את שירת משה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית כחלק מפסוקי דזימרה, ובשבת זו נוהגים הספרדים להוסיף לפני ואחרי השירה שני קטעים: לפני השירה מוסיפים פיוט- 'אשירה כשירת משה…' – קטע מזמור המזכיר את שירתם של שישה אנשים ונשים שמיוחסת להם שירה: משה, מרים, יהושע, דבורה, חנה, דוד (ספר תהילים) ושלמה (שיר השירים), וכן את שירת ישראל בבוא הגואל. קטע שני שמוסיפים הוא לאחר השירה והוא שירת מרים המופיעה בפרשה בפרק ט"ו, כ-כו. 

קיימים מנהגים נוספים המיוחדים לשבת זו – למשל מנהג לצאת בשבת זו ולקרא את שירת הים מול הים עצמו (בקהילות החיות לחוף הים), או מנהג לפזר זירעונים ושיבולי חיטים לציפורים בשבת שירה. למנהג זה מביאים כמה הסברים, אולם אחד מהם מתקשר ישירות לפרשה ומובא בשם חכמי החסידות (יש שמביאים את הדברים בשם החוזה מלובלין ויש שמביאים אותם בשם ר' מאיר מפרימשלאן):

בפרשה מופיעה פרשת המן- בני ישראל מבקשים אוכל מהקב"ה והוא מוריד להם את המן. משה מצווה את בני ישראל לקחת רק את הכמות שהם צריכים לאותו היום, אך בשבת יש שינוי בציווי ובני ישראל מצווים לאסוף כמות כפולה משום שבשבת לא ירד המן. לאחר מכאן בהמשך הפרשה מספרת התורה:  ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו – השאלה שעולה היא על המילים 'ולא מצאו': כאשר אני מניח משהו או שהיה משהו ואני מחפש אך הוא לא שם אני אומר- לא מצאתי, אך אם מלכתחילה לא ירד מן אז היה צריך להיות כתוב 'ולא היה'! ולכן למה אומרת התורה – ולא מצאו?

התשובה קשורה בשאלה מי היו אותם אנשים שיצאו ולא מצאו? מסביר הילקוט שמעוני: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם, אֵלּוּ מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל.. אותם חסרי אמונה היו דתן ואבירם, שלאחר שמשה הורה שלא ירד המן ביום השבת יצאו הם ופיזרו מן וחזרו לבני ישראל ואמרו להם שמשה רימה אותם ושיש מן מחוץ למחנה. כאשר חזרו איתם בני ישראל למקום שבו פיזרו את המן לא מצאו דתן ואבירם את מה שהניחו כיוון שבאו הציפורים ואכלו ולקחו את המן שפוזר. משום כך אומרת התורה 'ולא מצאו' – היה שם מן לפני כן אך כשהם באו לראות כבר לא מצאו אותו. ועל כן זכו הציפורים שבשבת זו מפזרים להם אוכל: הם 'הגנו' ושמרו על שמו הטוב של משה מפני אותם בני בלייעל, ולאות תודה אנו מאכילים אותם בשבת זו.