פרשת בשלח היא הפרשה הראשונה שבה בני ישראל עומדים כעם חופשי משוחרר מאדון בשר ודם השולט בהם, לראשונה הם במעמד של "בני חורין". לאחר עשרות שנים של עבדות סיזיפית, מפרכת ובלתי אפשרית, יוצאים בני ישראל ממצרים. אך על אף שקיבלו את השליטה על הזמן, בין היתר על ידי נתינת מצוות קידוש החודש, אחד הסממנים המשמעותיים של חירות – אין ספק שתפיסת העבדות עדיין חרוטה בליבם ובגופם.

שלושה ימים בדיוק לקח לפרעה להתחרט על כך ש"הסכים" לשחרר את בני ישראל מארצו. הוא לוקח את כל צבאו, הצבא של האימפריה הגדולה בעולם, ורודף אחריהם במטרה להשיבם למצרים. בלהט הרגע ומתוך דחף פנימי חזק לנקום ולהחזיר את בני ישראל לארצו, פרעה מכין את כלי המלחמה שלו בעצמו, כאילו היה אברהם אבינו היוצא לעקידה, ויוצא לדרך:

"וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. וַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ; וְאֶת-עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ. וַיִּקַּח, שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל, רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם, עַל-כֻּלּוֹ. וַיְחַזֵּק ה', אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות יד, ה–ח).

כעת, דמיינו את הסיטואציה הבאה: עם ישראל, קרוב לשני מיליון אנשים (רק הגברים הבגירים היו כ-600,000 איש), מי שעד לפני שנייה היו עבדים נרצעים למצרים, מגיעים לשפת ים סוף. הם מעולם לא הוכשרו ללחימה, אין להם יותר מדי כלי מלחמה, בטח לא כלים מתקדמים כמו של המצרים, אין להם כוחות נפשיים להפוך בין לילה מעבדים ללוחמים גדולים. פתאום הם רואים את חילו העצום של מצרים מתקרב אליהם, ואין לאן לברוח. מצד אחד ים ומצד שני הצבא החזק והמאומן בעולם. בסיטואציה הזו הם מעדיפים כבר לשוב למצרים:

"וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ–עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה'. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה… מה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה', אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ" (שמות יד, ט–טו).

בסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת אומר הקב"ה למשה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו". אך מה יש לבני ישראל לעשות אם לא לצעוק ולהתפלל לה'? ומה הקב"ה מצפה מהם לעשות, לאן הם יכולים ללכת?