דברי התוכחות של משה

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: (דברים, א, א)

הספרי מסביר כי התורה מדגישה את המילה הדברים משום שאלו דברי תוכחות שאמר משה לישראל (השורש ד.ב.ר  מבטא דיבור קשה):

אלה הדברים אשר דבר משה וגו׳ – וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד, והלא הוא כתב את כל התורה כולה, שנאמר: ויכתוב משה את כל התורה הזאת (דברים ל״א:ט׳). מה תלמוד לומר אלה הדברים? מלמד שהיו דברי תוכחות…

ומוסיף הספרי ואומר שמסיבה זו הם גם נאמרו לכל העם יחדיו:

אל כל ישראל – אלו הוכיח מקצתם, הרי אלו שבשוק היו אומרים: כך הייתם שומעים מבן עמרם ולא הייתם משיבים לו דבר כך וכך, אם היינו יושבים שם היינו משיבים לו ארבע וחמש פעמים על כל דבר ודבר (ספרי).

בעל הכלי יקר ממשיך את דברי המדרש ועוסק גם הוא בתוכחה המתבטאת בפסוק, אולם הוא מחלק את דבריו לשתי שאלות עיקריות: למי נאמרה התוכחה? ומדוע נאמרה התוכחה?

לכאורה מפשט הפסוקים עולה שהתשובה לשאלות אלו פשוטה- התוכחה נאמרה אל כלל ישראל ובכדי להזהירם ללכת בדרך ה', אולם בעל הכלי יקר מוצא כאן כוונה נוספת, והוא מתחיל קודם בשאלה: אל מי נאמרה התוכחה?

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל : לא מצינו בכל המקרא שמשה ידבר אל כל ישראל כאחד! וכי אפשר שיוכל לדבר עם ס׳ רבוא איש בפעם אחד? ולא מצינו לשון זה בכל המקרא כי אם כאן ובפרשת הקהל שנאמר (דברים ל״א:י״א) תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם…והנה קרוב לשמוע שבכל מקום שמזכיר בני ישראל, הוא מדבר בכלל ההמון עם כי כולם בני ישראל המה, אבל במקום שמזכיר ישראל הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו…

מסביר הרב כי התורה מדגישה- אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל, כאשר הדגש הוא על המילה ישראל (ולא על המילה כל כפי שהבין בעל המדרש), אשר אינה מתייחסת לכלל העם (אשר מכונה בני ישראל), אלא דווקא לראשיו ומנהיגיו.

תשובה זו מובילה לשאלה השנייה: מדוע נאמרה התוכחה? אם מטרת התוכחה היא אזהרה הפונה לבני ישראל אז מדוע היא נאמרת דווקא לראשי העם ולא לבני ישראל ישירות?   

תשובת הרב היא שלמנהיגות יש אחריות, תפקידם של ראשי העם היא לחנך ולכוון את העם לדרך הנכונה וכחלק מתפקיד זה עליהם גם להוכיח את העם:

ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם על כן זרזם משה על זה, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש… למד אותם דרך התוכחה.

כפי שרואים במקומות נוספים בפרשנותו של בעל הכלי יקר, הוא שם דגש גדול מאוד על תפקיד ההנהגה בחיי העם, ועל האחריות שלה לחנך ולבנות חברה מסודרת ומתפקדת[1], ולכן תוכחה זו נאמרת דווקא אל ראשי העם (גם אם בסופה היא מכוונת לעם):

סיבה ראשונה היא בכדי להביא אותם לידי הכרה באחריות שלהם- עד כדי שאם יחטאו לתפקידם אשמת העם תלויה בהם. הסיבה השנייה והחשובה יותר היא בכדי ללמד אותם דרך התוכחה, ולמעשה משה משתמש בתוכחה שלו בכדי להתוות את הדרך הנכונה להוכיח את העם. משום כך משה שם את הדגש על תוכחה הבאה בדרך רמז:

כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו, אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש באופן שלא יבין דבריו כל אחד זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט.

הוכחה בדרך מגולה ובצורה ישירה מובילה על פי רוב להתנגדות. האדם שכלפיו מכוונים הדברים מרגיש צורך להילחם חזרה ולהוכיח מדוע הוא צודק, תגובה מובנת בהתייחס לכך שהטענה באה מהחוץ (מאדם אחר). לעומת זאת, כאשר יש לאדם תחושה שהוא המכוון את הדברים, שהוא הגיע למסקנה שיש במעשיו טעות אז הסיכוי שיקבל את הביקורת (שנתפסת כביקורת העצמית) גדולה יותר. משום כך מכוון משה את ראשי העם להוכיח בדרך רמז, כך שייווצר אצל השומע רצון לשינוי אך ללא התנגדות כלפי המבקר.

יותר מכך, נקודת המוצא של הרב היא שאנחנו יודעים מתי אנחנו לא בסדר, האדם יודע לזהות כאשר הוא הולך בדרך לא נכונה- גם אם זה עדיין לא מבשיל לכדי שינוי. ידיעה זו היא הבסיס להוכחה בדרך רמז והיא זו שמאפשרת לרמז להיקלט בתודעת האדם:

לכך אמר הקב״ה למשה שיקרא התורה הזאת, המה הדברי מוסר שבפרשה זו והמה נגד כל ישראל, כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באזניהם, היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה באופן שלא יכנס כ״א באזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר…

אך כיצד באה לידי ביטוי דרך הוכחה זו בפרשה?

מסיים הרב את דבריו בנושא כך:

וזהו הרמז באלה הדברים אשר דבר משה- אל כל הגדולים אשר בשם ישראל יכונו, ומה דבר להם? היינו במדבר בערבה וגו׳. רצה לומר: ממני תראו וכן תעשו להוכיח ברמז כי זה סבה גדולה לקבלת התוכחה.

כאשר משה בפסוק אומר: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב, מילים אלו הן הוכחה ברמז ומכוונות למידה מתוך דוגמה (ממני תראו וכן תעשו) – ראשי העם רואים כיצד משה מוכיח אותם עצמם בדרך רמז ומתוך כך ילמדו להוכיח את בני ישראל באותה הצורה.

המדרש בספרי מסביר שכל אחד משמות המקומות שמזכיר משה מרמזים על מקום או חטא שחטאו בו ישראל כך למשל די זהב מרמז לחטא העגל, במדבר בערבה מרמז לעשרה ניסיונות שניסו בני ישראל את הקב"ה ותופל מרמז על  דברי תפלות שתפלו על המן.[2]

אם כן, התוכחות נאמרו לראשי העם מתוך מטרה להדגים כיצד יש להוכיח את בני ישראל, ואכן מטרה זו יכולה לשמש גם אותנו – כל אחד מאתנו צריך לעיתים להוכיח את חברו או את עצמו, ועצת הרב יכולה להועיל גם לנו – יש להוכיח בדרך ובצורה שתביא לקבלת הדברים ולא להתנצחות.

———————

[1] דוגמא לדבר היא דעתו לגבי המלוכה, דעה שהפוכה בתכלית מדעת האברבנאל: ואומר אני דעתי בקצרה, שהרצון האלוהי היה שלצדק ימלוך מלך עליהם כדי להטיל מוראו על כלם… לצורך קיבוץ ותיקון המדינות ואך באופן זה שתהיה אימת מלכות עליהם כי בזה רצה ה׳… לכך נאמר כי תבוא אל הארץ וגו׳, כי לאחר ירושה וישיבה ישמן ישורון ויבעט ואיש הישר בעיניו יעשה כשאין מלך בישראל, ואז ודאי יאמרו השרידים אשר ה׳ קורא כי עת לעשות לשאול מלך ואמרת אשימה עלי מלך שיהיה מוראו עלי כי כן משמע לשון עלי שיהיה עליון עלי ומושל ורודה בי בחזקת היד, ככל הגויים אשר סביבותיי, לעשות כמתוקנים שבהם שאינן בועטים במלכיהם ומקבלים עליהם מרות ומציאות זמנינו יוכיח.

[2] ספרי דברים: בעבר הירדן – מלמד שהוכיחם על מה שעשו בעבר הירדן. במדבר – מלמד שהוכיחם על מה שעשו במדבר… דבר אחר: במדבר – זה הכלל על מה שעשו במדבר.

בערבה – מלמד שהוכיח על מה שעשו בערבות מואב, שנאמר: וישב ישראל בשטים (במדבר כ״ה:א׳). מול סוף – מלמד שהוכיחן על מה שעשו בים סוף, והימרו בתוך הים, והפכו עורף כלפי משה ג׳ מסעות.. ובין תפל ולבן– דברי תפלות שתפלו על המן.

וחצירות – אמר להם: לא היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות, אם למרים הצדקת לא נשאתי לה פנים בדין, קל וחומר לשאר בני אדם… ודי זהב – אמר להם: הדבר הזה, האי יתרה לכם לכל מה שעשיתם מעשה העגל קשה עלי מן הכל… רבי יוסי ברבי חנינא אומר: הרי אומר במדבר בערבה, אלו י׳ נסיונות שנסו אבותינו הקב״ה במדבר, ואלו הם: ב׳ בים, וב׳ במים, וב׳ במן, וב׳ בשליו, ואחד במעשה העגל, ואחד במדבר פארן, ואחד במרגלים.