תחת עול הציבור

בעת כתיבת שורות אלו אני עושה את הדרך חזרה מהשתתפות בכנס של ארגון "עולמי". המטרה המרכזית של הארגון, שהכנס הוא גולת הכותרת של פעילתו, היא שמירה על המשכיותו של העם היהודי באמצעות חיזוק הזהות היהודית בקרב צעירים וחיבורם חזרה לשורשים ולמקורות. הכנס התקיים בעיר טולדו, אחת הערים העתיקות בספרד, אשר במאה ה- 11 צעד ברחובותיה המשורר הגדול, ר' יהודה הלוי, וכתב את ערגתו העצומה לארץ ישראל ולירושלים. במאה ה- 15 גורשו כל היהודים ממלכת ספרד וגם מטולדו, וכעת אחרי יותר מ- 520 שנה שוב צועדים יהודים מכל רחבי העולם, באותן סמטאות עם אותם כמיהה לירושלים.

התחושה בכנס הייתה מעצימה ומרגשת. קבוצות של צעירים יהודיים מרחבי העולם התקבצו ובאו להם יחד. שפות שונות, תרבויות שונות, אנשים שונים – אבל נשמה יהודית אחת מאירה בעוצמה, נשמה השייכת לכולם. ממש היה ניתן לחוש ולגעת בה באוויר, במשהו משותף גדול יותר מכולם השייך לכולם באופן לאומי ובאופן פרטי. מי שהסתכל על הדברים מבחוץ היה יכול להבחין בנקל בקבוצות השונות, בדגלים השונים,  בשפות השונות – אבל מעל כולם ראו את דגל האומה הישראלית מתנוסס בגאווה עצומה.

המפקד – חזרה ללאומיות

עניינה המרכזי של פרשת "במדבר" אשר נקרא השבת הוא המפקד השני המתבצע בתוך שנה לבני ישראל (המפקד הראשון היה בעת הקמת המשכן אשר בו ספרו את בני ישראל). המפקד מבוצע בשנה השנית לצאתם ממצרים והוא מוגבל לגילאי 20 שנה ומעלה והפעם הלוויים נספרים בנפרד:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד.  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם—לֵאמֹר. שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן". (במדבר א, א-ג)

מהי חשיבותו של מפקד זה ומה המשמעות של השימוש במונח "צבא" – "יֹצֵא צָבָא", "צִבְאֹתָם" ?

לאחר שבסיום ספר שמות הקימו בני ישראל את המשכן ובספר ויקרא נקבעה הדרך והאמצעי להגשים את החזון האלוקי באמצעות המשכן עצמו ולאחר השראת השכינה  בעם ישראל, מסביר הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) משמעותו של המפקד :

"הספר הרביעי חוזר עתה אל המציאות הלאומית. הוא מראה לנו את ישראל כפי שהוא באמת; הוא מציג בפנינו את האומה הממשית ביחסה אל חזון ייעודה כפי שתואר בספר השלישי. הוא פותח בציווי לערוך מפקד של האומה כ"עדה", כציבור המאוחד על ידי ייעודו המשותף. כל חבריה העצמאיים של האומה יימנו, אחד אחד. מפקד מסוג זה מבהיר לנציגי האומה שהציבור איננו רעיון גרידא; אדרבה, הוא קיים רק במציאות הכוללת של כלל בניו. במקביל, בא כל יחיד ויחיד לידי הכרה שהוא באופן אישי "נמנה" כחבר חשוב של הציבור, ושהתפקיד המוטל על כלל האומה דורש את נאמנותו ומסירותו של כל יחיד ויחיד לייעוד המשותף". (במדבר א, ג)

ספר במדבר הוא חזרה למציאות הלאומית ותכלית  המפקד היא להורות על הייעוד המשותף של העם, תוך מתן מקום עצמאי לכל אחד ואחד בו. המפקד מוכיח לכולם שהחזון של האומה הישראלית יכול להתקיים רק במציאות של כלל בניו ובנותיו ביחד תחת דגל אחד ומסירותו של הפרט כלפי האומה.

אבל לא רק את מסירותו של כל פרט נדרשת, כדי שעם ישראל יגשים את ייעודו הלאומי. כדי להצליח במשימה ובתפקידו  הכלל עולמי החוצה, חייבת האומה הישראלית שכל משפחה וכל בית אב ישמרו, ויביאו פנימה את כל האוצר הרוחני שהם מחזיקים בו לאורך השנים. את המסורת והשורשים, את העוצמות והתכונות השונות של כל משפחה, את הייחודיות והסגנונות של כל בית אב, את הכוחות והרצונות של כל בית אב. בלי אלו לא יכול עם ישראל לממש את ייעודו, כמו שמסביר הרש"ר הירש:

"אולם בתוך אחדות יסודית זו ותחת השפעתה, הם שומרים ומטפחים ריבוי של תכונות שונות, ייחודיות לשבטים ולמשפחות. בדרך זו תושג התכלית…, הווי אומר: התפקיד האחד המשותף לכולם ימולא ויושלם על ידי כל יחיד ויחיד – למרות ייחודיותו; הוא יושג על ידי ריבוי של מידות ותכונות מיוחדות ושונות, ושל משלוחי יד ומעמדות שונים בחיים. והישג זה יהיה דוגמה לכלל המין האנושי. כל שבט בייחודו וכל משפחה עם תכונותיה המיוחדות יעמלו בתפקיד המשותף של בית ישראל; הם יעניקו צורה לתפקיד הזה, יחנכו אליו את בניהם, ויעבירוהו לדור הבא". (במדבר א,ג)

המפקד מחבר את המשימה הלאומית עם האחריות הפרטית, המשפחתית והשבטית. אבל מה המשמעות של המונחים הצבאיים במפקד ?

כל יוצא צבא – הכנה לכיבוש הארץ

המלבי"ם (1809-1879, אוקריינה ) מסביר, על פי הפשט, שעניינו המרכזי של המפקד הוא הכנה לכניסה לארץ. המפקד הזה התקיים עוד בטרם חטא המרגלים ובני ישראל מיועדים היו להיכנס לארץ תוך תקופה קצרה ולכבוש אותה, לצורך כך נדרש צבא מסודר ומאורגן ולכן ספרו מגיל 20 ומעלה :

"שבאשר בעת ההוא היו מוכנים לכנס לארץ והיה צריך לדעת מספר צבא המלחמה ולסדרם בדגלים כמחנה ההולכים למלחמה שמסודרים במערכה איש על דגלו… ולתכלית זה מנו מבן עשרים שנה כל יוצא צבא ….ועל זה אומר תפקדו אותם לצבאותם שצבא המלחמה היה איש על דגלו, ויש לומר שבסדר זה סדר גם כן את כולם לפי סדר יוצאי צבא שהיו ממונים עליהם שרי אלפים ושרי מאות ותחת כל שר חנו אנשיו המופקדים תחתיו, ועל זה אומר תפקדו אותם לצבאותם". (המלבי"ם, במדבר א, ג)

גם כאשר עם ישראל יוצאים למלחמה כוללת השייכת לכולם, הם יוצאים כל שבט על דגלו, על פי תפקידו וייעודו במלחמה. אומנם, הם יוצאים כצבא אחד, אך כל שבט מהווה את הייחודיות והמומחיות שלו במערכה. הרלב"ג (1288-1344, צרפת) סבור אף הוא שכוונת המפקד היא יציאה למלחמה, אך הוא מבקש ללמד אותנו על השגחתו של הקב"ה. ביקש הקב"ה לספור את בני ישראל בכדי להראות להם את השגחתו העליונה. תספרו את עצמכם לפני המלחמה ולאחריה ותיוודעו להשגחה העצומה הגדולה שלי – כולם יחזרו, אף אחד לא יפקד:

"ונמנו כל יֹצא צבא, כי הכונה היתה שילחמו עם שבעה עממים ויכבשו הארץ; ורצה ה' יתעלה שיפקדו אותם, כדי שתתברר להם השגחת ה' יתעלה כשיִפָּקְדוּ אחר המלחמה ולא יִפָּקֵד מהם איש, כמו שנמצא זה הענין במלחמת מדין; אלא שגרם החטא ונתאחרו במדבר עד תום ארבעים שנה. ונכלל בזה תועלת שני, והוא שכבר נתיחסו כולם אל משפחותם לבית אבותם על יד משה ואהרן, שהיו נביאים, וחנו בזה האופן, והיה אפשר מפני זה שיֵעזרו אנשי המשפחה קצתם בקצת לכל מה שיצטרך, מפני היותם חונים זה אצל זה". (רלב"ג, במדבר א, ג)

הרלב"ג מסיים את דבריו באמירה משמעותית. פגם החטא גרם להם להתעכב עם הכניסה לארץ ישראל ולא לחזות בהשגחה הגדולה של יציאה למלחמה ללא נפגעים. אבל, המפקד לא היה לשווא. מהמפקד הזה נולדה תועלת גדולה אחרת שעד אותו מפקד לא הייתה קיימת – המשפחות הכירו זו את זו והתוודעו לייחוס המשותף.   לאחר שכל משפחה ייחסה את עצמה אל מול משה, ישבו אלו ליד אלו והתחילו להיעזר זה בזה. ההכרות בין משפחות ואנשים מאותו העם, בין בתי אב מאותו לאום ההכרות הבלתי אמצעית אחד עם השני – היא הדרך לייצר אומה ישראלית חזקה ויציבה אשר תצליח לשמור על עצמה אלפי שנים, אבל לא פחות מזה, תצליח להגשים את ייעודה האלוקי.

צבא העם – קהל העם

הרמב"ן (1194-1270, ספרד וא"י) מסביר שהמונח "יוצאי צבא" ו- "צבאותם" אינו "צבא מלחמה" כפי פשט הדברים. המונח "צבא" פירושו קהל, אסיפה של אנשים והוא מביא מספר דוגמאות לכך. אם כך, במקרה שלנו מבקשת התורה לספור את אלו הראויים להיחשב בקהל ונערים מתחת לגיל 20 טרם נחשבים כ- "אסיפת הקהל" :

"אבל יתכן שיהיה פירוש כל יוצא צבא – כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, כי כל אסיפת עם תקרא: צבא, וכן: "לצבא צבא בעבודת אהל מועד". "ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד…ולכך יפרש באנשי המלחמה: מצבא המלחמה… ואמר כאן: כל יוצא צבא כדרך: כל יוצאי שער עירו, ואמר: לצבאותם – שהם צבאות רבות, כי לכל שבט ושבט צבא גדול". (במדבר א,ג)

בעל "הכתב והקבלה" (1785-1865, גרמניה) סבור אף הוא שאין כוונת המונח "צבאותם" לאנשי צבא, אלא מונח זה מייצג את זרעו המשובח של עם ישראל. כחלק מתהליך השארת השכינה על עם ישראל, ביקש הקב"ה להראות את חשיבותם ויוקרתם ושהם ראויים להשראת השכינה בתוכם. הסבר זה יכול להסביר גם מדוע הסמיכות לחנוכת המשכן אשר התקיימה רק כחודש לפני כן ולהסביר מדוע אצל שבט דן לא מוזכרת המילה "צבאותם" כי היה בהם פגם אשר בא לידי ביטוי על ידי שלומית בת דברי, כפי שמסביר בעל הכתב והקבלה בדבריו :

"….שהתכלית המכוון בפקידת המנין היא לצבאותם, לדעת מנין זרע המשובח שאין בהם פסול מאומה וראויים להשראת השכינה ביניהם. ומצאתי במדרש רבותינו (הובא ברב"ח) תפקדו אותם לצבאותם …. מבואר בדבריהם שפירשו מלת לצבאותם לענין החשיבות והיוקר. ולהיות דבר זה יקר מאד שבמחנה גדולה כזו משש מאות אלף לא ימצא פסול משפחה, לכן החזירו הכתוב יותר משלשים פעמים בפרשה זו, בכל שבט ושבט הזכיר יוצא צבא ולצבאותם, וכן בסדור הדגלים אמר בכל אחד, דגל מחנה לצבאותם, וחזר ואמר בהם, וצבאיו ופקדיו, להורות על הענין הנפלא הלזה, שכל אחד מהם היה יוצא צבא, כלומר זרע משובח, ולכן חל גם על כללותם שם לצבאותם". (הכתב והקבלה, במדבר א׳,ג׳)

לצבאותיו – אחריות חברתית

אני מבקש לסיום לחזור שוב לדבריו של הרש"ר הירש אשר מסביר שהמונח "צבאותיו" הוא קריאה מדהימה לכל אחד מישראל לקחת אחריות, לצאת מחייו הפרטים ולקחת עול בעבודת הציבור עבור האומה הישראלית, שמירתה, המשכיותה ובעיקר הגשמת ייעודה האלוקי :

"גם בפסוקנו, "צבא" אינו מורה בהכרח על שירות מלחמתי. אלא "יצא צבא בישראל" מציין כל אדם המחויב בעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים ולהיכנס תחת עול עבודת הציבור; הווי אומר, כל מי שהציבור יכול לסמוך עליו לקיים את מטרותיו – היינו "כל זכר… מבן עשרים שנה ומעלה". לפיכך, בפרשת הלויים (להלן פרק ד) אינו אומר "יוצא צבא" אלא "בא לצבא"; משום שכל חייהם מסורים לעבודת הציבור". (במדבר א, ג)

לא יכול לסיים את החוויה המיוחדת הזאת, בקריאה יותר מדויקת מקריאתו של הרש"ר הירש לקחת אחריות ולהיכנס מתחת לאלונקה של האומה הישראלית – כולם נדרשים להיכנס וכולם צריכים להביא את הייחודיות שלהם פנימה. לקחת אחריות, כל אחד במקומו, כל אחד בתפקידו. אבל לעשות זאת בעוצמה, בלי פחד, בלי להתבייש. אחרי יומיים מרתקים  כולי תקווה שאזכה להבין טוב יותר את תפקידנו, שנזכה לא לפחד ללכת עם האמונה שלנו, שנזכה במשמרת שלנו באמת לשנות חלק מהמציאות ולא רק ליהנות ממנה ובעיקר שנזכה ללכת עם האמת ולא לפחד להילחם על האומה הישראלית.

שבת שלום.