עיון זה כשמו כן הוא – עיוני, אין בנושא מסקנה מעשית כהלכה למעשה, אך הוא מאפשר לנו לנסות ולרדת לעומק מחשבת הפרשנות – כיצד הפרשן מבין את המילים, כיצד הבנה זו מעלה בו קשיים וכיצד קשיים אלו מקבלים מענה.
פרשת במדבר עוסקת בעם ישראל – במרכיב הפיזי של העם: כמותו, חלוקת התפקידים שבו וסדר ישיבתם במחנה. בתוך כך מעירה התורה לא רק לגבי זמני ישיבת העם במחנה, אלא גם לגבי צורת הליכתם בזמן המסע:
וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם (ויקרא, ב', י"ז)
הפסוק מגיע בתוך הציווי על סדר נסיעת העם, דבר שיקרא בהמשך הספר בפרק י' בפרשת בהעלותך:
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ. וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם… רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ. דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה… וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ.
וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם.
דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה… וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ. דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה… לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם.
הפסוקים מתארים יציאה הדרגתית לדרך – לכל מחנה (שלושה שבטים) יש את התזמון שלו ליציאה, ובתוך כך יוצאים גם הלויים הנושאים את המשכן. בפרשת בהעלותך (במדבר, י') מספרת התורה על הנסיעה בפועל:
וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה. וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב… וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן. וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר…
וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם.
וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד… וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכׇל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי.
ההבדל העיקרי המופיע בתיאור שבפרשת בהעלותך הוא שבני גרשון ומררי יוצאים לדרך לאחר מחנה יהודה וזאת במטרה שיהיה זמן להקים את מבנה המשכן לפני שמגיעים בני קהת הנושאים את כליו.
בירושלמי מופיעה מחלוקת הנוגעת לפסוקים בפרק ב' ובפרק י', שמהותה היא בשאלה באיזו צורה הלכו בני ישראל במדבר בזמן המסעות?
כֵּיצַד הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְהַלְּכִין בַּמִּדְבָּר? רִבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָה וְרִבִּי הוֹשַׁעְיָה: חַד אָמַר- כְּתֵיבָה. וְחָרָנָה אָמַר- כְּקוֹרָה. מָאן דָּאמַר כְּתֵיבָה: כַּֽאֲשֶׁ֤ר יַֽחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ. מָאן דָּאמַר כְּקוֹרָה: מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַֽמַּֽחֲנוֹת לְצִבְאוֹתָם. (ירושלמי, עירובין, ה', א')
שתי דעות מובאות ביחס לצורת ההליכה: כתיבה או כקורה. התיבה משמעותה הליכה בצורה של מחנה מרובע- כדרך החנייה של בני ישראל סביב המשכן ודעה הזו נלמדת מהמילים: כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ, משמע באותה צורת הישיבה – צורת מרובע המקיף את המשכן, כך גם ילכו. דרך שנייה של הליכה המופיעה בגמרא היא קורה, הליכה בטור. החכם לומד זאת מהמילים מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַֽמַּֽחֲנוֹת לְצִבְאוֹתָם המופיעה בפרק י' לגבי מחנה דן, והחכם לומד שאם יש מאסף – אז צורת ההליכה היא טורית.
בנוסף לכך, גם זהות השבט המאסף מלמדת על כך שלא מדובר במבנה של תיבה: צורת המחנה הייתה סביב המשכן, כאשר למזרח יושב מחנה יהודה, למערב מחנה אפרים, לדרום מחנה ראובן ולצפון מחנה דן. המחנה שהוביל את ההליכה היה מחנה יהודה, ולכן אם צורת ההליכה הייתה כתיבה – מחנה אפרים היה במאסף.
*
פרשני המקרא נחלקו גם הם ביחס לצורת הליכה, בעקבות דברי הירושלמי:
רש"י סובר שההליכה נעשתה בצורת תיבה:
ראשונה יסעו – כשרואין הענן מסתלק, תוקעין הכהנים בחצוצרות ונוסע מחנה יהודה תחילה. וכשהולכין, הולכין בדרך חנייתם: הלויים והעגלות באמצע, דגל יהודה במזרח, ושל ראובן בדרום, ושל אפרים במערב, ושל דן בצפון.
כאשר יחנו כן יסעו – כמו שפירשתי: הליכתן כחנייתן, כל דגל מהלך לרוח הקבועה לו.
בעל גור אריה מסביר את דעת רש"י כאן, וקושר את פירושו לנוסח הפסוק בתורה:
וכשהולכין היו הולכין וכו׳. פירש רש״י אליבא דמאן דאמר כתיבה היו הולכין. וכתב זה כאן, כדי לישב לישנא ״ראשונה יסעו״, דלא אמר ׳ראשונה ילכו׳, אלא נסיעתם דווקא היה יהודה בתחילה, שהתחיל לעקור וליסע תחילה, אבל בהליכתן לא היה יהודה בתחילה כלל, אלא כאשר היו חונים כן הולכין, ולפעמים נמצא יהודה שלא היה בתחילה: כשהיו הולכין למערב נמצא יהודה אחרון, לכך אמר ״ראשונה יסעו״:
אם כן הדיוק בנוסח הפסוקים מלמד שרק בתחילת ההליכה – ביציאה הראשונית, היה יהודה ראשון, אך בעצם המסע עצמו יכול היה יהודה למצא את עצמו כמאסף, ולכן מדגישה התורה יסעו ולא ילכו. רעיון זה מעניין מאוד, למרות שהציווי שדן יהיה במאסף מעורר עליו קושי.
*
לעומת רש"י, סובר ראב"ע כדעה ההפוכה, שבני ישראל נעו בצורת טור – קורה:
ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנת – הנזכרות, כי הגרשונים והמררים נוסעין בין דגל יהודה ובין דגל ראובן (במדבר י׳: י״ז), והקהתים נוסעין, ועמהםא אהרן ובניו, בין דגל ראובן ובין דגל אפרים (במדבר י׳: כ״א).
גם המדרש רבה מבין זאת ואומר:
לְאַחַר שֶׁהָיוּ נוֹסְעִים אֵלּוּ שְׁנֵי דְגָלִים הָיוּ הַלְוִיִּם נוֹסְעִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם וגו׳.
גם הרשב"ם הולך בדרך זו ומסביר:
בתוך המחנות – שני דגלים נוסעים תחילה, ואחר כן המשכן והלוים, ואחר כן שני דגלים אחרונים.
שד"ל מביא שתי טענות המתבססות על סדר הפסוקים המוכיחות לדעתו שהליכת בני ישראל הייתה כקורה:
ויסע דגל מחנה בני יהודה בראשונה – נראה לי בלא ספק כי כקורה היו הדגלים מהלכים זה אחר זה, ולא כתֵיבה זה בצד זה כמו שהיו עומדים בחנייתם. שאם היו נוסעים כתיבה, היה ראוי שייסעו כולם כאחת, לא זה אחר זה, כמו שמפורש כאן ויסע דגל מחנה בני יהודה בראשונה. ומלבד זה אם היו נוסעים כתיבה, לא היתה להם שום תועלת בנסיעת נושא המשכן אחר דגל ראשון כדי שיוכלו להקים את המשכן עד בוא הקהתים (למטה פסוק כ״א), אם הדגל השני לא היה חוצץ בין אלו ואלו, אבל היה מן הצד.
שד"ל מוסיף ומסביר כיצד מבנה הקורה היה מתפקד גם בחנייה:
ונסעו הקהתים וגו׳ – כשהיו חונים, אז בני גרשון ומררי היו מקימים את המשכן, ובתוך כך דגל ראובן שהיה לאחריהם היה פונה וחונה מן הצד, והיה מניח מקום לקהתים להתקרב, ובבואם עם הארון וכלי הקדש היו מוצאים המשכן מוקם והיו נותנים כל דבר במקומו.
כאשר עמד עמוד הענן, ובכך סימן לבני שבט יהודה שהגיעו למקום חנייה, היו בני גרשון ומררי מתחילים לבנות את המשכן ואילו מחנה ראובן היה פונה דרומה וחונה. בני קהת שהלכו לאחר מנחה ראובן נכנסו למשכן להניח את כלי הקודש בו, ואילו מחנה אפרים נעמד מאחרי הקהתים, ומחנה דן הקיף את מחנה אפרים צפונה למקומו.
השאלה שדנים בה החכמים בירושלמי ומחלוקת הפרשנים שבאה בעקבותיה מעוררים כמה שאלות, וננסה אליהן להתייחס על מנת לראות כיצד הפרשנים הבינו התמודדו עם הקשיים שהם עצמם זיהו בכתובים. בסוף הדברים נביא הצעה להסבר שדרכו ניתן ליישב את מרבית הקשיים.
בפרק י' אומרת התורה שמחנה דן הינו מאסף לשאר העם, וראינו שהפסוק לא מתיישב עם הדעה שישראל הלכו בצורת תיבה, משום שבמצב זה מחנה אפרים היה צריך להיות המאסף, אם כן כיצד מתמודדים הפרשנים עם קושי זה?
תשובה ראשונה שראינו מבעל הגור אריה היא שבסדר ההליכה לא היה מאסף קבוע, וכנראה שצריך להבין את המושג מאסף במשמעות שהוא האחרון להתחיל ללכת: אלא נסיעתם דווקא היה יהודה בתחילה, שהתחיל לעקור וליסע תחילה, אבל בהליכתן לא היה יהודה בתחילה כלל, אלא כאשר היו חונים כן הולכין, ולפעמים נמצא יהודה שלא היה בתחילה…
תירוץ זה מתייחס להבנת המילה נסיעה במובן של תחילת התנועה, אולם אפשר להקשות מהפסוק: וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם (י', כ"א) שבו לא ניתן להבין את המילה נסיעה במובן של תחילת התנועה, משום שלא מתיישב שבזמן שבני קהת החלו בהליכתם (ונסעו הקהתים) כבר בני מררי וגרשון הגיעו למקום הקמת המשכן (והקימו את המשכן עד בואם). יש שהמסע ארך זמן קצר, ויש שהמסע נמשך כמה ימים.
הסבר נוסף לשאלה מביא הריב"א ופרשנים נוספים, והם מסבירים שבשל כמותם הגדולה של בני דן הם התפרשו אל מעבר לסוף ההולכים: שבט דן היה הולך לרוח צפוני הקבוע לו מתוך שהיה מרובה באוכלוסין היו האוכלוסין מפוזרין אף על כל פני אחורי המערב ומתוך כך היה מאסף לכל המחנות:
יוצא מהדברים שהמילים: מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף אינם ציווי לגבי סדר ההליכה, אלא תיאור של מצב. אולם מדוע מתארים זאת עוד לפני שהחלו לנוע בפועל? הרי עדיין לא היה מסע שבו היו מסודרים מחנות ולכן לא היה ידוע שכך יהיה? וגם אם הכול ידוע לפני הקב"ה – מדוע בכלל לתאר זאת ולכתוב זאת אם אין בכך ציווי מעשי?
כפי שראינו, פשט הפסוקים תומך יותר במבנה הליכה כקורה, אך אם זהו המצב מה גרם לרבי הושעיה בירושלמי לפרש שהלכו כתיבה? על שאלה זו נראה שצריך לענות משני כיוונים: מפשט התורה ומהכרת המציאות.
התורה אומרת: וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם, והקושי כאן הוא כפול:
כאשר אומרת התורה כאשר יחנו כן יסעו – האם כוונתה לצורה פיזית (בתיבה) או לצורה אחרת ששווה בין ההליכה לחניה, כפי שמבינה זאת הדעה ההפוכה בירושלמי: מָאן דָּאמַר כְּקוֹרָה, וּמַה מְקַייֵם כְּתֵיבָה? – כַּֽאֲשֶׁ֤ר יַחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ, מַה בַחֲנִייָתָן עַל פִּי הַדִּיבֵּר אַף בִּנְסִיעָתָם עַל פִּי הַדִּיבֵּר. משמע לדעה הנגדית המילים מתייחסות לאופן היציאה והחנייה על פי הדיבור.
קושי נוסף העולה מהפסוק, קשור למילים הבאות בפסוק: אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם.
את משמעות המילים מסביר רש"י: על ידו – על מקומו, ואין לשון יד זז ממשמעו, רוח של צד היא על ידו, סמוכה לו לכל הושטת ידיו, משמע לדעת רש"י על ידו משמעו שבאותה הצורה שהיו לדגליהם, כך הם נסעו, כל מחנה נשאר באותו מקום ביחס למחנות האחרים שחנה בצידם (ראובן בצד יהודה ואפרים, אפרים לצד ראובן ודן וכו'), ודבר זה יכול להתקיים רק בצורת הליכה של תיבה.
כיצד יסביר את המילים מי שסובר שהלכו כקורה?
ראב"ע עונה על כך ואומר:
כאשר יחנו כן יסעו – שב אל: המחנות שהם ישראל, לא אל: מחנה הלוים, כי מחנה יהודה למזרח. כי הגרשוני שהוא במערב המקדש ומררי בצפון, יחדו יסעו.
המילים כאשר יחנו מתייחסות רק לבני ישראל ולא ללויים (ולכן לא צריך ללמוד מכך על מקומו של מחנה הלויים בהליכה), והוא ממשיך: על ידו – פיאה ומקום… משמע אותם מחנות של בני ישראל החונים יחד באותו מקום, גם ייסעו יחד ולכן מחנה יהודה על שלושת השבטים הנמנים בו ייסעו יחדו, וכך שאר השבטים.
פירוש זה סותר גם את דעת הריב"א שהבנו על כך שבני דן התפזרו בין שאר המחנות משום שבכך הם לא יהיו על יד אותם שבטים הנמנים על מחנם.
ר"י בכור שור, הסובר גם הוא שהלכו כקורה, מביא רעיון נוסף ואומר שאת המילים בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת, לא צריך לפרש באופן מילולי – בין כל המחנות (במובן שהם מקיפים אותו), אלא שהמילים צריכות להיות מובנות מבחינה רעיונית:
בתוך המחנות – שזהו כבודו של מלך שחצי החיל הולך לפניו וחציו לאחריו, ולפי שבני גרשון ובני מררי נוסעים בין דגל יהודה ודגל ראובן (במדבר י׳:י״ז) כדי להכין המשכן כנגד הארון, ואחר דגל ראובן בני קהת כדמפרש בבהעלותך (במדבר י׳:כ״א) ולכך אמר בתוך המחנות, ולא באמצע המחנות.
הרשב"ם מציג דרך נוספת להבנת המילים:
כאשר יחנו כן יסעו – בכל עניין שהיו סביב למשכן הארבעה דגלים, כך היו סביב דרך הליכתם. ודרך ימין נמנו הדגלים, מזרח ודרום מערב וצפון.
הרשב"ם מתייחס לצורת ישיבת ישראל מסביב למשכן שהיא זו שהכתיבה את סדר תחילת ההליכה: סדר היציאה למסע היה בצורת מעגל – סיבוב מימין לשמאל: מזרח, דרום, מערב וצפון.
דרך נוספת להבין את הקושי של רבי הושעיה היא מבחינת המציאות בשטח:
מי שהשתתף פעם בתרגיל גדודי של שריון או תותחנים יודע כמה קשה להכניס לסדר תנועה גדוד שלם הכולל טנקים, תותחים, נגמ"שים, משאיות וכלי רכב נוספים. כאשר ננסה לדמיין את הלוגיסטיקה הכרוכה בכינוס של עם שלם, על מחנותיו, אוהליו, משפחותיו ועדרי הצאן והבקר שלהם, והניסיון ליצור מבנה טורי ללא אמצעי תקשורת למיניהם –נראה הדבר בלתי אפשרי.
קושי זה יכול להסביר את גישתו של רבי הושעיה, שלא מנסה לסדר מחדש את המחנה, אלא מתבססת על המבנה הקיים ו'רק' מזיזה אותו ממקום למקום. הקושי שבהולכת כמות עצומה כזו של אנשים אינה נרמזת בפסוקים במפורש, אך כן עולה אצל הפרשנים בהקשר לתפקידו של שבט דן:
הירושלמי מסביר: לְפִי שֶׁהָיָה שִׁבְטוֹ שֶׁלְדָּן מְרוּבֶּה בְאוֹכְלוֹסִין הָיָה נוֹסֵעַ בַּאַחֲרוֹנָה. וְכָל־מִי שֶׁהָיָה מְאַבֵּד דָּבָר הָיָה מַחֲזִירוֹ לוֹ הָדָא הוּא דִכְתִיב מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַֽמַּֽחֲנוֹת לְצִבְאוֹתָם.
גם האברבנאל מתייחס לכך בפרק י' ואומר: ואמר שהיה מאסף לכל המחנות לפי שכל הנחשלים והערב רב היו הולכים באחרונה…
וכן הר"י בכור שור: מאסף לכל המחנות – דכל אדם משאר דגלים שהיה לו לאחר על שום דבר, ולא היה יכול ליסע על דגל שלו, מתעכב עם דגל דן, שהיה אחרון. כי יותר לא יוכל לאחר, שלא ישאר יחידי, ולכך קורא לו מאסף לכל המחנות, שמכל המחנות היו מתערבים עמו, אבל ממנו לא יתערבו עם אחרים, שאין דרך למהר יותר מבני דגלו.
ישנו אי סדר מתבקש בהנעת כמות גדולה של אנשים, ובתוכו יש אנשים שלא מוצאים את מקומם, אנשים שלא עומדים בקצב או ציוד שנשכח. אם כן אפשר להבין מדוע ראה החכם לבוא ולומר שמבחינה מציאותית או טכנית – תנועה כזו של בני ישראל צריכה לשמור על מינימום של שיבוש הסדר. המחשבה כיצד בכלל לתזמן את מחנה ראובן שיפנה מערבה כאשר מחנה ראובן עוצר ולמאסף של ראובן אין דרך לדעת שמתוכננת עצירה, היא לבדה יכולה להסביר את חוסר ההיגיון בתנועה בטור.
ג. להבין את רש"י
שאלה אחרונה בה נעסוק מתייחסת לקושי בפירושו של רש"י. בפרק ב' ראינו שרש"י סובר שהלכו כתיבה, אולם בפרק י' הוא מביא פירוש שנראה כסותר:
והקימו את המשכן – בני גרשון ובני מררי שהיו קודמין להם מסע שני דגלים היו מקימין המשכן כשהיה הענן שוכן, וסימן החנייה נראה בדגל בני יהודה והם חונין, ועדיין בני קהת באין מאחריהם עם שני דגלים האחרונים, היו בני גרשון ובני מררי מקימין המקדש, וכשבאין בני קהת מוצאין אותו על מכונו ומכניסין בו הארון והשולחן והמנורה והמזבחות…
רש"י כאן מסביר שבני גרשון ומררי היו הולכים עם שני הדגלים הקדמיים, ואילו בני קהת הולכים עם הדגלים האחרונים, אולם מבנה הליכה זה תואם הליכה בטור ולא כתיבה!
בעל לבוש האורה מסביר שאכן היו מהלכים כתיבה, ובני גרשון ומררי הלכו יחד עם השבטים הראשונים ואילו קהת הלכו עם האחרונים. למעשה מדבריו יוצא שצורת התיבה הייתה ששני המחנות הראשונים (יהודה וראובן) הלכו במקביל זה לזה ובינהם נושאי המשכן, ואילו המחנות האחרים -אפרים ודן, הלכו מקבילים זה לזה ולפניהם בני קהת. על מנת להקים את המשכן היה מרווח בין שני המחנות הראשונים לאלו אחרונים ובני קהת.
רעיון זה מעניין משום שגם אם נשאל: הרי במצב זה גם מחנה אפרים וגם מחנה דן הם המאסף ולא רק דן? נוכל להשיב את תשובת הפרשנים שבשל ריבוי השבט הוא נמשך והלך אחרי כל העם – וכך הוא היה במאסף.
הרש"ר הירש פותר
מי שנדרש לשאלה, ומוצא גם תשובה מתקבלת על שתי הגישות הוא הרש"ר הירש. הרב , בפרק י', מתייחס לקושי להסביר שצורת ההליכה הייתה כתיבה ממש (בצורה מרובעת) ולכן מסביר שכוונת המושג תיבה הוא שונה:
אלא מסתבר שדעה זו באמת סוברת, שגם בעת ההליכה עצמה הם שמרו על המקום היחסי שהיה להם במחנה: יהודה הלך בראש, ואחר כך ראובן, לא בקו ישר לאחריו אלא בנטייה לימין. אחר כך אפרים בקו ישר אחרי יהודה, ולבסוף דן בנטייה לשמאל. נמצא שכאשר באה השעה לעצור, היה כל מחנה מגיע לצד הנכון בחנייה.
על פי דברי הרש"ר, צורת התיבה לא מתייחסת לתיבה מרובעת ממש, אלא להליכה שאיננה בטור: השבטים הולכים כסדר חנייתם- עם הרווחים לימין ולשמאל (לצפון ולדרום) זה מזה. יוצא שיהודה הולך ישר, אחריו אך דרומה ממנו הולך ראובן (ויחד איתם נושאי המשכן), לאחר מכן הולכים אפרים באותו הקו של יהודה (ואיתם בני קהת), ולאחריהם הולכים דן אך צפונה מהם.
ההיגיון שבצורת הליכה זו הוא שכאשר מחנה יהודה עוצר אין חשש שמחנה ראובן ימשיך אל תוכו, וכשראובן יעצור הוא כבר יהיה ממוקם במקום הנכון מבחינת סדר החנייה. כך גם לגבי אפרים ודן – כאשר אפרים עוצרים, דן יכולים להמשיך להתקדם אל מקומם בסדר החנייה ללא חשש להתערבב ביניהם.
פתרון זה של הרש"ר נראה שעונה על כל השאלות שעלינו ביחס לסדר ההליכה:
א. כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ – דרך היציאה למסע מבוסס על צורת החנייה, ולהיפך – צורת ההליכה מביאה את בני ישראל לחנות בצורה היקפית סביב למשכן.
ב. צורת הליכה זו עונה על הקשיים בהכנת מחנה עצום כזה למסע, היא שומרת גם על מבנה תיבה וגם יש הדרגתיות ביציאה להליכה, כפי שהתורה מתארת.
ג. צורה זו עונה על הקשיים ברש"י כך שמצד אחד מדובר במבנה תיבה, ומצד שני מוסברים דברים בפרק י'.
מבחינה מעשית העיון שהבאתי נראה חסר תכלית – אין השלכה מעשית לשאלת צורת המסע של בני ישראל. אך נראה לי שחשיבות הדברים היא דווקא בהבנת עולמם של הפרשנים, ההבנה שדבריהם נובעים מקושי אמיתי בטקסט, והבנת המהלכים שמובילים לפתירת הקושי.
30.00₪
95.00₪
130.00₪
35.00₪
120.00₪
125.00₪
70.00₪
75.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
35.00₪
120.00₪
120.00₪
125.00₪
25.00₪
25.00₪
59.00₪
50.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
