להטעות הבריות אחריו..

השבת אנחנו זוכים להתחיל מחדש את סבב פרשיות השבוע. שוב מתחילים מבראשית! ואין פרשה מתאימה מפרשת בראשית כדי לברר סוגיה שמעסיקה אותנו רבות: בחינת האמת והשקר, הבנת מהו הטוב ומהו הרע. כל אחד מאיתנו מתמודד מול חבריו, מול שותפיו ומול משפחתו בניסיון להבין האם המציאות שאני חווה היא האמת או שמא היא מעולם השקר, האם החוויה שאני עובר היא טובה או רעה בעבורי?!

סיפור הבריאה המובא בפרשת "בראשית" הוא סיפור סתום ולא מובן. המונחים, המושגים והמעשים המובאים בפרשה זו הם נסתרים הרבה יותר מאשר גלויים ומובנים. היכולת שלנו להתמודד עם הדברים במגבלות השכל האנושי מוגבלת מאוד עד אפסית. נפתח את הלימוד בפרשה בדבריו של הרמב"ן[1] על מעשה בראשית, דברים שיש ללמוד כל פעם מחדש, הם בסיס ההבנה. הדברים האלה מספיקים כדי לקבל נקודת ייחוס ופרופורציה על היכולת שלנו לנתח את הדברים:

"מפני שמעשה בראשית – סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו…. והספור במה שנברא ביום הראשון ומה נעשה ביום השני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וספור גן עדן וגרוש האדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים…" (רמב"ן, בראשית א, א).

אחרי שהפנמנו שההבנה שלנו מוגבלת מאוד, אפשר לנסות בכל זאת לגעת במשהו קטן מתוך הפרשה המורכבת הזאת.

התורה מספרת שכאשר הקב"ה ברא את האדם הוא הכניס אותו לגן עדן. גם תפקידו של האדם מוגדר בפסוקים: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". (בראשית ב, טו). תפקידו של האדם הוא לעבד את הגן, לשמר אותו, לשמר את הבריאה, לשמור ולעבוד בגן. בגן עדן היה הכול, לא היה חסר לאדם שום דבר: היו בו כל סוגי העצים שבעולם, משאבי טבע בשפע, משאבים שהמציאות האנושית כיום רודפת אחריהם, כמו זהב ואבנים טובות, וכמובן ארבעת הנהרות הגדולים בעולם אשר יצאו ממנו והשקו את העולם כולו.

וכל זה, הכול ממש, היה ברשות האדם הראשון. הכול, מלבד עץ אחד:

 "וַיְצַו ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז–יז).

כפי שלימדו את כולנו, אדם וחווה אשתו אינם עומדים בפיתוי ואוכלים מעץ הדעת טוב ורע והסיפור ידוע. לאחר מעשה זה, הקב"ה מגרש את האדם מגן עדן והתורה מביאה את הדברים הבאים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם" (בראשית ג, כב–כג).

הקב"ה שולח את האדם לחיי המעשה, לעבוד את האדמה. אם בגן עדן תפקידו היה לשמור על שלמות הבריאה והכול היה מגיע אליו בלי מאמץ מיוחד, עכשיו בכדי להשיג אוכל ופרנסה עליו לעבוד ולהתאמץ. התורה, בבואה להגדיר את מצבו החדש של האדם, בוחרת להשתמש בביטוי מבהיל בנוגע לאדם ולמקומו בעולם שלאחר החטא: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע".

מה המשמעות של הביטוי "כאחד ממנו"? ממה חושש הקב"ה במצבו החדש של האדם שהוא מגרש אותו מגן העדן? נוסף על כך, מה משמעות אותה יכולת '"לדעת טוב ורע" שהתחדשה באדם ואשר לא הייתה קיימת קודם לכן? האם לפני כן לא הייתה לאדם היכולת השכלית להבדיל בין טוב לרע?

כאחד ממנו – יחיד ומיוחד

בפרשה מסובכת זו, אנו פונים קודם כול לגדול פרשני הפשט. וכך מפשט רש"י[2] את הקושי שבו נתקלנו:

"'היה כאחד ממנו' – הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים. ומה היא יחידתו? לדעת טוב ורע ומה שאין כן בבהמה ובחיה: "ועתה פן ישלח ידו" – משיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה" (רש"י, בראשית ג, כב).

על פי רש"י, המשמעות של "היה כאחד מאתנו" היא לא שהאדם הוא כמו הקב"ה והמלאכים ממש. אלא שקיים דמיון בין האדם לקב"ה באופן אחר: האדם הוא יחיד ומיוחד בעולם התחתון, בדיוק כמו שהקב"ה הוא היחיד בעולם העליון. הייחוד של האדם בא לידי ביטוי בזה שבניגוד לשאר הבריות, האדם מסוגל להבחין בין טוב ובין רע.

הקב"ה חושש שיכולת ייחודית זו, לצד חיי נצח אשר יהיו לאדם אם יישאר בגן העדן, יביאו את האדם ואת היקום כולו לידי טעות, כך שאלו יהיו סבורים שהאדם הוא האלוה. הברואים שיבואו בהמשך הדורות יכירו, יתוועדו, ישמעו ויראו את האדם אשר היה ראשון ואשר חי חיי נצח ובנוסף לכך יש לו יכולות מיוחדות של הבחנה בין טוב לבין רע ובעקבות כל זאת הם ייחסו לו אלוקות. או לחלופין, האדם הראשון עצמו עלול להשתמש ביכולותיו השכליות כדי "להטעות את הציבור" ולגרום להם לחשוב שהוא עצמו האלוה.

נשמע מרחיק לכת? בקרב החכמים ישנן דעות שהולכות אפילו כמה צעדים רחוק יותר בהבנת הדברים. המדרש מביא ויכוח נוקב בין רבי עקיבא לבין ר' פפייס בנוגע להבנת הפסוק:

"דרש ר' פפייס: 'ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו' – כיחידו של עולם. אמר לו ר' עקיבא: דייך פפייס! אמר לו: ומה אתה מקיים 'היה כאחד ממנו'? כאחד ממלאכי השרת. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מלמד שנתן הקב"ה לפניו שני דרכים: דרך חיים ודרך המוות, וברר לו דרך המוות והניח דרך החיים" (מדרש שיר השירים רבה א, ט).

כך או כך, לפי שיטתו של רבי עקיבא (כאחד ממלאכי השרת) או של רבי פפייס (כיחידו של עולם) – יכולותיו של האדם הם גדולות ועצומות, כוחותיו של האדם, כל אדם, הם הרבה מעבר למה שהאדם עצמו מרגיש ומאמין בעצמו. יכולות אלו הן גם יכולות מסוכנות, מסוגלות להרוס את העולם, ולכן באו חכמים וביקשו ללמד אותנו שיכולות אלו באות לידי ביטוי ביכולת הבחירה של האדם. תפקידו של האדם לבחור כל העת בין הטוב לבין הרע, בין החיים לבין המוות, כל רגע בחייו של האדם מכיל את היכולת לבחור ובחירה זו היא אשר יוצרת את דרכו הייחודית של האדם.

תשובתו של הרמב"ם

אם כך, מה ההבדל בין האדם לפני החטא ובין האדם לאחר מכן? על פי פשט הדברים נראה שהאדם קיבל דעת ואת היכולת להבחין בין טוב ורע. האם ייתכן לומר שעד אז לא היו לאדם יכולות שכליות גבוהות ודווקא החטא עצמו הוא זה שהועיל לו?

הרמב"ם[3] בספרו "מורה נבוכים" מבהיר את הדברים בצורה מופלאה. בדבריו מסביר הרמב"ם איך עבר האדם מהמצב שבו היה לפני החטא למצבו שלאחריו. בשל היסודות הגדולים הנלמדים מהדברים, נביא את הדברים בשלמותם:

"כי השׂכל, שאותו השפיע אלוקים על האדם – והיא שלמותו האחרונה – הוא אשר היה לאדם קודם מריו (=חטאו), ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלוקים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור, וציווה אותו… ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שׂכל. בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה היה מצוי בו בשלמותו ותמותו.

אבל הטוב והרע הוא במפורסמות לא במושכלות. לפי שאין אומרים השמים כדוריים טוב, והארץ שטוחה רע, אלא אומרים אמת ושקר. וכך בלשוננו אומרים על הנכון והשווא – אמת ושקר, ועל הנאות והמגונה – טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושכלים. וכיון שהיה בשלמות מצביו ותמימותן, והוא עם תכונותיו ומושכליו אשר בו נאמר מחמתן ותחסרהו מעט מאלוהים, לא היה לו כח שמתעסק במפורסמות כלל, ולא השיגן, עד שאפילו היותר מפורסמת במידות לגנאי, והיא גילוי הערווה לא היה זה רע בעיניו ולא הרגיש את גנותו.

וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותם הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים כמו שאמר: כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים. נענש שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית, ולפיכך המרה את הציווי אשר מחמת שכלו נצטווה בו, ונקנית לו השגת המפורסמות ושקע בהבחנת הרע והטוב…. כי את אשר ראה בתחילה הוא אשר ראה בסוף, ולא היה שם ערפל נגד הראות שנתבהר, אלא נעשת לו תכונה אחרת שבה הוא משיג גנות מה שלא היה משיג גנותו מקודם" (מורה נבוכים לרמב"ם, מאמר א, ב).

נתכנס.

לאדם יש יכולות אדירות וגדולות. הוא נברא בידי הקב"ה בעצמו, בצלמו ובדמותו. האדם השלם, לפני החטא, היה עסוק ביכולותיו להבחין בין אמת לשקר. לפני החטא הייתה לאדם היכולת לברר את המושגים של אמת ושקר בכל הרבדים במציאות הגשמית והרוחנית. היכולת הזאת נפגמה, וכעת האדם חי בעולם שלא ברור לו באופן בהיר מהי האמת ומהו השקר. ואין הכוונה כאן לעובדות המוכרות לכול, אלא לכל מציאות החיים. 

האדם החסר, זה שחי בעולם שלאחר החטא, עזב את ההבחנה בין אמת לשקר ושקע במרדף אחרי תענוגות העולם. כיוון שנשללה ממנו ההשגה השכלית האלוקית השלמה, הוא החל לשקוע בתאוות גופניות כדי להצדיק את דרכו. הוא החל להתעסק בהבחנה בין מונחים מעולם אחר לגמרי מהאמת והשקר, הוא עבר להבחין בין ה'טוב' וה'רע'. אלו מונחים שניתנים לפרשנות תמידית, לא יכולה להיות בהם הכרעה ברורה. הרי מי קובע מה טוב ומה רע?

במצבנו הנוכחי, בעקבות החטא, אנחנו נדרשים לנסות ולהבחין כל העת בין טוב לרע מבלי לדעת מהי האמת המוחלטת, אבדה מאיתנו היכולת השכלית שהייתה מוטבעת בנו להבחין בין אמת לבין שקר. כעת אנו נדרשים להתנהל בתוך מציאות שבה אין לנו מושג מה האמת ומה השקר, ונוסף על כך עלינו לנסות לקבוע מה הטוב ומה הרע בעולם.

מה הפלא, אם כך, שיש בני אדם ההולכים בינינו, השולטים בכל מני מערכות המתיימרות לקבוע מה האמת ומה השקר, אמת ושקר שמשתנים על פי המציאות שבה הם חיים ועל פי האינטרסים האישיים שלהם, אנשים הסבורים שהם אכן אלוה בעולם הזה וכך הם גם מתנהגים.

אנשים מסוג זה חיים בתחושה של עשיית "טוב", כאשר חלק לא מבוטל סביבם מרגישים שהם מייצגים את ה"רע" וההפך. לא בכדי, אנחנו מרגישים מבולבלים כל כך במציאות שבה אנו חיים, כי זאת מציאות שכבר אי אפשר להבחין בה בין אמת ובין שקר באופן שכלי, ברור ובהיר. הכול מעורפל.

שנזכה לחזור להשגתנו השכלית הראשונה ולדעת להבחין באופן בהיר וברור בין האמת לשקר. 

—————————-

[1] הרמב"ן – רבי משה בן נחמן.1194-1270 , מגדולי חכמי ספרד. פוסק, פרשן, משורר, מקובל ורופא.

[2] רש"י – רבי שלמה יצחקי, 1040-1105, צרפת. נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד וכונה בשם "פרשנדתא" (פרשן דתא – פרשן הדת).

[3] בן