נתונים המה לו

פרשת במדבר עוסקת בסדר ובמבנה החברתי והפיזי של עם ישראל: מניין העם, מבנה המחנה, מניין הלויים וחלוקת תפקידי משפחות הלויים. בתוך כך התורה מתארת את הציווי על הקדשת הלויים לעבודת הקודש:

(ה) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ. (ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כׇּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. (ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כׇּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. (ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר, ג').

המעמד המתואר מתייחס למשה, הלויים ואהרון – משה מבצע את ההקדשה, הלויים מוקדשים ואהרון הוא מי שמוקדשים לו. בני ישראל לכאורה חסרים במעמד, למרות שמהות ההקדשה היא מהם: וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן – עבודת הלויים היא למעשה עבודת בני ישראל, משמרת בני ישראל.

סיטואציה זו משקפת את היחס שבין הקודש ועם ישראל שבתוך המשכן: הכוהנים שייכים לקודש – לקב"ה, ואילו הלויים מייצגים את עם ישראל בתוך המשכן. הכוהנים מוקדשים מאת בני ישראל לייצג את הקב"ה:   (א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן (שמות, כ"ח), לעומתם הלויים מוקדשים לייצג את בני ישראל: מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הרב בכור שור מתייחס לעניין זה ומסביר כיצד הקדשה זו נעשתה בפועל, לא רק מבחינת המעמד, אלא כפעולה מתמשכת ומעשית ביום יום:

נתונים המה לו מאת בני ישראל – כי בני ישראל מספיקים ללוים מזונות, שהיו ישראל עובדים האדמה וזורעים וחורשים ונותנים ללוים המעשר כולו מתוקן ומדוגן, כדכתיב: ולבני לויה הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם (במדבר י״ח: כ״א) – גוף המעשר במקום נחלתם, ומה שחורשים וזורעים ומתקנים להם התבואות במקום שעובדים במשכן במקום ישראל.

הקדשת הלויים לא נעשתה רק באקט שבו קיבל אהרון אותם לשירות, אלא זו הייתה פעולה קבועה של הקדשה שקיבלה ביטוי בכך שבני ישראל מפרנסים את הלויים – גוף המעשר במקום נחלתם, המעשר הניתן ללויים הוא שכר עבודתם בקודש כ- 'פועלים' של בני ישראל. משום כך מסיים הרב את דבריו ואומר: וזהו: מאת בני ישראל – שבני ישראל שוכרים הלוים ונותנים אותם לכהנים לשרתם.

התורה בכך מבטאת רעיון מהותי- הקודש שייך לכולם. המשכן אינו של הכוהנים בלבד, ואפילו אינו של הקב"ה בלבד (וברור שהוא אינו זקוק לו), המשכן בא לתת ביטוי לרצון האנושי לעבוד את הקב"ה – ולכן חייב להיות מקום לבני ישראל במקדש, לא רק כמביאי הקורבנות, אלא גם ככאלו שפועלים בתוכו.

אך מצד שני , לא כל אחד יכול לעבוד בפועל ולכן חלקם של בני ישראל בעבודה מתמלא על ידי הלויים. הרב מעיר ביחס לכך ואומר: ולפי הפשט נראה: שאותם שמשמשין במשכן אינם ראוין לנחלה, כדי שלא יתנו עסק רק בעבודת הקב״ה, שיהו זריזין ומלומדין בה. בכדי לעבוד בקודש צריך להיות פנויים מהחול. מדברי הרב עולה שכל אחד זכאי לעבוד בקודש, אך לא כל אחד רשאי לעבוד בצורה זהה.

בקלות ניתן למשוך רעיון זה גם לימינו, במיוחד בימים בהם היחס בין חברת הלומדים וחברת המשרתים נמצא במוקד השיח הציבורי, ויש בדברי הרב שתי תובנות שכדי לקחת גם לשיח זה: הראשונה היא שצריכה להיות בחברה קבוצה המוקדשת לעבודת ה' כשליחה של שאר העם, אך יחד עם זאת צריך לזכור שהקדשת הלויים נעשתה מתוך רצון של עם ישראל והם עצמם היו חלק קטן (ואפילו מזערי) מתוך כלל העם…