והארץ הייתה תוהו ובוהו

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:

פרשת בראשית מתחילה ומספרת על בריאת העולם. בקריאה ראשונה נראה ששני הפסוקים הראשונים בפרשה מציגים שתי נקודות מוצא לסיפור הבריאה כולו:

בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ– העולם נברא על ידי הקב"ה.

והארץ הייתה תוהו ובוהו– המצב הראשוני של הארץ בבריאתה היא תוהו ובוהו.

מכאן והלאה מתחיל תהליך של יצירת הסדר בעולם ובריאת כל הנמצא ביקום, תהליך שמתבטא במעשה היום הראשון: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר… וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד. התורה מתארת את עיקר הבריאה ביום הראשון באור ואילו הארץ אינה מוזכרת כחלק מכך.

מקומו של פסוק א' ברור- הנחת היסוד של העולם הדתי תלויה בכך שיש בורא לעולם. לגבי פסוק ב' מעירים מרבית הפרשנים כי הוא בא לתאר את מצבה של הארץ בתחילת תהליך הבריאה:

• והארץ היתה תהו ובהו וגו׳ – והיתה כוונתו בפסוק השני להודיע: שאף המים והאויר נבראו, לפיכך הזכיר אותם במפורש וייחס אותם לארץ (רס"ג).
• תהו ובהו – תוהו לשון תמה ושממון, שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה (רש"י).
• והארץ היתה תוהו ובוהו – כלומר, כשנבראת הארץ בתחילה היתה שממה וריקנית, שלא היה בה: לא אילן, ולא עשב, ולא אדם, ולא בהמה, ולא חיה, ולא עוף, ולא דגים, ולא רמש, ולא חושך, ולא אור, ולא רוח, ולא מים (ר" בכור שור).
• והארץ היתה תהו ובהו – ואותה הארץ הנבראת אז, היתה דבר מורכב מחומר ראשון הנקרא ״תהו״ ומצורה ראשונה הנקראת ״בהו״. כי אמנם לא היה נאות לחומר הראשון זולתי צורה אחת, היא היתה ראשונה לכל צורות המורכבים בהכרח. ובזה התבאר שהחומר הראשון דבר מחודש (ספורנו).

אם כן ניתן להבין כי פסוקים א' ו- ב' קשורים זה בזה והם מהווים הקדמה לשאר הבריאה המתוארת בששת הימים- פסוק א' הוא הבריאה של השמיים והארץ,  ופסוק ב' מפרט ומרחיב את התיאור לגבי הארץ שהוזכרה בפסוק הראשון.

 בעל הכלי יקר מתייחס לדעות אלו ושואל בפשטות:

והארץ היתה תהו ובהו – מאי דהוה הוה (מה שהיה היה) ומה צורך בידיעה זו?

הרב שואל בקצרה- מה שהיה היה, אם כן למה לספר על כך? אולם שאלה זו מבוססת על קושי עמוק עוד יותר: מצבו של היקום בתחילת הבריאה אינו נראה רלוונטי לתורה שעיקר עיסוקה הוא בעולם שאחרי ששת ימי בראשית, עולם שבו קיימת המסגרת הפיזית, הביולוגית והאנושית שבה התורה עוסקת, ולכן נראה שמה שקדם לששת הימים אינו רלוונטי.

יתר על כן, התורה במהותה אינה ספר היסטוריה או מדעים, היא אינה באה לספר לנו על מבנה העולם רק לשם הידיעה, התורה היא פדגוגי ולכן לכתוב בתורה ישנה משמעות חינוכית או ערכית לאנושות ולעם ישראל, ולכן אם אין משמעות ערכית או חינוכית למצב הארץ בתחילת הבריאה- אז אין מקום לתיאור זה בתורה, ואם יש מטרה חינוכית לדברים- מהי מטרה זו?

לדעת הרב ישנה מטרה חינוכית בפסוק ב', ועל מנת להבינה יש צורך לקרא את הפסוקים בצורה שונה: פסוק ב' אינו מהווה פתיחה לבריאה אלא הוא חלק מהבריאה עצמה, ומטרת האמירה היא להכניס גם את התוהו ובוהו לתוך טבע הבריאה:

ונראה לומר לפי שמששת ימי בראשית והלאה אין הקב״ה משנה שום דבר מכמות שהיה וצפה הקב״ה שעל ידי מעשי הרשעים יחזור העולם לתוהו ובוהו כמו בדור המבול…

לדעת הרב, טבעו של העולם נקבע בששת ימי הבריאה, טבע זה כולל את מסלול הכוכבים, חילופי העונות, וכמובן שאת חוקי הפיזיקה, הביולוגיה והפסיכולוגיה. לטבע זה אסור להשתנות משום ששינוי בו אינו מאפשר את המשך הקיום החיים על פני האדמה – הן במישור הפיזי והן במישור הפסיכולוגי. במישור הפיזי ברור שללא מחזוריות קבועה של הטבע אין אפשרות לחיים על פני האדמה, אולם גם במישור הפסיכולוגי יש משמעות לחוקיות הטבע- על מנת שהאדם יהיה מסוגל לחיות ולקיים חברה הוא חייב את הביטחון שבבוקר השמש תזרח ושאם הוא ישקה את האדמה התבואה תצמח. ללא בטחון זה אי אפשר לנהל חיים תקינים או חברה שומרת סדר וחוק. אולם, לאחר שבעל הכלי יקר הדגיש נקודה זו עולה השאלה: מה קורה כאשר הטבע 'משתגע'? מה קורה כאשר פתאום נעלם הביטחון במחזוריות הקבועה?

דרכו של הרב להסביר את שבירת חוקי הטבע היא על ידי העברת האחריות לידי האדם:

שעל ידי מעשי הרשעים יחזור העולם לתוהו ובוהו כמו בדור המבול. וכן בחורבן הבית כתיב (ירמיהו ד׳:כ״ג) ראיתי את הארץ והנה תהו, והודיע לנו הכתוב שאם יקרה בזמן מן הזמנים שע״י מעשה הרשעים יחזור העולם לתהו לא יהיה נחשב שינוי בבריאה אלא יחזור העולם לכמות שהיה כי מטבעו להיות תהו ובהו וחשך, וע״י מעשה הצדיקים עשה הקב״ה הפך טבעו וברא האור לצדיקים וע״י קלקול המעשים יחזור העולם לכמות שהיה ולא יהיה נקרא שינוי בבריאה…

הווה אומר, שבירת חוקי הטבע ומצב שת תוהו ובוהו אינו ביטול חוקי הטבע אלא מצב זה הוא חלק מחוקי הטבע. מעניין לראות מהן הדוגמאות שמביא הרב לכך: המבול וחורבן בית המקדש. לכאורה אין קשר בין הדברים- שהרי במבול הטבע התנהג בצורה הפוכה ממה שנקבע לו ואילו בחורבן הבית, עם כל הקושי, מדובר בחורבן צבאי, לאומי או חברתי- אך לא בשבירת מערכת חוקי הטבע.

ניתן להסביר ולומר כי יש מרכיב זהה בין שני האירועים והוא האחריות של האדם: דור המבול הביא על עצמו את המבול בשל ההתנהגות המוסרית השלילית שלו ואילו עם ישראל הביא על עצמו את החורבן בשל ההתנהגות השלילית ברמה הדתית והמוסרית. אם כן שני האירועים באו כתוצאה מפעולה אנושית- ופעולה אנושית הפוכה הייתה יכולה למנוע אותם!

עוד דבר מעניין הוא שמבחינת הרב עולה שתוהו ובוהו אינו מצב ראשוני של בריאה המתבטא בחוסר מוחלט של כל מה שמוכר לנו ביקום, אלא זהו מצב של חוסר סדר שאינו מאפשר קיום נורמאלי של חיים- מה שיכול לבוא לידי ביטוי בעליית מפלס מי הים אול לחילופין במצב צבאי קשה שאינו מאפשר קיום לאומי, שניהם נכללים תחת ההגדרה הרחבה של תוהו ובוהו. כאשר העולם חוזר לתוהו- זהו טבעו, טבע שבו אם אין חוק וסדר אז אדם לאדם זאב והחזק מנצח, טבע שבו אם אין מעטפת הגנה של אוזון אז הקרחונים נמסים והמים עולים.

למעשה הרב מזהה כי כאשר התוהו נכנס למסגרת הטבע, במקום להפחיד הוא מרגיע. החשש האנושי הוא מפני שבירת חוקי הטבע בצורה אקראית אולם כאשר ברור מה הגורם ושניתן למנוע מצב זה- יש בידנו כלי להתמודד עם הפחד והאחריות עוברת לאדם:

ע״י מעשה הרשעים יחזור העולם לתהו לא יהיה נחשב שינוי בבריאה אלא יחזור העולם לכמות שהיה כי מטבעו להיות תהו ובהו וחשך, וע״י מעשה הצדיקים עשה הקב״ה הפך טבעו וברא האור לצדיקים..

הרב מתייחס למדרש המדבר על מעשי הצדיקים והרשעים, אולם ניתן להבין כי הצדיקים המדוברים כאן אינם תחת ההגדרה הרגילה לצדיקים אל צדיק נקרא מי שמשמר את הסדר ומקיים את הבריאה, ולעומתם הרשעים הם אלו השוברים את הסדר, פוגעים בסביבה ומחזירים את העולם לכדי תוהו ובוהו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן