חבר הזמין אותנו לחזות במקום מפגשם של בני נוער "בני טובים". נערים ונערות אלה מסתובבים להנאתם בלילות באזור רחוב יפו בירושלים. הם מוצאים לעצמם שעות של נחת במקום שנקרא "הזולה של חצרוני". במקום פגשנו חייל שהגיע לזולה ישר מהצבא. עוד בטרם הלך לבקר בביתו בחר להגיע ל'זולה", שאותה הוא מכיר היטב בשנים האחרונות. שאלתי את אותו חייל, שעומד לסיים את שירותו בעוד מספר חודשים, מה הביא אותו למקום. עוד שאלתי מה גורם לו להגיע גם עכשיו, לאחר שלכאורה הוא לא זקוק לו. ניכר שאותו חייל התאפס על עצמו, ושהוא רחוק מאוד כיום מהמעשים שמאפיינים "נוער בסיכון". תשובתו פתחה לי עולם שלם של הבנה, בעיקר בתור אב לילדים. ישבנו במקום כמעט שעתיים, והיה מרתק.
את ספר ויקרא חתמנו במסקנה שלא בכדי ברכת "ואולך אתכם קוממיות" שבירך הקב"ה את ישראל נאמרת להם לפני הכניסה לספר במדבר. ההתמודדויות המורכבות שעומדות בפני בני ישראל מחייבות התמודדות מתוך זקיפות קומה ואמונה כנה בדרך, ברמה הפרטית ובוודאי גם ברובד הלאומי. פרשת במדבר, הפותחת את ספר זה, מפגישה אותנו עם שני ביטויים מתמיהים:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. (א, א-ב)
מדוע נדרשת התורה לציין "במדבר סיני", הרי ברור וידוע שבני ישראל, החל מיציאתם מארץ מצרים, נמצאים במדבר עד לכניסתם לארץ ישראל? כמו כן, מדוע הזכירה התורה "באוהל מועד", הרי ידוע שמשם מדבר הקב"ה עם משה?
המדבר – ההפך מאוהל מועד
מדרש רבה עונה על השאלה האחרונה ולומד מהדברים לקח חשוב:
וידבר ה' אל משה במדבר סיני – למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים, בג' דברים ניתנה התורה: באש ובמים ובמדבר…. ובמדבר מנין? "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חנם לכל באי העולם כך דברי תורה חנם הם…. דבר אחר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" – אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה". (במדבר רבה א, ז)
מדרש רבה מצביע על שתי תכונות המיוחדות למדבר – הוא הפקר, כלומר לא שייך לאף אחד, והוא חינם לכל דורש. בכך מורה המדרש כי כפי שהמדבר זמין לכל, כך גם התורה. לתכונה הזאת של המדבר יש השלכות קשות מאוד. במדבר מצויים נחשים ועקרבים אין בו מים ובכלל אפשרות מחיה. אוהל מועד, לעומת זאת, היה המקום המאובטח ביותר במחנה ישראל, שאליו יכול להיכנס רק משה רבנו, כדי לעשות את הדבר הכי נעלה שיש – לדבר עם ריבונו של עולם. בכך מייצג אוהל מועד מציאות הפוכה לגמרי מההפקר המאפיין את המדבר.
דירת קבע לשכינה
הכלי יקר עומד על השאלה השנייה שעליה עמדנו- מדוע יש לציין "באוהל מועד":
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד לאמר – ובפרשת ויקרא כתיב "מאהל מועד", לפי שבפעם ההוא לא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן. על כן הייתה הקריאה אליו מאהל מועד אל חוץ לאהל מועד, אבל בא' באייר כבר היה משה יכול לבא אל תוך האהל, בא אליו הדבור באהל מועד מעל הכפורת… ומה שנקט באהל מועד להודיע טעם למספר זה, והוא לפי שבא להשרות שכינתו בתוכם, לשון להשרות מורה על העמדת השכינה דירת קבע שמה, ואין דירת קבע בפחות מל' יום. (במדבר א, א)
הכלי יקר מסביר שדווקא עכשיו, שלושים יום בדיוק ממועד השראת השכינה לראשונה, דווקא במדבר ייכנס משה לראשונה לאוהל מועד וידבר עם הקב"ה "באוהל מועד" ולא "מאוהל מועד". זו דרגה גבוהה הרבה יותר.
לאחר ציון מדבר סיני ואוהל מועד, מצווה התורה למנות את בני ישראל: "שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" (במדבר א, ב). המילה "שאו" חורגת בהרבה מספירה בעלמא. המונח "שאו" משמעו – להרים, לרומם.
כאמור, "מדבר סיני" ו-"אוהל מועד" הם שני הפכים גמורים. מדבר סיני פתוח לכל אך גם חסר מקור חיות, עם חיות רעות, ללא תנאי נקיון בסיסיים, וללא מים. מי שנמצא במדבר מרגיש פעמים רבות בודד אל מול גודל הבריאה. אוהל מועד, לעומת זאת, הוא המקום שבו מגיעים לרגעים הקדושים ביותר. שניהם מופיעים בצמידות מופלאה בפתח הספר המגולל את ההתמודדויות הקשות ביותר שחווה עם ישראל.
אם תאמינו – תגיעו
כל אחד מאתנו, כולל אותי, נמצא על הרצף הזה בין היכולת להיות בבחינת "מדבר סיני" ובין היכולת להיות בבחינת "אוהל מועד". הדבר תלוי בהבנה עמוקה של הברכה "ואולך אתכם קוממיות" ובציווי "שאו".
בכוחו של כל אחד, ובכוחה של האומה כולה, ללכת מ"מדבר סיני" ולהגיע ל"אוהל מועד". הדרך ארוכה, קשה, ומתישה. היא גם מלאה בעקרבים, נחשים ולפעמים אין בה מים. עם זאת, כל עוד אנחנו מאמינים ו"נושאים" אותנו באמונה – זה אפשרי. כל עוד יש בנו כוח פנימי של "ואולך אתכם קוממיות" ואמונה שהדבר אפשרי –נגיע גם לאוהל מועד.
נחזור לחייל ולתשובתו לתמיהתי. הסתכל עלינו בעיניים ואמר לנו בביטחון רב: "כאן האמינו בי, כאן הקשיבו לי וכאן קיבלו אותי כמו שאני. כאן בחרו לא להסתכל על השיער הארוך שלי ועל מה שעשיתי, אלא על מה שיש בי". כך נושאים את בני ישראל, וזאת הדרך להגיע ממצב של "הפקר גמור" למצב של "אוהל מועד", שאליו יכול להיכנס רק משה רבנו. כל שנדרש הוא אמונה.