הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם:

פרשת דברים פותחת בנאום הפרידה הגדול של משה מעם ישראל, כאשר הנושא הראשון בו דן משה הוא מינוי מערכת המשפט בעם ישראל: משה מזכיר לעם כי אדם אחד לא יכול להתמודד עם שיפוט של עם שלם ולכן היה צורך במינוי שופטים מלבד משה, ובנוסף מזכיר משה לעם כי שופטים אלו הגיעו מתוך העם ובהסכמתו:

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: (דברים, א, י"ג)

מהדברים עולה כי ישנה הבחנה בין המערכת השיפוטית בעם, הנידונה כאן, ובין מערכת ההנהגה הלאומית שתמונה בציווי הקב"ה בפרק ל"א:

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:[1]

לכאורה נראה היה שמינוי יהושע היה צריך להיות מוקדם למינוי השופטים- שהרי הוא עתיד להיות מנהיג העם ומחליפו של משה, או שהיה משה צריך לדון בתחילת הנאום בנושאים הקשור לאמונה ולקשר עם הקב"ה, אך משה בוחר דווקא להתחיל דווקא בחיזוק מעמד השופטים בעם, דבר המעורר את השאלה מדוע?

ננסה להבין את התשובה מתוך דברי המדרש המתייחס למילים- וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם:

דָּבָר אַחֵר אִם שִׁמַּרְתֶּם אֶת דִּבְרֵיכֶם הֲרֵי רָאשֵׁיכֶם שְׁמוּרִים וְאִם לָאו אֵינָן שְׁמוּרִים. מְלַמֵּד שֶׁאֲשָׁמֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִין בְּרָאשֵׁי דַּיָּנֵיהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל ל״ג:ז׳-ט׳) ״בֶּן אָדָם צ(וֹ)פֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ בְּאָמְרִי לָרָשָׁע וְגוֹ׳ וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב (מֵרִשְׁעוֹ וּ)מִדַּרְכּוֹ״ וְגוֹ׳.[2]

בעל המדרש מתייחס לשופטים ואומר כי אִם שִׁמַּרְתֶּם אֶת דִּבְרֵיכֶם, אם השופט דאג להשמיע את דברו, להביא משפט צדק ולדאוג לאכוף אותו, אז הֲרֵי רָאשֵׁיכֶם שְׁמוּרִים – מאשמה. למעשה מטיל הדרשן את האחריות למצבו המוסרי של העם על השופטים:

שופט שימלא את תפקידו נאמנה יוכל להביא לידי חברה תקינה, ולעומתו שופט שמועל בתפקידו- האשמה המוטלת על העם היא קודם כל גם אשמתו. העם הוא עם, הוא מורכב מיחידים רבים אשר לכל אחד מהם רמה מוסרית שונה, אך האפשרות לחיים משותפים נובעת מכך שישנה נורמת התנהגות אחידה המצופה מכל אחד מהיחידים על מנת שיוכלו להתקיים יחד כחברה. נורמה זו מתבטאת בחוק, ותפקיד השופט הוא לאכוף נורמה זו.

מדברי הדרשן עולה כי בעם מתקיימות שתי מערכות הנהגה: האחת לאומית, שתפקידה לממש את חזון ה' ולכן היא גם מוכתבת על ידי בחירת הקב"ה (יהושע), והשנייה שבטית, שתפקידה לשמור על יציבות החברה והסדר בה, דבר המתבטא בתפקיד השיפוטי שלה (שחייב לכלול גם תפקיד חינוכי), והיא נבחרה על ידי העם:  הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים.

משה פותח דווקא בחיזוק מעמד השופטים וההנהגה השבטית משום שברור לו שחברה יציבה היא תנאי לקיום התורה. ללא מסגרת חברתית ומלוכדת אי אפשר לדבר על קיום מצוות – אי אפשר לקיים מקדש ומעמד כהנים ולויים ללא מקורות הכנסה אם העם לא מקיים אותם ואם אין בסיס חברתי המוכן לקחת על עצמו את קיומם.  

זו גם הסיבה שהתורה נותנת מעמד של מצוות לנושאים שנראים לעיתים רחוקים מהקודש. מצוות כגון: עגלה ערופה, עזוב תעזוב עימו, הוצאת דיבה ולשון הרע, עוסקות בנושאים אנושיים הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו, אך עדיין רואה התורה מקום לעסוק בהם ולהגדיר דרכם את החיים האנושיים הנכונים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

——————————————-

[1] הנה מסתבר כי כבר משה ראה ערך בעקרון הפרדת הרשויות… 

[2] בהמשך מובא בילקוט שמעוני מדרש נוסף ברוח זו, אך בו האשמה והדגש הוא על העם- במידה ולא יקשיב לשופטים: ״וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם״, וַאֲשִׂמֵם כְּתִיב, אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה אִם אֵין אַתֶּם נִשְׁמָעִין לָהֶם אַשְׁמָה תְּלוּיָה בְּרָאשֵׁיכֶם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לַנָּחָשׁ הַזֶּה שֶׁאָמַר הַזָּנָב לָרֹאשׁ עַד מָתַי אַתָּה מְהַלֵּךְ תְּחִלָּה, אֲנִי אֵלֵךְ תְּחִלָּה, אָמַר לוֹ לֵךְ תְּחִלָּה. הָלַךְ וּמָצָא גֻּמָּא שֶׁל מַיִם וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָהּ מָצָא קוֹצִים וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָן, מִי גָּרַם לוֹ, עַל שֶׁהָלַךְ הָרֹאשׁ אַחַר הַזָּנָב. כָּךְ כְּשֶׁהַקְּטַנִּים נִשְׁמָעִים לַגְּדוֹלִים הֵן גּוֹזְרִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא עוֹשֶׂה, וּבְשָׁעָה שֶׁהַגְּדוֹלִים הוֹלְכִים אַחַר הַקְּטַנִּים הֵם נוֹפְלִים.