עגלת קניות

מי כתב את ספר דברים? חלק א'

כבר א חז"ל עולה השאלה: מי כתב את ספר דברים? האם משה אמר אותו מדעתו או שהתורה כולה ניתנה בנבואה מאת הקב"ה? על כך ננסה לענות במאמרים הבאים.

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: (דברים, א', א')

———————————–

לא מעט מהפרשנים דנו בשאלה מי כתב את ספר דברים? השאלה לא מתייחסת לכתיבה הטכנית כמובן, אלא האם משה כתב את הספר מדעתו או שהקב"ה ציווה עליו לכתוב את הספר בנבואה?

ננסה בסדרת המאמרים הקרובה לנסות ולראות מדגם ממגוון הדעות ביחס לשאלה זו, ומפאת אורך הדברים המאמר חולק לכמה חלקים. נחלק את הדברים קודם כל לדעות המובאות אצל חז"ל בגמרא, לדעות הרואות במשה כגורם לכתיבת הספר, בדעות הסוברות כי הספר ניתן בנבואה ונסכם בדעתו המיוחדת של המבי"ט. 

———————————-

לכאורה נראה ששאלה זו פשוטה, שהרי כל התורה כולה ניתנה למשה מאת הקב"ה ומתוך כך נובעת קדושתם ומעמדם הקנוני, בנוסף אומרת התורה במפורש בתחילת הספר:

וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם

אם כן ברור שהקב"ה ציווה אותו לכתוב את הספר!

את הדעה הנגדית יש צורך להסביר: אומרת התורה בפתיחת הפרשה: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, ואין כאן ציווי מפורש של הקב"ה למשה לומר את הדברים, וממשיכה התורה ומסבירה: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר… 

המילה הואיל באה במשמעות של רצה (ר"י בכור שור) ולכן נראה שהרצון לכתוב ספר זה בא מאת משה ולא מאת הקב"ה (וכמובן למחזיקים בדעה זו יהיה צורך להסביר למה מתכוונת התורה במילים כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם).

שתי דעות בגמרא:

שאלה זו העסיקה את חז"ל בגמרא בהקשר ההלכתי שלה. חכמים במסכת סנהדרין (צ"ט.) דנים בשאלה למי אין עולם הבא? אחת התשובות המובאות בגמרא היא זו:

תניא אידך כי דבר ה' בזה- זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו! זהו: כי דבר ה' בזה…

הדעה המובאת כאן היא שהאומר שאפילו פסוק אחד מפסוקי התורה משה אמרו מעצמו היא ביזוי דבר ה' ועל כך אדם נענש שלא יהיה לו חלק לעולם הבא, ולכן לא יכול להיות שכתיבת ספר דברים לא צוותה על ידי הקב"ה.

לעומת זאת במסכת מגילה (ל"א:) דנה הגמרא בשאלה האם במהלך הקריאה בתורה, כאשר קוראים את פרשת הקללות, ניתן לעצור ולהעלות אדם נוסף? צריך לציין כי פרשת הקללות נאמרת פעמיים בתורה- פעם בפרשת בחוקתי שבספר ויקרא ופעם בפרשת כי תבוא שבספר דברים, וכך אומרת הגמרא:

בְּתַעֲנִיּוֹת בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, וְאֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא אָמַר רַבִּי אַסִּי: דְּאָמַר קְרָא ״מוּסַר ה׳ בְּנִי אַל תִּמְאָס״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים בְּרָכָה עַל הַפּוּרְעָנוּת: אֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד? תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל — מַתְחִיל בַּפָּסוּק שֶׁלִּפְנֵיהֶם, וּכְשֶׁהוּא מְסַיֵּים — מְסַיֵּים בַּפָּסוּק שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶן. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּקְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אֲבָל קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה — פּוֹסֵק. מַאי טַעְמָא — הַלָּלוּ בִּלְשׁוֹן רַבִּים אֲמוּרוֹת, וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אֲמָרָן, וְהַלָּלוּ בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲמוּרוֹת, וּמֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אֲמָרָן. לֵוִי בַּר בּוּטֵי הֲוָה קָרֵי וְקָא מְגַמְגֵּם קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא בַּאֲרוּרֵי. אָמַר לוֹ: אַכְּנַפְשָׁךְ. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אֲבָל שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה — פּוֹסֵק.

הגמרא מסבירה שהסיבה שאין להחליף עולה במהלך הקללות היא מפני שיש בכך בעיה של מראית עין: רבי חייא מסביר שאם מתחלף העולה במהלך הקריאה זה נראה כאילו הוא מואס בהטפת המוסר שיש בקללות. דעת ריש לקיש נובעת גם מסיבה זו מפני שהעולה נראה כאילו הוא מברך על הפורענות (מכיוון שעולה קורא נוסף במהלך הקללות והוא צריך לברך לפני תחילת הקריאה וכך נראה שהוא מברך על הפורענות ולכן הקורא מתחיל קריאתו פסוק לפני תחילת הקללות ומסיים פסוק אחרי). אולם, אביי מסביר כי דברים אלו נאמרו רק בהקשר לקללות שבפרשת בחוקתי ולא לאלו של כי תבוא (שבספר דברים) וזאת משום שמֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אֲמָרָן!

מעניין הוא שטיעון זהה לכך משמיע בעל ספר הזהר ביחס להבדל שבין עשרת הדברות המופיעות בפרשת יתרו (בספר שמות) מול אלו המופיעות בפרשת ואתחנן (שספר דברים), ועל אלו שבדברים הוא אומר: הַאי דְּאִקְרֵי מִשְׁנֵה תּוֹרָה, מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אַמָרָן (זהר, כרך ג, ואתחנן, דף רסא, ע"א).

אם כן, כבר אצל חז"ל אנו מוצאים מקום לשתי הדעות- הן לזו האומרת כי כל התורה כולה מפי גבורה נאמרה, והן לזו האומרת כי ספר דברים נאמר מפי משה.

משה מפי עצמו אמרן:

בקרב הפרשנים היו שצידדו בדעה שמשה רבנו הוא שכתב את ספר דברים, ונעיין בדעת שלושה מפרשני המקרא בנושא:

מדברי רבנו יוסף בכור שור עולה שהוא מצדד בדעה זו. אומנם בפרשנותו הדעה לא מופיעה במפורש, אולם עיון בדבריו מגלה את דעתו: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל – סמוך למיתתו סידר להם את התורה כדי שלא ישתכחו את המצות. לדברי הבכור שור, משה הוא שערך את הספר על מנת שלא ישכחו המצוות, והוא מוסיף בהמשך כי גם הרצון לכתיבת הספר הגיע ממשה עצמו: הואיל משה באר את התורה – הואיל- רצה, כמו: ויואל משה לשבת (שמות ב׳:כ״א). 

חשוב לציין כי לדעתו תוכן הספר נאמר כבר לפני על ידי הקב"ה ורק מהלך העריכה והרצון להביא את הדברים שוב היה של משה:  ולכך מנה אותם מקומות שנתנה בהם תורה שהוא רוצה לסדר, כי תורה מקומות מקומות נתנה. אבל רבותינו אמרו (חגיגה ו׳.-ו׳:): שנתנה כולה בסיני, ונשנית באוהל מועד, ונשתלשה בערבות מואב כאן. ואיכא למאן דאמר כללות נאמרו בסיני, ופרטות באהל מועד, ונשנית בערבות מואב.

גם בעל הטורים, ר' יעקב בן אשר, רואה במשה כמניע לכתיבת הספר אך מתייחס בדבריו לקושי העולה מדברי פסוק ג'-  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם, וכך הוא מסביר:

והזכיר בכאן ב׳ דברים, אמר: שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צווה ה׳ אותו אליהם- וזה רמז למצות שבספר הזה שלא נזכרו בתורה עד הנה, ואמר שהם ככל אשר צווה ה׳ ולא הוסיף ולא גרע בהם. והזכיר זה בשביל שלא אמר בהם: וידבר ה׳ אל משה לאמר, ולכן כלל אותם עתה ואמר ככל אשר נצטווה בהם מפי הקב״ה. ואמר עוד: הואיל משה באר וגו׳ וזה רמז לאותם מצות שנאמרו כבר וחוזר לבאר אותם ולחדש בהם דברים. ופירוש הואיל: שמעצמו ראה ונראה לו לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין הואלנו ונשב וכן רבים:

בעל הטורים מחלק בין שני סוגי מצוות המובאות בספר: הראשון הן מצוות שעדיין לא נאמרו בתורה ועליהן באה ההדגשה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם – לומר שגם הן ניתנו מאת ה'. הסוג השני הן מצוות שנאמרו כבר אך משה חוזר עליהן ומבאר אותן ועליהן כתוב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה, אולם הרצון לבאר את המצוות היה מרצונו של משה ולכן מדגישה התורה  הוֹאִיל מֹשֶׁה שמובנו רצה משה.

בדרך זו מבאר גם הרמב"ן שמחלק בין המצוות החדשות שבספר שנאמרו מאת ה' מול ביאור המצוות שניתנו קודם ובוארו מרצונו של משה: והנה הזכיר בכאן שני דברים, אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה י״י אותו אליהם (דברים א׳:ג׳), וזה רמז אל המצות אשר יאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה, ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם, לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטוה… ואמר עוד: כי הואיל משה באר אתה התורה הזאת (דברים א׳:ה׳), וזה רמז במצות שנאמרו כבר, שיחזיר אותם לבאר אותן ולחדש בהן דברים. וטעם: הואיל משה – שרצה לבאר להם התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן, ולא צוהו השם בזה…

נסיים בדברי בעל אור החיים הקדוש, ר' חיים בן עטר, הלומד מהדגשת המילים אלה הדברים שהן באות לומר שרק את הדברים האלו אמר משה מדעתו: …לזה אמר אלה הדברים, פירוש: אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו, אבל- כל הקודם בד׳ חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו אלא הדברים שיצאו מפי המצווה כצורתן בלא שום שינוי אפילו אות אחת יתירה או חסרה.

הדגש ששמים ר"י בכור שור, בעל הטורים והרמב"ן היא על המילה 'הואיל', ושלושתם מפרשים אותה במובן של רצה, הווה אומר הרצון לכתוב את הספר בא מצד משה והקב"ה הסכים לרצון זה ולכן נכתב הספר. הביטוי לרצון זה הוא בתוכן הספר- החזרה על מצוות מסוימות וביאורן והאזהרות שמזהיר משה את בני ישראל.

לחלקו השני של המאמר ניתן ללחוץ כאן.

דילוג לתוכן