בו' באב נפטרה סבתא אסתר ז"ל. בימי השבעה, אחד מהמנחמים סיפר עליה סיפור ששיקף מחד את החדות שלה, ומאידך את שמירתה על כבוד האדם. וכך סיפר האיש:
כל פעם שהוא היה מגיע לבקר בבית, היה מוצא את סבתא יושבת ומסתכלת מהצד על הסובבים אותה, כמעט בלי לדבר (גם אני זוכר את זה בתור נכד, סבתא מיעטה לדבר). כאשר שאלו את סבתא: למה את לא מדברת, האם קרה משהו? היא הייתה עונה במרוקאית צינית וברורה: "אם אפתח את הפה, ייכנס זבוב". בעדינותה היא ביקשה לומר: "שתיקה יפה לחכמים" או "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".
פרשת דברים פותחת את הספר האחרון בחמישה חומשי תורה, ספר "משנה תורה". ספר זה כולל חזרה על המצוות הרלוונטיות לעם ישראל לפני כניסתם לארץ, חידוש של מעט מצוות שטרם נאמרו ותיאור האירועים המרכזים שחוו בני ישראל. כך שמסביר הרמב"ן בהקדמתו לספר:
הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל …ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל.. וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים, כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית… אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים, כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ…או מפני שאינן תדירות, לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ.
אלה הדברים – אילו דברים?
אף שתכליתו של הספר, כפי שמתאר הרמב"ן, היא ללמד את בני ישראל את המצוות לפני כניסתם לארץ, משה פותח את הספר בצורה אחרת לגמרי:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת–וְדִי זָהָב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ (דברים א, א-ב).
משה עומד בערבות מואב על ירדן ירחו אחרי ארבעים שנה במדבר, ומבין שהוא עומד לפני הפרידה מעם ישראל. הפתיחה שבה בוחר משה לרגע הגדול הזה, לרגע שבו כל ישראל מקשיבים לו, אינה ברורה בשני מובנים.
האחד הוא מבחינה תחבירית: כתוב "אלה הדברים", אך נראה שמשה אינו אומר דבר, ובמקום זה מוזכרים שמות של מקומות שלא ברור היכן הם. שנית, אפשר היה לצפות שמשה יפתח את ספר "משנה תורה" בחזרה על עשרת הדיברות, או בקבוצת מצוות בעלות חשיבות עליונה, אולי בתיאור אירועים משמעותיים כמו מעמד הר סיני, חציית ים סוף וכיוצא בזה. אבל משה מחליט לפתוח בדרך אחרת את ספר "משנה תורה". רש"י מסביר את הדברים:
"אלה הדברים" – לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל.
משה בוחר להתחיל בתוכחה לעם ישראל, תוכחה רכה ומרומזת, מבלי לפגוע ומבלי להעליב אף אחד מבני ישראל. הרמב"ן, בהמשך הקדמתו לספר דברים, מסביר את חשיבות התוכחה דווקא לפני תחילת ביאור התורה:
וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם, כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם. ועוד, שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם. שלא יאמר אדם: לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא.
לפני שמשה רבנו מדבר עם בני ישראל על מצוות, לפני שהוא מדבר איתם על כניסה לארץ ישראל, לפני שהוא מזכיר להם אירועים גדולים שהיו שיא יציאתם ממצרים והליכתם במדבר– הוא מזכיר להם שכולנו בני אדם. הוא מלמד אותם ברמז: תראו איפה נפלנו, ותראו לאן הגענו – לארץ ישראל. הוא מזכיר להם ברגע הגדול הזה שהדרך הייתה רצופת נפילות וחטאים, ובכל זאת הצלחנו להגיע לרגע הזה, עם כל הקשיים.
באותו מעמד משה גם מחליט "לנקות את השולחן", לנקות את הלבבות של בני ישראל, ולהוכיח אותם בצורה חכמה מתוך מטרה אחת ויחידה – "לחזק לבם" כך "שלא יחזרו לקלקולם". בלי הפתיחה הזאת, אין מה להתחיל לדבר על מצוות ואירועים מרוממים. זה לא יחזיק מעמד.
ביקורת מכבדת
בנוגע למקומות המוזכרים בפסוק, רש"י מסביר כי כל אחד מהם מרמז על חטא אחר של בני ישראל. כך למשל:
בערבה – בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב… בין פארן ובין תפל ולבן – אמר רבי יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן… ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים.
רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, בעל ה"כלי יקר", מסביר את חשיבותה של התוכחה באופן זה דווקא:
ומכל מקום למד אותם דרך התוכחה, כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו, אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש, באופן שלא יבין דבריו כי אם זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט… כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באזניהם, היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה, באופן שלא יכנס כי אם באזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר.
כללי יסוד מלמד אותנו משה בתוכחה. הראשון –תוכחה צריכה להיות כזאת שתכשיר לבבות, ש"תחזק ליבם". בשביל זה היא צריכה לשמור על כבוד האדם, על המקום שלו, על היכולת שלו להבין שמותר ליפול אבל חייבים להמשיך בדרך לארץ ישראל. בלי יסוד זה, אי אפשר להתחיל לדבר על מצוות. הכלל השני –התוכחה צריכה להיות עדינה ורגישה, ואם הדברים נאמרים לקבוצת אנשים, עליה להיאמר "באופן שלא יכנס כי אם באזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר".
כלל חשוב נוסף אנו למדים ממדרש רבה:
"אלה הדברים" – אמר רבי אחא ב"ר חנינא: ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים: שונא מוכיחנו. ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים: אוהבן ברכן. אמר הקב"ה: יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל.
אילו משה רבנו היה שונא של ישראל, אף אחד לא היה מקשיב לתוכחה שלו. אי אפשר להקשיב לדברי תוכחה שמגיעים מתוך מקום של שנאה. במצב זה ברור שהתוכחה נגועה בדבר, שהיא אינה שלמה ואמיתית, ולכן גם אינה רלוונטית לשומע. רק תוכחה כמו של משה, תוכחה מכבדת שבאה מאהבה, יכולה להתקבל.
תכלית הביקורת – "שלום וטובה בין אנשים"
עם זאת, יש מקרים בחיים שתוכחה סמויה ומרומזת אינה מועילה. לפעמים צריך לנהוג אחרת, בצורה ברורה יותר, כפי שמוכיח משה עצמו בהמשך הפרשה:
וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם… אִם-יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה–אֵת, הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם… וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה (דברים שם, כו-מא).
מכל מקום, עניינה של תוכחה הוא לחזק ולקדם, כפי שמסביר ספר החינוך את שורשי מצוות התוכחה:
לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלים עמו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים… וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום. (מצוה רלט)
אם נבין שתוכחה, ברמז או בצורה ברורה וחדה, תכליתה להרבות שלום וטובה בין אנשים, אנו נרצה ונבקש שיוכיחו אותנו. אם נבין שתוכחה היא כלי להכשיר לבבות, לבנות את השלב הבא בחיים, להתקדם ולהתגבר על נפילות – תפיסתנו, גם את עצמנו תהיה אחרת. אם נלמד להוכיח או לקבל תוכחה באהבה גדולה, היא תיקלט ותשנה מציאות, ואם לא – היא תהיה לא יעילה ולא רלוונטית.
נחזור לסבתא, אותה סבתא אסתר ששתקה יותר משדיברה. כאשר הייתי מגיע לבקר את סבתא בביתה (ולצערי ולבושתי, זה היה קורה לעיתים לא כל כך קרובות), סבתא הייתה מסתכלת בחיוך קטן ואומרת: "לשפוך חלב?" זה הספיק. לא היה צריך להגיד יותר מזה. באהבה מצד אחד ובחדות מצד שני.
שנזכה.