וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: (שמות, י"ז, י"א)

בסיום פרשת בשלח מתוארת את מלחמת עמלק וישראל: ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. משה מבקש מיהושע לגייס לוחמים, ואילו הוא אהרון וחור עולים לראש הגבעה ומשם הם צופים ומשפיעים על הקרב: כאשר משה מרים ידיו ישראל מנצחים, וכאשר הוא מוריד ידיו- הם מפסידים. על כך אומר המדרש (ילקוט שמעוני):

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה. וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה מְגַבְּרוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ יָדָיו שׁוֹבְרוֹת אֶת עֲמָלֵק, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין בּוֹ וּמַאֲמִינִים בְּמִי שֶׁפָּקַד אֶת מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְהַמָּקוֹם עוֹשֶה לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת.

כַּיּוֹצֵא בוֹ ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף״, וְכִי הַנָּחָשׁ מֵמִית וּמְחַיֶּה, אֶלָּא הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים בּוֹ וּמַאֲמִינִים בְּמִי שֶׁפָּקַד אֶת מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְהַמָּקוֹם שׁוֹלֵחַ לָהֶן רְפוּאוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ ״וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאוֹת״, וְכִי מָה הַדָּם מְהַנֶּה לַמַּלְאָךְ אוֹ מַה מְהַנֶּה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים מִן הַדַּם עַל פִּתְחֵיהֶן הַמָּקוֹם נִגְלֶה וְחָס עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפָסַח ה׳ עַל הַפֶּתַח״.

המדרש מעלה את השאלה: מה היה הכוח המיוחד בידיו של משה שעל ידי הרמתן הצליח להביא לניצחון בני ישראל? התשובה היא שכמובן אין בידי משה כוח מאגי כלשהו, אלא הן משמשות ככלי: הן מזכירות לבני ישראל את אביהם שבשמיים, ומתוך זיכרון ואמונה זו הקב"ה 'מחזיר' להם טובה בצורת בהתגברות על עמלק.

בין משא להתנשאות

עם חופשי בארצנו

פקודי המשכן

חיים של קידוש ה'

מלבד ההסבר לתפקידו של משה במלחמת עמלק, נראה שהמדרש מתייחס לנושא שיש לו חשיבות רבה גם היום והוא כיצד נתפסים אנשים, מנהגים ואמצעים שונים מבחינת היכולת שלהם ליצור שינוי במציאות, ומה היחס הנכון שצריך לתת לדברים אלו. המדרש מציג שלוש דוגמאות לכך: משה, נחש הנחושת ומריחת הדם על הפתחים במכת בכורות.

אפשר ששלוש הדוגמאות מתייחסות לשלוש אבות טיפוס לאמצעים מאגיים שבני אדם יכולים ליצור: משה מייצג את האדם– אנשים תופסים לעיתים רבנים או קדושים למיניהם כבעלי יכולת מאגית, כך הדין לגבי חוזים ו'פותחים בספרים' שלעיתים אין בין מעשיהם לקדושה דבר וחצי דבר, אך הם ניחנים ב'כוח' לתקשר עם עולמות עליונים. נחש הנחושת מייצג את הדומם– יש חפצים או מקומות שבני אדם מעניקים להם יכולות מאגיות כגון הענקת כוח לגלימה שלבש רב מסוים או ייחוס יכולת מקודשת לעץ לזווג זיווגים. הדוגמא השלישית היא מריחת הדם אשר מייצגת את הממד המיסטי שאנשים נוטים לייחס לטקסים וריטואלים שונים.

תפיסת אנשים או אמצעים כבעלי כוח מאגי היא טעות ולכן בא המדרש בא ומציג את היחס הנכון שצריך להיות: אנשים, חפצים או טקסים הם למעשה כלים– אין בהם משמעות מבחינת עצמם או גופם, ותפקידם הוא לעורר בנו את ההכרה ביחיד שיש בכוחו לשנות את המציאות – הקב"ה. ידיו של משה והנחש היו כלי לעורר את העם לאביהם שבשמיים- ומתוך אמונה זו הקב"ה השפיע על העם, מריחת הדם הייתה אקט מעשי שבו בני ישראל הראו את שייכותם לקב"ה ולכן לא נפגעו במכת הבכורות.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.