עגלת קניות

שבת שירה והכרת הטוב

שבת שירה והכרת הטוב

שבת שירה נקראת כך על שם שירת הים אותה שרו משה ובני ישראל לאחר חציית ים סוף. מנהגים שונים יש בשבת זו, ויש בהם שבאים לבטא את חשיבותה של הכרת הטוב. 

להדפסה

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

השבת אנו קוראים את פרשת בשלח אשר עוסקת בתחילתה בנס הגדול של קריעת ים סוף, מעבר בני ישראל בים והטבעת המצרים בתוכו. בסיומו של חלק זה של הפרשה, לאחר הנס הגדול, עומד משה על הים והוא ובני ישראל אומרים שירה: אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. בשל שירה זו נקראת השבת כולה- 'שבת שירה', דבר המתבטא גם בהפטרת הפרשה – שירת דבורה הנביאה וברק בן אבינועם לאחר הניצחון על סיסרא. 

 

את שירת משה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית כחלק מפסוקי דזימרה, ובשבת זו נוהגים הספרדים להוסיף לפני ואחרי השירה שני קטעים: לפני השירה מוסיפים פיוט- 'אשירה כשירת משה…' – קטע מזמור המזכיר את שירתם של שישה אנשים ונשים שמיוחסת להם שירה: משה, מרים, יהושע, דבורה, חנה, דוד (ספר תהילים) ושלמה (שיר השירים), וכן את שירת ישראל בבוא הגואל. קטע שני שמוסיפים הוא לאחר השירה והוא שירת מרים המופיעה בפרשה בפרק ט"ו, כ-כו. 

קיימים מנהגים נוספים המיוחדים לשבת זו – למשל מנהג לצאת בשבת זו ולקרא את שירת הים מול הים עצמו (בקהילות החיות לחוף הים), או מנהג לפזר זירעונים ושיבולי חיטים לציפורים בשבת שירה. למנהג זה מביאים כמה הסברים, אולם אחד מהם מתקשר ישירות לפרשה ומובא בשם חכמי החסידות (יש שמביאים את הדברים בשם החוזה מלובלין ויש שמביאים אותם בשם ר' מאיר מפרימשלאן):

בפרשה מופיעה פרשת המן- בני ישראל מבקשים אוכל מהקב"ה והוא מוריד להם את המן. משה מצווה את בני ישראל לקחת רק את הכמות שהם צריכים לאותו היום, אך בשבת יש שינוי בציווי ובני ישראל מצווים לאסוף כמות כפולה משום שבשבת לא ירד המן. לאחר מכאן בהמשך הפרשה מספרת התורה:  ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו – השאלה שעולה היא על המילים 'ולא מצאו': כאשר אני מניח משהו או שהיה משהו ואני מחפש אך הוא לא שם אני אומר- לא מצאתי, אך אם מלכתחילה לא ירד מן אז היה צריך להיות כתוב 'ולא היה'! ולכן למה אומרת התורה – ולא מצאו?

התשובה קשורה בשאלה מי היו אותם אנשים שיצאו ולא מצאו? מסביר הילקוט שמעוני: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם, אֵלּוּ מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל.. אותם חסרי אמונה היו דתן ואבירם, שלאחר שמשה הורה שלא ירד המן ביום השבת יצאו הם ופיזרו מן וחזרו לבני ישראל ואמרו להם שמשה רימה אותם ושיש מן מחוץ למחנה. כאשר חזרו איתם בני ישראל למקום שבו פיזרו את המן לא מצאו דתן ואבירם את מה שהניחו כיוון שבאו הציפורים ואכלו ולקחו את המן שפוזר. משום כך אומרת התורה 'ולא מצאו' – היה שם מן לפני כן אך כשהם באו לראות כבר לא מצאו אותו. ועל כן זכו הציפורים שבשבת זו מפזרים להם אוכל: הם 'הגנו' ושמרו על שמו הטוב של משה מפני אותם בני בלייעל, ולאות תודה אנו מאכילים אותם בשבת זו.

הסבר זה יפה מאוד מבחינת הדרוש שבו, אך יש בו גם מסר חינוכי: מידת הכרת הטוב היא מידה גדולה וחשובה. אדם צריך להכיר בטוב שנעשה לו- המשמעות של להכיר היא לזהות, אדם יכול להתנהל בעולם כבעל בית ומתוך מחשבה כי הכול מגיע לו, במצב זה הוא אינו קשוב לאחר ובעצם התפיסה החברתית שהתורה מציגה נפגעת – אם אדם לא רואה את האחר אז אין למה לתת צדקה, לתמוך בחלש ובכלל להיות חלק מהחברה. לעומת זאת כאשר האדם מזהה, מכיר את הטוב שנעשה לו, ולא משנה אם מדובר באדם שהיטיב אתו, בעל חיים או חפץ דומם הוא מלמד את עצמו להיות קשוב לסביבה ולראות את עצמו כחלק מהכלל, ובתוך הכלל הזה התורה מתקיימת.

כאשר ציווה הקב"ה את משה להכות את היאור מי שבפועל עשה זאת היה אהרון, מסביר רש"י שמכיוון שהיאור הגן על משה כאשר היה תינוק משה לא היכה את היאור לא במכת הדם ולא בצפרדעים, ואנו צריכים ללמוד מכך שאם משה רבינו ידע להכיר טובה למים שאין בהם רוח נשמה,  קל וחומר שאנו צריכים להכיר טובה לקב"ה שטובותיו עלינו כל יום ויום. אך ראוי שננהג כך גם כלפי בני האדם שסביבנו שעושים אתנו טובות- ובמיוחד אלו 'השקופים' שאנו לא חושבים בכלל שאנו צריכים להכיר להם טובה: המוכר בסופר שמקבל אותנו בחיוך, מנקה הרחוב או הנהג באוטובוס. כל אחד מהם ראוי שנראה אותו ושנכיר לו טובה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

עוד מהאתר
דילוג לתוכן