אלה הדברים' הוא דברי תוכחות, היאך כתב אחר זה ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם? והלא התוכחות לא היו אלא מפי עצמו! כמו שכתב רש״י אחר זה גבי ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש: מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה…

שאלת הרא"ם מתבססת על כך שמשה הוכיח את בני ישראל מדעתו, ולדעת הרא"ם, דברי רש"י בפסוק ג' שהזכרנו מראים שגם רש"י הבין זאת כך. ולכן, אם משה הוכיח מדעתו, למה פסוק ג' מסתיים בכך שהקב"ה ציווה אותו לדבר: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם ?

הרא"ם מנסה ליישב את הדברים בשלוש דרכים:

• הראשונה- משה אכן הוכיח מדעתו, אך מכיוון שהקב"ה הסכים לכך זה נקרא כאילו הוא ציווה את משה: ושמא יש לומר אף על פי שהתוכחות היו מפי עצמו לא הוכיחן אלא ברשות השם ופירוש ככל אשר צוה ה׳ אותו שנתן לו רשות להוכיחן..
• התשובה השנייה- גם אם נאמר שהקב"ה ציווה את משה בפירוש להוכיח את בני ישראל, למשה הייתה היכולת לבחור מתי לעשות זאת, ולכן זמן התוכחה היה מדעתו של משה- אי נמי צוהו להוכיחן כמשמעו אלא שלא פירש לו הזמן שיוכיחם ומשה רבינו דן מעצמו שלא יוכיחם אלא סמוך למיתתו…
• תשובה שלישית- דברי משה מחולקים לשני חלקים, תוכחה ומצוות. בכל מקום שבו משה מדבר הוא מזכיר את שני המרכיבים הללו, כאשר דברי התוכחה הם מדעתו ואילו המצוות וביאורן הם בציווי ה'- ממה שכתוב בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת דמשמע שפירוש אלה הדברים הם דברי המצות לא דברי התוכחות איכא למימר שבעבר הירדן נעשו שני עניינים הראשון שהוכיח את ישראל על כל ההכעסות שהכעיסו המקום כנזכר בפסיק אלה הדברים אשר דבר עשה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה וגו׳ והשני שבאר להם כל התורה בשבעים לשון והוא הנזכר בפסוק בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת שבתחלה הזכיר התוכחות הללו ברמז ואחר כך הזכיר שבאר להם את התורה בשבעים לשון…

המהר"ל מפראג, ר' יהודה ליווא בן בצלאל, בפירושו גור אריה על רש"י רואה את הדברים בצורה שונה. המהר"ל שם את הדגש על סיומו של פסוק ג'– כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם, ומנסה לראות האם ניתן להסביר שגם על התוכחות ציווה הקב"ה?  המהר"ל מביא את שאלתו של הרא"ם ואת תשובותיו ומעיר עליהן:

ואין צריך לזה, שהרי באלה הדברים רבה (א, ח) בפירוש אמרו: כי אמר משה- בשביל שאמרתי ״שמעו נא המורים״ (במדבר כ, י) נטלתי שלי, ועכשיו אני בא להוכיחם?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: דבר ואל תתיירא. אמר הקדוש ברוך הוא: כיון שקבלו תוכחה, צריך אתה לברכם, התחיל לברכם ״יוסף ה׳ עליכם״ (ר׳ פסוק יא). הרי כי הם אמרו כי הקדוש ברוך הוא צווה לו להוכיחם:

המהר"ל מתייחס למדרש בדברים רבה[1] האומר שמשה רבנו פחד להוכיח את בני ישראל בזוכרו את העונש שקיבל במי מריבה, שם אמר מדעתו- שימעו נא המורים, על כך עונה לו הקב"ה: משֶׁה אַל תִּתְיָרֵא (רעיון זה בא לידי ביטוי גם בברכות משה, אשר גם שם נעשו על ידי ציווי מפורש לפי דעת בעל המדרש). יש כאן מהלך הפוך ממה שאמר הרא"ם- אם אצל הרא"ם משה דיבר מעצמו והקב"ה הסכים לדבריו, כאן הקב"ה הוא שפונה למשה לדבר ולומר את דבריו, ז"א הדברים הם דברי משה שהקב"ה ציווה אותו להגיד.

התוכחה באה רק לאחר ציווי של הקב"ה והטיעון שמעלה הדרשן ובעקבותיו המהר"ל מסביר זאת יפה: כאשר משה אמר- שמעו נא המורים על בני ישראל המבקשים מים, ברור שהיה הדבר מדעתו (שהרי הקב"ה הסכים לבקשתם) והוא נענש על מעשה זה בכך שלא יכנס לארץ,  והרי לנו דוגמא ברורה עד כמה חמורה תוכחה שנאמרת ללא ציווי!

צריך לציין כי אין בדברי הגור אריה התייחסות ישירה לדברי רש"י לפסוק ג' האומר מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, ממי למד? מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. דברים אלו היו הבסיס לדברי הרא"ם שמשה הוכיח את בני ישראל מדעתו, אולם המהר"ל לא מתייחס אליהם כלל! -מדוע?

נראה שהמהר"ל והרא"ם לא חולקים על כך שהתוכחה הייתה דברי משה עצמו, אך הם חלוקים מתי הקב"ה התייחס לדברים: לפי הרא"ם- ה' הסכים בדיעבד לדברי משה, ולפי המהר"ל- ה' ציווה את משה לכתחילה לדבר, משום כך ההתייחסות לשאלה ממי למד משה לא משנה מבחינת המהר"ל- מכיוון שה' ציווה את משה לדבר הוא יכול לבחור בכל זמן שמתאים לו והוא בחר לומר את הדברים קרוב למותו. הסבר נוסף לכך יכול להיות שמשה למד מיעקב מדוע ציווה אותו ה' לדבר דווקא עכשיו סמוך למותו.

דעה שלישית מביא השפתי חכמים, הרב שבתאי בס. וכך הוא עונה על שאלת הרא"ם: ולי נראה ככל אשר צווה ה׳ וגו׳ לא קאי על התוכחות, אלא על המצות בכלל נאמר, דהיינו משנה תורה. ושני דברים נעשו במה שהוכיח אותן מפי עצמו, וגם ביאר להם התורה והמצוות, וכמו שמפרש והולך. טענת הרב היא שכשם שיש מצבים בהם אדם מתחיל לומר משהוא אחד אבל לאט לאט השיח מתגלגל ועובר בין נושאים שונים, כך היו דברי משה- הוא פתח מדעתו בתוכחה, אך תוך כדי השיח הוא נגע בנושאים נוספים- במצוות ובביאורן. ואמנם בתוך דברי התוכחה של משה נשזרו מצוות שהקב"ה ציווה אותו ורק עליהן נאמר שצוו על ידי ה'.

————————-

[1] דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי סִימוֹן כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁיִּשְׁנֶה הַתּוֹרָה, לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהוֹכִיחָן עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ, אָמַר רַבִּי סִימוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְתַלְמִיד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִם רַבּוֹ וְרָאָה גַּחֶלֶת מֻשְׁלֶכֶת, סָבוּר שֶׁהִיא אֶבֶן טוֹבָה, נָטַל אוֹתָהּ וְנִכְוָה, לְאַחַר יָמִים הָיָה מְהַלֵּךְ עִם רַבּוֹ וְרָאָה אֶבֶן טוֹבָה, הָיָה סָבוּר בָּהּ שֶׁהִיא גַחֶלֶת, וְהָיָה מִתְיָרֵא לִגַּע בָּהּ, אָמַר לוֹ רַבּוֹ טֹל אוֹתָהּ אֶבֶן טוֹבָה הִיא. כָּךְ אָמַר משֶׁה בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַרְתִּי לָהֶן (במדבר כ׳:י׳): שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, נָטַלְתִּי שֶׁלִּי מִתַּחַת יְדֵיהֶן, וְעַכְשָׁו אֲנִי בָּא לְהוֹכִיחָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה אַל תִּתְיָרֵא.