חיפוש
עגלת קניות

להאמין שאפשר לקרוע את הים

להאמין שאפשר לקרוע את הים

בסיטואציה הבלתי אפשרית על הים אומר הקב"ה למשה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו". אך מה יש לבני ישראל לעשות אם לא לצעוק ולהתפלל לה'?

להדפסה

פרשת בשלח היא הפרשה הראשונה שבה בני ישראל עומדים כעם חופשי משוחרר מאדון בשר ודם השולט בהם, לראשונה הם במעמד של "בני חורין". לאחר עשרות שנים של עבדות סיזיפית, מפרכת ובלתי אפשרית, יוצאים בני ישראל ממצרים. אך על אף שקיבלו את השליטה על הזמן, בין היתר על ידי נתינת מצוות קידוש החודש, אחד הסממנים המשמעותיים של חירות – אין ספק שתפיסת העבדות עדיין חרוטה בליבם ובגופם.

שלושה ימים בדיוק לקח לפרעה להתחרט על כך ש"הסכים" לשחרר את בני ישראל מארצו. הוא לוקח את כל צבאו, הצבא של האימפריה הגדולה בעולם, ורודף אחריהם במטרה להשיבם למצרים. בלהט הרגע ומתוך דחף פנימי חזק לנקום ולהחזיר את בני ישראל לארצו, פרעה מכין את כלי המלחמה שלו בעצמו, כאילו היה אברהם אבינו היוצא לעקידה, ויוצא לדרך:

"וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. וַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ; וְאֶת-עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ. וַיִּקַּח, שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל, רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם, עַל-כֻּלּוֹ. וַיְחַזֵּק ה', אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות יד, ה–ח).

כעת, דמיינו את הסיטואציה הבאה: עם ישראל, קרוב לשני מיליון אנשים (רק הגברים הבגירים היו כ-600,000 איש), מי שעד לפני שנייה היו עבדים נרצעים למצרים, מגיעים לשפת ים סוף. הם מעולם לא הוכשרו ללחימה, אין להם יותר מדי כלי מלחמה, בטח לא כלים מתקדמים כמו של המצרים, אין להם כוחות נפשיים להפוך בין לילה מעבדים ללוחמים גדולים. פתאום הם רואים את חילו העצום של מצרים מתקרב אליהם, ואין לאן לברוח. מצד אחד ים ומצד שני הצבא החזק והמאומן בעולם. בסיטואציה הזו הם מעדיפים כבר לשוב למצרים:

"וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ–עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה'. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה… מה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה', אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ" (שמות יד, ט–טו).

בסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת אומר הקב"ה למשה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו". אך מה יש לבני ישראל לעשות אם לא לצעוק ולהתפלל לה'? ומה הקב"ה מצפה מהם לעשות, לאן הם יכולים ללכת?

 

עת להתפלל ועת לעשות

רש"י נדרש לשאלות אלו ועונה:

"מה תצעק אלי – למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקב"ה: לא עת להאריך בתפילה שישראל נתונים בצרהדבר אל בני ישראל ויסעו – אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים".

התפילה אמנם חשובה ונחוצה תמיד, אבל יש רגעים בחיים שאין זה הזמן להאריך בתפילה, אלא לעשות מעשה. צריך ליטול אחריות מתוך אמונה בקב"ה וביכולתך לצלוח את המשבר, את המשימה, את המהלך. צריך להבין ולהאמין שבכוחך לעשות דברים שלא בטוח שחשבת שאתה יכול לעשות, גם אם אתה לא מודע אליהם. על פי רש"י, לקב"ה בעצמו פשוט וברור שבני ישראל צריכים להיכנס לתוך הים – "שאין הים עומד בפניהם". אך גם אם הקב"ה יודע זאת, בני ישראל אינם יודעים ואינם מודעים לכוחות האדירים שיש בהם, לכוחות האדירים הטמונים בהם, הם לא מבינים שיש בידם יכולת לקרוע את הים והם רק צריכים להיכנס והכוחות ייצאו מן הכוח אל הפועל, מהפוטנציאל לשינוי המציאות. הקב"ה מבקש ללמד אותם בדיוק את הנקודה הזו, ולגרום להם להאמין בכוחם.

המדרש מספר לנו את מה שהתרחש על שפת הים:

"ורבי יהודה אומר בלשון אחר, ויבואו בני ישראל בתוך הים, כיון שעמדו שבטים לים, זה אומר אין אני יורד תחלה לים, וזה אומר אין אני יורד תחלה לים… מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים, עליו הכתוב אומר: 'הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש'… מיד אמר המקום למשה ידידי טובעים והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה? אמר לפניו, רבונו של עולם ומה בידי לעשות, א"ל ואתה הרם את מטך…" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, פרשה ה',).

המדרש הזה מדהים. עומדים כל השבטים על שפת הים "ונוטלין עצה". יש להם זמן ליטול עצה, להתווכח, לצייר שרטוטים של וקטורים ושל מגמות על הלוח. הם מתברברים ומתקשקשים בינם לבין עצמם – זה אומר "אני לא נכנס ראשון", וזה אומר "אני לא נכנס ראשון". בינתיים האויב מתקרב, והים נשאר אותו ים. המציאות לא משתנה. אולי זאת הייתה משיכת זמן אשר נבעה מפחדם, או מחוסר אמונתם בעצמם. הם פשוט לא האמינו ביכולת שלהם לשנות את המציאות.

אך היה אחד שכן האמין בכוחות הטמונים בו. אחד ויחיד, ושמו נחשון בן עמינדב משבט יהודה.

 

אמונה בכוחותינו

נחשון בן עמינדב נכנס לים מתוך אמונה שיצליח. הוא קודם האמין בעצמו ואח"כ האמין שהמעשה שלו יצליח לשנות את המציאות, שהפעולה שלו תצליח להזיז משהו. בהתחלה לא קרה כלום, עד שהגיעו מים עד נפש – ואז הקב"ה התערב. במעשיו לימד נחשון את העם שיש בתוכם כוחות אדירים שבאמצעותם הם מסוגלים גם לקרוע את ים סוף. רק לצאת לדרך.

ועם זאת, הקב"ה לא קורע את הים מייד, אלא מבקש ממשה לעשות אף הוא מעשה ולהכות על הים: 'ואתה הרם את מטך'. המדרש ממשיך ומספר שאחרי מעשהו של נחשון, הצטרפו אליו כל בני ישראל:

"באיזו זכות זכה יהודה למלכות… אמר להם כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני יורד תחלה וזה אומר אני יורד תחלה… מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות… אמר להם הקב"ה מי שקדש שמי על הים יבא וימשול על ישראל".  (במדבר רבה יג', סימן ד)

המעשה הזה מזכה את יהודה במלכות נצח על עם ישראל. מי שמצליח לגרום לכל ישראל להיכנס לים, מי שמלמד את ישראל מהם הכוחות הטמונים בהם, מי שמצליח לגרום לאנשים להאמין בעצמם ולגלות לכל אחד מהם את כוחו – הוא ראוי למלוך על עם ישראל.

הרבה אנשים שפגשתי לא היו מודעים לכך שבכוחם לשנות מציאות, להגיע לאן שרק יבקשו ולשנות את הדרוש שינוי. אין כאן שאלה אם זה אפשרי, זה אפשרי. גם הדבר המורכב ביותר. שינוי תפיסה יאפשר שינוי מציאות. אמונה עצמית, אמונה בכוחותינו, אמונה ביכולת לשנות, אמונה ביכולת להצליח, אמונה בעצמך – כל אלו יובילו את כולנו למקום טוב יותר.

 

מעשה שעוד לא עשית

אני מבקש לסיים בשתי הערות אישיות.

ראשית, בננו יהודה, נולד בשביעי של פסח, המועד שבו נקרע הים. כל מה שנכתב לעיל הוא הסיבה שבחרנו לקרוא לו יהודה. זאת מתוך אמונה ותקווה שהוא יזכה לקצת מאותם כוחות שגילה נחשון בן עמינדב משבט יהודה ואשר הובילו את האומה הישראלית בתוך הים ביבשה.

שנית, פעם אחת הלכתי (לא זוכר היכן) וראיתי דף על הרצפה, כנראה חלק ממצגת כלשהי. דף שפגש אותי בדיוק בזמן הנכון. היה כתוב שם המשפט הבא: בכדי להגיע למקום שטרם היית בו או בכדי להשיג מטרה שטרם השגת, אתה צריך לעשות מעשה שטרם עשית.

השאלה איננה "האם", אלא תמיד רק "איך". יש בנו את הכוחות הנדרשים לכול, יש בנו את העוצמות הנדרשות לפעול. הם בנו. רק צריך להאמין ולהוציא אותם מהכוח אל הפועל. אין יותר מתאים לסיום מאשר מילותיו של הרב קוק, מילים אשר מובאות באורות הקודש והפכו מזמן לשיר ידוע ומפורסם:

"בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה.

כִּי כֹּחַ עַז לְךָ יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים.

אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יְכַחֲשׁוּ לְךָ.

דְּרושׁ אוֹתָם – וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָּד".

(אורות הקודש א, סד)

תמונה של אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".

עוד מהאתר
דילוג לתוכן