דרך שלושת ימים

הרב נסים לוק
פרשת בשלח

דרך שלושת ימים

כאשר הקב"ה שולח את משה לפרעה הוא מצווה להוציא את בני ישראל ממצרים לגמרי, אולם כאשר משה מדבר עם פרעה הוא מבקש רק שלושה ימים- מדוע?

הרב נסים לוק
הרב נסים לוק
פרשת בשלח

המאמר מוקדש לעילוי נשמת משה לוק בן רחל ז"ל

שאלה גדולה הטרידה את פרשנינו לאורך הדורות. אציג שאלה זו דרך עיון בפסוקים. בתחילת פרשת בשלח אנו קוראים:

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ (שמות יד 5)

וכאן שואל הבן: "כִּי בָרַח הָעָם"?! הלא פרעה בעצמו שילח אותם ככתוב: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שם, יב 31).

על מנת לענות כראוי על שאלה זו, עלינו לחזור לפרשיות הקודמות עד למעמד ההתגלות בסנה. נגלה כי בניגוד לתדמית האוניברסלית של התביעה 'שלח את עמי', שהפכה מאוחר יותר לסיסמת חופש, משה דורש דבר הרבה יותר מצומצם וספציפי. כך אנו קוראים במינוי השליחות למשה במעמד הסנה:

"וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ" (שם, ג 8).

וכך מציגים משה ואהרֹן את דרישתם לפרעה בפעם הראשונה:

וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר; וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹהֵינוּ (שם, ה 1, 3)

מדברים אלו עולה בבירור שמשה ואהרֹן אינם מציגים תביעה 'לשחרור עבדים', הם דורשים חופש פולחן – לעבוד את אלוהי העברים באיזשהו מקום במדבר, מרחק שלושה ימי הליכה מן הישוב.[1] נתון זה מחדד את אופי המשא ומתן של משה מול פרעה, בעוד שלזקני ישראל אמר משה:

וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שם, ג 17)
וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם… וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... (שם, ו 6–8).

הרי שלפרעה מושמעת דרישה שונה, רק: "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹהֵינוּ".ב

ראוי להדגיש, למרות שברקע המשא ומתן, נמצא תמיד החשש של פרעה, שיש כאן הערמה ועם ישראל למעשה מתכוון לצאת ולא לשוב, המשא ומתן מתנהל רק על 'דרך שלושת ימים' וזביחה לה'. הן הדרישה המצומצמת והן חששו של פרעה מודגמים היטב לאורך כל המשא ומתן. כך תוך כדי מכת הערוב מתנהל המשא ומתן הבא:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לה' אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי (שם, ח 21–24)

תחילה מציע פרעה להיענות לדרישתם לחופש פולחן, אך בתנאי שייעשה בארץ, כלומר במצרים ולא במדבר, מחשש שיברחו, וגם לאחר שנעתר עדיין מבקש 'אל תרחיקו ללכת'. לאחר שפרעה לא עמד בהתחייבותו זו מתנהל המשא ומתן הבא, לאחר ההתראה על מכת הארבה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם. לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה (שם, י 8–11)

כעת מסכים פרעה ליציאה למדבר, אלא שהוא מוטרד שהם לא ישובו, ולכן הוא מוכן ליציאת הגברים, אך לא לכל העם. את דרישת משה ליציאת כולם הוא מכנה: "רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם", כלומר הם משקרים ורוצים לברוח. לאחר מכת חושך, פרעה מתפשר יותר ומוכן ליציאת כל העם, כולל הנשים והטף, אלא שהוא מבקש שהצאן יישאר במצרים, למעשה כערבון לכך שישובו:

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה', רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לה' אֱלֹהֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה" (שם, י 24–26).

משה מסרב גם לכך, וכאן למעשה מתפוצץ המשא ומתן. משום שמשה לא מוכן לתת ביד פרעה עירבון לכך שישובו.

גם לאחר מכת בכורות, כאשר פרעה נכנע למעשה ללא תנאי, הוא מציין שהסכמתו היא לפי דיבורם, ויש במשמעות דבריו גם: 'קיימו דיבורכם':

"וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" (שם, יב 31–32).

כעת נוכל להבין את משמעות התיאור "כי ברח העם…". לאחר שעברו שלושה ימים ולא הראו סימנים לשוב, אדרבא להיפך, מבין פרעה שחששו התממש והם מתכננים לברוח מֵעוּלוּ. וכפי שהביא רש"י מן המכילתא[2]: "איקטורין שלח עמהם וכיון שהגיעו שלשת ימים שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרין למצרים באו והגידו לפרעה…".

מדוע להטעות את פרעה?

וכאן אנו מגיעים לשאלה שהתקשו בה רבים: מדוע? מדוע היה צורך לסובב את פרעה ולא לומר את האמת? ובלשונו של אברבנאל (רבי יצחק בן יהודה אברבנאל, 1437–1508):

איך צִוה יתברך למשה רבנו עליו השלום, שיאמר בשמו דבר כזב ושקר? ויותר טוב היה שיאמר בביאור: 'שלח את העם מתחת סבלות מצרים'

הרבה פירושים נאמרו בעניין, בצעירותי שמעתי פירוש מעניין לפיו הדברים היו אמת, ודברי ה' למשה (וממילא דברי משה לפרעה) היו מכוונים לשלושת הימים במדבר שור, לאחר קריעת ים סוף, ככתוב:

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ (שם, טו 22–26)

וכפי שדרשו חז"ל שבמרה נצטווו ישראל מקצת מצוות, כנאמר במכילתא.[3] ושם ניסה ה' את ישראל. במילים אחרות, יציאת ישראל ממצרים נעשתה על תנאי. אם יקבלו ישראל עליהם את המצוות שה' יתן להם במרה – תהיה יציאתם גמורה, ואם לאו – לא! אציין ששיקול מרכזי בפירוש זה היא העובדה שמוטיב 'שלושת ימים' נזכר במעמד הסנה, וקשה להניח שה' יעסוק במעמד קדוש זה בתרגילים טקטיים.

עלי להודות כי פירוש זה הוא מקורי ומבריק, אך לצערי איני יכול לקבלו.

ראשית, שלושת הימים במדבר שור, הם הרבה אחרי שלושת הימים משעה שיצאו ממצרים. אמנם מספר הימים לא נמסר במפורש, אך נאמר שהם הלכו 'יוֹמָם וָלָיְלָה', נסעו מסוכות וחנו באיתם ושבו וחנו לפני פי החירות. כל זה לקח מספר ימים. יתירה מזו, כיצד הבין פרעה 'כִּי בָרַח הָעָם', אם עדיין לא עברו אותם שלושה ימים עליהם נתן רשות לישראל?![4]

אולם הדבר הקשה ביותר בהצעה זו, לדעתי, היא האמירה שיציאת מצרים הייתה על תנאי. הנחה זו מנוגדת באופן מוחלט לדברי ה' למשה במעמד הסנה, בשליחות השנייה,[5] ובכל דברי משה לישראל. כל אלו מורים בבירור כי יציאת ישראל ממצרים הינה סופית וללא תנאי. ועלינו לשוב להבנה כי דברי משה לפרעה הם הערמה, והשאלה היא מדוע נזקק לכך?

למשוך את פרעה

ראוי לציין, כי הערמה זו קשורה באופן מהותי להערמה נוספת והיא שאילת הכלים בדבר ה' למשה, ככתוב:

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם… (שם, יא 2–3)

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם (שם, יב 35–36)

למרות שיש מגדולי הפרשים המבארים שאילה זו כמתנה[6], בעיקר בשל הקושי המוסרי שבהונאת המצרים וגניבת הדעת. המשמעות הפשוטה של הדברים היא שהמצרים השאילו לבני ישראל תכשיטים ובגדים לצורך החגיגה במדבר, אותם הם אמורים להחזיר. שאילת הכלים מתכתבת אפוא היטב עם דרישת משה להליכה 'דרך שלושת ימים במדבר', ואפשר שאף הוסיפה מוטיבציה למצרים לרדוף אחרי ישראל. המפרשים התמודדו בדרכם עם שאלה זו,[7] אך לא נאריך בכך כעת ונחזור לביאורים בעניין 'דרך שלושת ימים'.

אברבנאל עצמו מסביר:

ויותר נכון אצלי לפירוש, שעשה הב"ה כן, כדי להראות לבני אדם חוזק לב פרעה וקושי ערפו, ושעליו יצדקו משפטיו ודיניו ומִדותיו על פרעה ועל מצרים, יען וביען לא בקשו ממנו ללכת כי אם דרך ג' ימים, לזבוח לאלֹהיהם, ומסתמא יובן מדבריהם שאחר כך ישובו, ולא שמע אל תפלתם, ואל תחנתם, וכל שכן אם יאמרו לו לשלחם כולם שבלי ספק לא יאבה להם, ולא ישמע להם, הנה מפני זה צִוה למשה רבינו ע"ה שתהיה בראשונה שאלתו ובקשתו דבר מועט דרך ג' ימים, להבחין בו ערפו ומצחו הקשה…

לפי אברבנאל המטרה הייתה להראות את קשיות לבו של פרעה, שאפילו לבקשה קטנה לא הסכים, ובכך יצדיקו בני אדם את העונשים אשר קיבל.

אולם הדרך הנראית לי ביותר היא דרכו של הר"ן (רבי נסים בן ר' ראובן גירונדי, 1315 לערך – 1376) בדרשותיו (דרוש יא), לפי הר"ן הייתה כאן הונאה מכוונת, והיא מוצדקת:

דרכי ה' יתברך הוא להביא עצות מרחוק להפיל שונאיו בדינו ולקחת נקמתו מהם […] ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל במים […] ורצה להביאם בעניין שהם בעצמם, בבחירתם, ייכנסו במים וימותו שמה. ואילו הודיע משה לפרעה העניין בתחילה שהגיע קצם להיגאל, אין ספק שהיה מסכים בכך מתוקף המכות, ולא היה רודף אחריהם עוד, כי למה ירדפם אחרי שבעודם ברשותו פטרם ושילחם מאתו? […] וכוונת כל אלו הדברים הייתה נעלמת מישראל ואולי גם ממשה…

חיזוק משמעותי להבנה זו נמצא בציווי ה' למשה בתחילת פרשת בשלח:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן (שם, יד 2–4)

למעשה יש כאן תרגיל הטעיה. ה' מנחה את משה לחזור מעט מהתקדמותם ולהתמקם בין 'מִגְדֹּל' (= מבצר בגבול המדבר) 'וּבֵין הַיָּם', על מנת שיטעה פרעה ויחשוב שבני ישראל 'נְבֻכִים' בדרכם, לא יודעים לאן לפנות, וכך יתחזק וירדוף אחריהם. למותר לציין כי סיום המהלך הוא עשיית הדין בפרעה ובכל חילו לעיני ישראל, מהלך דרכו הגיעו ישראל ליראה ואמונה ושיאו בשירת הים:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שם, יד 31).

אסיים בהתייחסות לפן המוסרי באמצעות ציטוט מדברי המפרש הנדפס בחומש 'רב פנינים':

וכתב הרב בעל ד"ר שראה בספר אחד שלא קשה כלל, כי במלחמה מותר לעשות כל הערמות ותחבולות נגד האויב, אף לרמותו בדברים כזבים, כמו שמצינו ביהושע בהלחמו עם עי, צִוהו הקב"ה שים אורב לעיר מאחריה – להטעות האויב ואין זה שום נדנוד איסור כלל, כי זה בכלל 'כל הבא להרגך השכם והורגו' ומותר לעשות כל הצטדקות להרגו, וכן היה כאן תועלת גדול להטעות את פרעה, שיסבור שרוצים ללכת רק דרך שלשת ימים, כדי שעל ידי כך ירדוף אחר כך אחריהם על הים ויטבעו בים, כאשר טבעו את בני ישראל בים, ולכן היה היתר גמור להטעותו"^[8]

לסיכום: לא ראי מידת המוסר הפרטי של האדם כראי מידת מוסר העם בכללותו. אם האדם הפרטי נצטווה לוותר משלו על מנת לתת לאחרים, אם האדם הפרטי נצטווה להיות 'מן הנרדפים ולא מן הרודפים', הרי שהאומה לא תוכל לוותר ולחמול על האויבים הקמים עלינו, כדברי רבנו בחיי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה (1050–1120) בספרו חובות הלבבות: "ומקום האכזריות בהִפרע מן הרשעים והנקם מן המשחיתים בארץ".[9] עַם היוצא לחרות עולם, צריך לידע כי ביחס לבאים להילחם על קיומו, כל צורת לחימה הרי היא בכלל המצווה והצורך לשמור על קיומו. וכמדומני שהדברים רלוונטיים ביותר היום כאז.

—————————————

[1] בעיני המצרים, ההיגיון בדרישה זו עשוי להיות, יציאה מ'תחום' אלוהי מצרים, או שהמִדבַּר הוא 'מקומו' של אלוהי העברים.

[2] ראה מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא ויהי, פרשה א ומכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יד, פס' ה.

[3] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא ויסע, פרשה א: " שם שם לו חק ומשפט, חק זה השבת ומשפט זה כיבוד אב ואם דברי ר' יהושע, ר' אלעזר המודעי אומר חק אלו עריות שנ' לבלתי עשות מחוקות התועבות (ויקרא יח ל) ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסיות ודיני חבלות", וכך גם במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טו, פס' כה.

[4] ראה דברי המכילתא שהביא רש"י (הובאה לעיל). בפשוטם של דברים נראה כי עיקרו של המונח 'שלושת ימים' במדבר שור אינו מכוון לציון מרחק, אלא לציון זמן. שלושה ימים ללא מים הם דבר בלתי נסבל, בפרט במדבר ובפרט לעם שלם.

[5] תחילת פרשת וארא, שמות ו 2–9.

[6] כך רס"ג (רב סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון, 882–942) מתרגם: "וישאלו ממצרים – ויקבלו מתנות מן המצרים. וישאלום – ויתנום להם" (יב, 35–36) (פירושי רבנו סעדיה גאון על התורה, מהדורת ר"י קאפח); רבנו חננאל (בר חושיאל, 965–1055): "'ושאלה אשה משכנתה' – חס ושלום שיתיר הקב"ה לגנוב דעת הבריות, שישאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ולא ישיבו להם, אבל לשון 'ושאלה' הוא שתתן לה במתנה…" (מובא בתוך פירוש רבנו בחיי (בן אשר) על התורה, שמות ג 22); רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר, 1080 לערך – 1160 לערך): "ושאלה אשה משכנתה' – במתנה גמורה וחלוטה, שהרי 'ונתתי את חן העם', כמו 'שאל ממני ואתנה גוים נחלתך' (תהילים ב 8). זהו עיקר פשוטו ותשובה למינים" (שמות ג 22) ועוד.

[7] החל בחז"ל עצמם. ראה תשובת גביהא בן פסיסא לבני מצרים במשפט של אלכסנדרוס מוקדון, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף צא ע"א.

[8] רב פנינים ילקוט פירושים, שמות, ג 18 – ד"ה "ועתה נלכה נא".

[9] שער עבודת האלהים, פרק י.

הרב נסים לוק

שימש כר"מ בישיבת עתניאל ובישיבת תקוע. בעל תואר ראשון בחינוך (מכללת הרצוג) ותואר שני בתלמוד (האוניברסיטה העברית). היה שותף בצוות המחקר להוצאת 'אוצר כתבי היד התלמודיים' וחוקר גניזה ותלמוד בפרויקט פרידברג לחקר הגניזה. כמו כן עורך לשוני וספרותי.

פרשת ואתחנן

120.00₪