סוף משונה יש לסיפור קריעת ים סוף. לאורך פסוקים רבים אנו קוראים כיצד אלוהים בקע את ים סוף ומטביע את המצרים בתוכו, עד ש"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". בתגובה, משה פוצח בשירה אדירה ואליו מצטרפת מרים אחותו בקריאה "שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". אבל מסתבר שזה לא סוף הסיפור. כהמשך ישיר לשירת מרים, ללא כל הפסקה, אנו קוראים על אפיזודה תמוהה המתרחשת במרחק שלושה ימי הליכה מים סוף, במרה:
ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר מה נשתה.
קשה שלא לחוש בדמיון שבין פרשייה זו ובין קריעת ים סוף. גם אירועי ים סוף החלו ככל הנראה שלושה ימים לאחר היציאה ממצרים, כשפרעה ראה שבני ישראל אינם שבים כפי שהבטיחו, והחליט לרדוף אחריהם. כמו בים סוף, גם כאן מדובר במצוקה הנוגעת למים. בים סוף העם התלונן ומשה צעק לאלוהים, וגם כאן העם מתלונן ומשה צועק לאלוהים. שם בא הפתרון למצוקה באמצעות עץ – מטה משה, שעמו הוא בקע את הים – וגם כאן מורה אלוהים למשה להשליך עץ למים ולהמתיק אותם. את נס ים סוף חתמנו בשירתה של מרים, וכאן מופיעה אותה מילה בהגיה אחרת – מרים, רק שבמקום שירה באה תלונה.
הדבר מעורר את המחשבה. מה הקשר בין סיפור המים במרה ובין קריעת ים סוף, ומדוע בכלל הוא אירע? הרי אם נמשיך ונקרא בפסוקים, נראה שמיד לאחר מאורעות מרה אלוהים מביא את בני ישראל לאילים, שם יש "שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים". כלומר, היה מקום של מים שאליו היה אפשר להביא את העם. מדוע אפוא הכניס אלוהים את בני ישראל לכזו מצוקה? האם מי שבקע את המים בים סוף לא יכול היה לדאוג למים מתוקים במדבר?
*
מסתבר שמטרת האירועים במרה לא היתה רק לעשות נס ולהוכיח את ידו הגדולה של אלוהים. את זאת, כאמור, ראה העם היטב בים סוף. לנס במרה היתה תכלית גבוהה מכך:
ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.
שימו לב לפועל המיוחד "ויורהו". כוונתו הפשוטה היא שאלוהים הראה למשה עץ מסוים, שימתיק את המים, אבל בעומקם של דברים מדובר בהוראה, בלימוד. כלומר, אלוהים לימד כאן את משה ואת עם ישראל כולו דבר מה באמצעות העץ, וזהו החוק והמשפט שנתן להם. המסקנה מכאן היא שאם עם ישראל ישמע בקול ה' וישמור את מצוותיו, הוא יינצל מן המחלה שראה במצרים, "כי אני ה' רופאך".
קריאה זו מקרבת אותנו להבנת סודה של הפרשה. מסתבר שסיפור המים במרה נועד לכונן תודעה חדשה בלב בני ישראל. אם עד עתה משה היה זה שהציל אותם משעבוד מצרים, כאן הם למדים שההליכה בדרכי ה' היא שתרפא אותם. הווה אומר: לא עוד המופת, שנעשה באמצעות מטה משה, ידאג להם, אלא האחריות שהם יקבלו על עצמם לשמוע בקול אלוהים. בדרך זו חותמת פרשת מרה את סיפור יציאת מצרים כולו. אם בראשית סיפור יציאת מצרים, במכת דם, נאמר על המצרים "ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור" כאן בני ישראל "לא יכלו לשתות מים ממרה". אלא שאם שם המענה היה נס שהוביל משה, כאן המענה ניתן בדמות חוק ומשפט.
אבל מהם אותם חוק ומשפט שצווה ה' בהם, וכיצד הם קשורים להליכה בדרכי האל? ידועים דברי חז"ל, הטוענים שאלוהים מסר כאן לראשונה את מצוות שבת, פרה אדומה ודינים, ויש אומרים גם כיבוד הורים, ובכך הטרים את התורה. אפשר למצוא לכך רמז במקרא, אבל קשה לראות את הקשר בין מצוות אלו ובין תוכן הפרשה. אשר על כן, אני רוצה לצעוד בעקבות פירושו של הרב מדן לפרשה, פירוש שמצאתי אותו נושא מסר משמעותי עבור כל חברה המבקשת חירות.
*
את הדרשה הזו על פרשת מרה נשאתי לראשונה מול הקהילה שלי בנתניה. הימים היו ימי הקורונה והתפילה נערכה בחוץ. בין קריאת התורה לתפילת המוסף, נעמדתי מול כיסאות הפלסטיק הפזורים ברחבת בית הכנסת, והעליתי את השאלות הללו על סיפור המים במרה, ופניתי להסברו של הרב מדן, שכהרגלו מספק לנו מבט ריאלי על המתרחש.
דרשתי ואמרתי: נסו לשים עצמכם במקומם של בני ישראל באותה עת. שלושה ימים הם הולכים במדבר. יש להם כסף וזהב משלל מצרים, אבל הדבר החיוני ביותר לחיים – מים, חסר. הצמא מתעורר וגובר. ילדים מבקשים מים מאמותיהם, והן פונות אל הגברים, אשר מעבירים את התלונה הלאה, אל משה. מצוקת הצמא אדירה. כשחתן פרס נובל לשלום, אלי ויזל, סיפר על רכבות המשא שלקחו את היהודים למחנות העבודה וההשמדה, הוא תיאר את הצמא הנורא ששרר שם, וקבע שהצמא היה קשה בהרבה מן הרעב. פניתי לאנשי קהילתי ושאלתי: אתם מסוגלים להבין את התחושה הקשה של עם ישראל במציאות הזו?
עשיתי עצירה כדי לאפשר לשאלה הדרמטית להדהד בחלל. שקט שרר. אבל לפתע שמעתי קול חלש ממולי, שאומר "כן, אני מבין". היה זה רֶבּ ישראל, כך קראנו לו בהערצה, שורד שואה שניצל מששה מחנות ריכוז. הוא כבר נשק לגיל מאה, אך המשיך לפקוד את בית הכנסת כל שבת. רֶבּ ישראל ידע היטב מהו צמא. הוא הבין היטב מה עבר על בני ישראל שם במרה.
חזרתי בהתרגשות לרב מדן. חישבו כיצד מאות אלפי אנשים צמאים יתנהגו מול מקור מים שעכשיו הומתק עבורם. אנו רואים מה קורה היום בעולם כשחנויות מכריזות על מבצעי חיסול. המוני אנשים צובאים על הדלתות, מסתערים על הסחורות ומוחצים אחד את השני. כיצד אפוא יתנהגו בני ישראל מול המים המתוקים? האם הצעירים והחזקים יסתערו ראשונים וישאירו את הזקנים מאחור? האם הם ישתו כמה שהם רוצים או ישאירו מים גם לאחרים?
על פי הרב מדן, זה היה הניסיון של עם ישראל במרה, וזהו החוק והמשפט שאלוהים נתן שם למשה. חוק הוא מידה, כפי שנאמר בספר בראשית על הכהנים במצרים "ואכלו את חוקם". כלומר, אלוהים נתן במרה מידת מים שכל אדם יקבל, וגם משפט – סדר חלוקה שיקבע מי יקבל את המים ראשון. ובכך נבחן עם ישראל, האם הוא יסתער על המים או ינהג באיפוק ויחלק אותם בצורה מדודה וצודקת. זו היתה הפעם הראשונה שבה העם נבחן האם הוא ישמור על חוק וסדר מכוח עצמו ולא מכפייה.
*
חלוקת משאבים בצורה צודקת היא סימן ראשון לחברה בת חורין. כי עבדים חיים מתוך הישרדות. הם צריכים לדאוג בראש ובראשונה לעצמם כדי להמשיך לחיות גם את היום שלמחרת. איפוק, ויתור ודאגה לאחר, לעומת זאת, הם סימן לאנשים שמסוגלים לראות מעבר לעצמם, את האחר ואת הכלל. אנשים אלה הם בני חורין.
לכן הכניס אלוהים את בני ישראל למצוקת המים במרה. בקריעת ים סוף הם יצאו לחירות מבחינה גופנית, אבל האם הם הפנימו את רוח החירות? זה היה תפקיד הניסיון במרה. שם לימד אלוהים את בני ישראל שלהיות חופשי זה לתפקד כחברה שומרת חוק ומשפט, שאינה זקוקה למנהיג רודן שיורה לה מה לעשות, אלא שתעשה את הטוב והישר מכוח מחויבותה לחוק האלוהים. רק בדרך זו ניתן היה לחתום את סיפור יציאת מצרים. החירות לא הסתיימה בשחרור הפיזי מפרעה אלא בקבלת חוק ומשפט מוסריים.
בכך הטרים אלוהים את מתן תורה שיגיע בהמשך. מבט שטחי יכול היה לתפוס את מתן תורה כשעבוד נוסף של בני ישראל, כשבמקום עבדות פרעה הם נלקחו לעבוד את אלוהים. אבל פרשת מרה מוכיחה את ההבדל העמוק ביניהם. בעוד שעבודת פרעה נעשתה בכפייה "וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו", עבודת אלוהים נעשתה מתוך התנסות ולימוד, ובעוד שחוקי פרעה נועדו לשרת את השליט חוקי האלוהים נועדו להיטיב עם החברה כולה. זהו ייחודו של חוק התורה שאליו כפופים כל אדם בעם ישראל. כל שליט שהוא, נביא ואפילו מלך, כפופים לחוק הזה. על פי חז"ל, אפילו אלוהים עצמו לא יכול להתכחש אליו. קבלת חוק ומשפט היא ביטוי לחירות אמיתית, המשחררת את האדם והחברה מצריכה ההישרדותיים, ומכל כפייה אנושית.
*
זהו רעיון עמוק ודרמטי. הקשר שיוצרת התורה בין החוק ובין החירות הוא אבן דרך מהפכנית בתולדות המחשבה האנושית. האדם נחשב חופשי לא כשהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, אלא כאשר הוא יכול להתחייב מעצמו למערכת ערכים גבוהה. כשהוא עושה כל מה שהוא רוצה הוא עדיין עבד, אולי לא של אחרים אבל של הצדדים הנמוכים שבו. רק כשהוא מקבל על עצמו חוק מוסרי הוא יוצא מגבולות האינטרסים הפרטיים שלו אל האחר ואל הכלל. זו חירות.
לכן כה חשוב לשמור על עצמאותו של החוק. אם מערכת החוק תהפוך לפרסונלית, ותשרת אינטרסים של אדם פרטי או של מעמד מסוים, אנו נאבד את חירותנו ונהפוך לעבדים של אותם אנשים. רק כאשר החוק מייצג ערכים שגבוהים מהאינטרס האישי הצר הוא מקדם חירות. כזה היה חוק התורה, שניתן מאת האלוהים, וכך צריך להיות החוק ששולט בנו היום. אכן, ציות לחוק עשוי לעתים להגביל ולצמצם את מרחב הפעולה שלנו. אבל דווקא הצמצום הזה הוא שהופך אותנו לבני חורין. כאשר אנו פועלים ללא בלמים וביקורות, הדורשים מאתנו להסתכל על טובת האחר ועל כלל החברה, אנו הופכים לעבדים של עצמנו.
את הלקח הזה למדו בני ישראל במסע הראשון מים סוף. שם הייתה הפעם הראשונה שהם הפכו לחברה בת חורין אמיתית, כזו שעושה את הטוב והישר מכוח קבלת החוק ולא מתוך כפיה או נס. שם הם ראו בפעם הראשונה שדווקא מי שמסוגל לחשוב על האחר ועל החלש הוא בן החורין, שיזכה בחיים. שכן אלוהים הוא לא רק נותן החוק אלא גם בורא העולם, וזה הכלל שהוא קבע בעולמו – משעבדים ומנצלים סופם לטבוע, ואילו הנאמנים ליושר, לצדק ולמשפט יזכו בחיים. עבור האנשים האלה, גם עץ מר, שכלפי חוץ נראה כמגביל ומצמצם, יכול להמתיק מים. "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".
נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.
