הסיפור הוא שלנו

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל. (דברים, א', א')

פתיחתו של ספר דברים מכניסה אותנו אל עולם אחר. ארבעת חומשי התורה הראשונים מספרים לנו על אירועים שקרו לעם ישראל. זוהי כרוניקה המתחילה בבריאת העולם ומסתיימת בישיבת בני ישראל בערבות מואב, רגע לפני הכניסה לארץ. ספר דברים, לעומת זאת, מספר על דברים שאמר משה לעם ישראל לפני פטירתו. מדובר בנאום ארוך, המורכב מחלקים שונים, ושנאמר לאורך מספר שבועות. ברובו הוא חוזר על סיפורים ומצוות שידועים לנו משאר החומשים.

הבדל משמעותי נוסף בין ספר דברים לשאר החומשים הוא שספר זה נאמר על ידי משה עצמו. בעוד התורה מספרת בגוף שלישי על אלוהים שמדבר אל משה, בספר דברים משה מדבר בגוף ראשון. זהו הבדל ניכר אשר הופך את החומש החמישי לספר אנושי, שלכאורה לא שייך לתורה שניתנה מאת האלוהים.

מדוע זכה ספר דברים להיכלל בין חומשי התורה? הרי סביר להניח שלאורך ארבעים שנות מנהיגותו, משה נשא מספר נאומים בפני עם ישראל, אך על אלו לא נכתב דבר. מדוע דווקא נאומו האחרון נכנס לתורה? קריאה רגישה בסיפורים שמשה מספר בחלקו הראשון של הספר אולי תוכל לספק לנו מענה ראשוני על כך.

*

בפרשת 'דברים', חוזר משה על סיפורים שמוכרים לנו – הנסיעה מהר סיני אל הארץ, מינוי שופטים, שליחת מרגלים, מלחמות עם מלכי עבר הירדן המזרחי, מעמד הר סיני, חטא העגל ועוד. אך אין אף סיפור אחד הוא מספר שתואם באופן מדויק למקור שלו בשאר החומשים. ננסה להתחקות אחר מספר הבדלים בין המקורות השונים.

את נאומו פותח משה בתיאור הנסיעה מהר סיני:

ה' אלוהינו דיבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי… ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ.

דיבור כזה של אלוהים אל כל ישראל לא מצאנו בתורה. בספר במדבר אנו קוראים על כך שאלוהים מצווה את משה לסדר את מחנה ישראל לקראת המסע לארץ. אנו גם קוראים על כך שעמוד הענן עלה מעל המשכן ובכך סימן שעל העם לנסוע. אך לא מצאנו שאלוהים דיבר אל כל עם ישראל ואמר להם שעליהם להפסיק לחנות למרגלות הר סיני ושעליהם לפתוח במסע לכיוון הארץ.

בהמשך, משה מספר כיצד הוא התקשה לנהל את עם ישראל לבדו ועל כן מינה דיינים שיעזרו לו במשא העם:

הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות.

גם התיאור הזה שונה ממה שקראנו בחומשים הקודמים. בספר שמות יתרו מייעץ למשה למצוא בקרב העם "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". לא מוזכרים שם חכמים, נבונים וידועים לשבטיכם. בנוסף, יתרו ממליץ למשה שהוא ימצא את אותם אנשים ("ואתה תחזה") והוא ימנה אותם על העם, מגבוה ("ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם"). אך אצלנו הסיפור אחר לחלוטין. משה מספר שהוא ביקש מהעם למצוא אנשים המוכרים ("הבו לכם אנשים… ידועים לשבטיכם"), והעם נענה לכך בחיוב. שום דבר לא נעשה מכוח סמכות או כפייה.

גם הסיפור על מינוי שבעים הזקנים בספר במדבר הפוך מן המתואר כאן. שם, אלוהים מצווה את משה לאסוף בעצמו שבעים זקנים ושוטרים. עם ישראל כלל לא היה מעורב במינויים הללו, ואף לא נאמר שאותם ממונים צריכים להיות מוכרים לכלל העם.

*

השינוי המפורסם ביותר בין נאומו של משה בספר דברים ובין המסופר בתורה נוגע לחטא המרגלים. על פי המסופר על ידי משה, היוזמה לשליחת המרגלים היתה של העם:

ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן. וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט.

מן הדברים האלו עולה שהמרגלים נשלחו בגלל הצורך של עם ישראל במידע מודיעיני לגבי הדרכים לכיבוש הארץ ולגבי הערים שאותן יפגשו. אותם אנשים, שנבחרו למשימה, לא מצוירים כאן כבעלי מעמד מיוחד. הם נבחרו אמנם על ידי משה אבל מי ששלח אותם היה עם ישראל ("נשלחה אנשים").

סיפור הפוך לחלוטין מסופר בפרשת המרגלים שבספר במדבר. שם, אלוהים מצווה את משה לשלוח אנשים:

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם.

המשלחת הממונה כאן אינה של אנשים רגילים אלא של נשיאים, בעלי מעמד ושם. מטרתם לא לרגל את הארץ אלא לתור אותה. עליהם לדווח על טיבה של הארץ ולתאר את האנשים והערים שבה. כפי שכתבנו בדרשה לפרשת 'שלח' ניכר שמשימתם שם היא לצייר תמונה של הארץ למשה. ואמנם, הפסוקים מדגישים ששליחתם נעשית עבור משה ("שלח לך") ולא עבור צרכי העם. משה הוא ששולח אותם ("וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'") ולא עם ישראל, כפי שכתוב אצלנו.

*

גם בהמשך מספר משה סיפור, החורג מתיאור האירועים בחומשים הקודמים. בפרשת 'ואתחנן' הוא חושף כיצד בתגובה לעונש שקיבל לא להיכנס לארץ, הוא התחנן בפני האלוהים שימחל לו ויוותר לו על עונשו. אך אלוהים סרב:

ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.

לא רק שלא קראנו על תחנוניו של משה להיכנס לארץ בפרשת מי מריבה בספר במדבר, אלא שמשה מספר כאן עובדה מפליאה. סירובו של אלוהים לוותר על עונשו לא נבע מחומרת החטא אלא למען עם ישראל: "ויתעבר ה' בי למענכם". כביכול האינטרס של עם ישראל היה שמשה לא ייכנס לארץ.

גם בהמשך, תיאור מעמד הר סיני על ידי משה אינו זהה לחלוטין למסופר בספר שמות:

פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. אנוכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר.

משה מדגיש כאן שאלוהים דיבר אל כל עם ישראל "פנים בפנים". תיאור זה חורג מכל מה שאנו יודעים על אלוהים, שאינו מתגלה בפניו אל האדם. הרי כשמשה ביקש בספר שמות לראות את כבודו של אלוהים, הוא נענה בסירוב: "וראית את אחורי ופניי לא יראו". בסוף ספר דברים, תדגיש התורה ש"לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים". כלומר, בסופו של דבר משה כן זכה לגילוי פנים אל פנים, אבל הוא יחיד בכך. אין עוד נביא כמותו, ודאי שלא כל עם ישראל.

גם התיאור הנוזף, כאילו משה נשלח כמתווך להביא את דבר ה' אל בני ישראל בגלל היראה שאחזה בהם, ומלכתחילה היה עליהם לעלות אל ההר, נוגד את המסופר בספר שמות. שם נאמר, שהעם פחד מן המעמד ונסוג לאחור ועל כן ביקש ממשה שיעלה עבורו אל ההר ויקבל את דבר האלוהים. אך משה לא נזף בהם על כך אלא טען שהדבר נעשה "לבעבור נסות אתכם בא האלוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". כלומר, טוב שעם ישראל פחד. אלוהים עשה זאת בכוונה כדי להרתיע אותם, לא כדי שהם יעלו להר.

*

מה המשותף לכלל השינויים והחריגות שראינו? כמדומה שדבר אחד: משה מספר מחדש את ההיסטוריה בצורה כזו, שבה הוא אינו עומד במרכז הסיפור אלא העם. כך, הדיבור של אלוהים לעלות אל הארץ נאמר אל כלל העם, מינוי הדיינים נעשה מתוך העם ועל ידו, שליחת המרגלים היתה מיוזמתו, אי הכניסה של משה לארץ היתה עבור העם וגם במעמד הר סיני אלוהים התגלה לכלל העם וציפה שהוא יעלה אליו לאחר מכן. על פי תיאורו של משה, העם הוא שיזם והוא שפעל והוא שעמד בקשר עם אלוהים לאורך כל ההיסטוריה.

דומני שזהו אחד הביטויים החזקים למנהיגותו הנאמנה של משה. משה עומד כאן בימים האחרונים לחייו, בלא שהוא הצליח להשלים את משימתו. הוא הוציא את העם ממצרים ונתן לו תורה, אך לא הצליח להכניס אותו אל הארץ. מי ערב לכך שעם ישראל ימשיך לתפקד גם בלעדיו? האם יישאר העם נאמן לשליחותו?

משה חש שהוא אינו יכול לרדת מעל במת ההיסטוריה בלא שהוא מבטיח את עתידו של העם שאותו הוא מנהיג. לכן הוא נושא נאום ארוך שבו הוא מבקש לעצב מחדש את תודעתו ההיסטורית של מי שעומד לפניו. הוא מבקש לטעת בבני ישראל את התחושה שהם הסיפור המרכזי ולא הוא עצמו. גם אם לאורך כל התורה משה הוא זה שמוביל, הוא זה שיוזם והוא זה שמנהיג, בסופו של דבר לא מדובר בפרוייקט אישי שלו. הסיפור גדול ממנו ושייך לכלל העם. הוא לכל היותר היה שליח, אך הייעוד והתכלית שייכים לכולם – לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ ישראל.

התודעה הזו היא זו שתאפשר לעם להמשיך את המסע גם בלעדי משה. אם העם יפנים שהוא הגיבור של כל מה שאירע עד כה, אם הוא יבין שהוא אינו שחקן משנה בסיפור, שגיבוריו הראשיים הם משה ואהרן, אלא ההפך הוא הנכון, והוא הגיבור המרכזי ואילו משה ואהרן הם שחקני המשנה, הוא יתמיד בשליחותו גם לאחר הכניסה לארץ. זה מה שיבצר את עתידו וזה מה שישאיר אותו נאמן לייעודו ההיסטורי.

*

בנקודה זו טמון סודו של הנאום ההיסטורי בספר דברים, וזו הסיבה, שדברים אלה, שנאמרו על ידי משה האיש, נכנסו כחומש חמישי אל תורת האלוהים. נאומו של משה מחולל מהפכה בתפיסת התורה. אם בעולם העתיק, אבל גם בימינו, ההיסטוריה מסופרת בעיקר על ידי מנהיגים ויחידי סגולה, משה הופך את עם ישראל כולו לבעלים של ההיסטוריה. והשינוי הזה שמחולל משה, הופך את התורה כולה לברת קיום גם לאחר לכתו.

אנו זוכרים היטב מה קרה בפעם האחרונה כשמשה האיש נעלם. עם ישראל חיפש לו תחלופה ויצר את עגל הזהב. כאן משה נושא נאום ארוך כדי שדבר שכזה לא יישנה. מטרתו לשחרר את העם מן התלות בו והוא עושה זאת על ידי כך שהוא מוציא את עצמו מן הסיפור. והוא אכן מצליח בכך. בסוף ספר דברים נקרא כיצד לאחר היעלמותו של משה על הר נבו, עם ישראל בוכה עליו במשך שלושים יום אך מיד לאחר מכן ממשיך בכל העוצמה במסע אל הארץ. אנו רואים שרוחו של משה המשיכה לפעום גם לאחר מותו.

זהו מעשה המנהיגות הגדול ביותר שמנהיג יכול לעשות – לתת לאנשיו את הכוח להמשיך גם בלעדיו. זה לא פשוט עבור מי שלאורך כל שנות מנהיגותו הוביל ויזם, התייאש מן העם וגם התעודד. אבל זהו הסימן לכך שמשה היה מנהיג נדיר ושליח אמת של אלוהים. דווקא הוא לימד אותנו שהסיפור הוא שלנו, ולא שלו או של אף מנהיג אחר. אנחנו העם. אנחנו נושאים את הייעוד האלוהי בתוכנו. ושאנחנו מפנימים וזוכרים זאת, אנו מתמלאים בתקווה. יש עתיד לסיפור שלנו.