לקרב את הזר הקרב

הרב יוסף משאש (1892-1974) היה הדמות המרכזית שממנה ינקתי במסע למרוקו, מסע שהשתתפתי בו יחד עם בוגרי תכנית MAOZ.  הרב גדל ולמד בעיר מקנס, כיהן ברבנות בעיר תלמסאן באלג'יר, ואז חזר לשמש את הקהילה היהודית במקנס ובמרוקו בכלל, ביושבו על כס הדיינות וכחבר בית הדין הגדול.

הרב משאש חי בתוך הקהילה, בתוך עמו. הוא היה קשוב לצרכי הזמן והתקופה ולצרות שפקדו את קהילתו. הרב עשה כל מה שניתן בכדי לקרב את התורה, ההלכה והלימוד לקהילה כולה. כאשר שימש כחבר בית הדין הגדול, אנשי העיר ראו את הרב משאש משוחח ארוכות עם אדם אשר הוחרם בידי הקהילה, בשל היותו מחלל שבת בפרהסיה שוב ושוב. האנשים סברו שהרב אינו מודע לחרם של הקהילה ולכן ניגשו אליו והתריעו בפניו,- אך הרב משאש השיב להם: "יודע אני גם יודע. ובשביל מי, לדעתכם, באתי להיות רב?" זאת תמצית משנתו.

הזר הקרב – יומת?

פרשת במדבר עוסקת בעיקרה בסדר המחנה של עם ישראל. כיצד נוסעים השבטים, מי נוסע ראשון ובאלו קבוצות, וכיצד חונים. ישנם כללים, וגם חלוקת אחריות ברורה מאוד. נוסף על זאת, שלוש פעמים בפרשתנו נוקטת התורה ביטוי חריף – "והזר הקרב יומת":

וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן, יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן, יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם; וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת. (במדבר א, נא)

וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו תִּפְקֹד, וְשָׁמְרוּ אֶת-כְּהֻנָּתָם; וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת. (שם ג, י)

וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו, שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ, לְמִשְׁמֶרֶת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת. (שם ג, לח)

לפי פשט הדברים, מלאכת פירוק והקמת המשכן במסעותיו במדבר תתבצע אך ורק על ידי הלוויים והכהנים. מי שאינו שייך לעבודת קודש זו אינו רשאי לקחת בה חלק, כפי שמסביר רש"י:

"יורידו אתו"-  כתרגומו: יפרקון. כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע היו מפרקין אותו מהקמתו, ונושאין אותו עד מקום אשר ישכון שם הענן ויחנו שם ומקימין אותו. והזר הקרב – לעבודתם זו. יומת – בידי שמים. (שם א, י)

"הזר הקרב – יומת" הוא דין קשה. יש אדם  שעבודת הכהונה קרובה לליבו והוא משתוקק להשתתף בה,  אך הוא אינו יכול, בשל העובדה שאינו כהן. אדם כזה, כאשר הוא נתקל בביטוי המדובר, יכול להיתקף חולשה ורפיון. מאידך, הוא יכול גם להתחזק בעקבותיו ולפעול בדרכים אחרות. הדבר תלוי, מן הסתם, בדרך ההסתכלות ובאופן קבלת הדברים. לקח זה עולה גם מהסיפור הבא על גר שביקש להיות כהן גדול:

מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע לתינוק שקורא: "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד ומעיל". בא לפני שמאי אמר לו: רבי, כל הכבוד הזה למי? אמר לו: לכהן גדול שעומד ומשמש על גבי המזבח. אמר לו: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול ואשמש ע"ג המזבח. אמר לו: אין כהן בישראל? ואין לנו כהנים גדולים שיעמדו וישתמשו בכהונה גדולה, אלא גר הקל שלא בא אלא במקלו ובתרמילו ויבא וישמש בכהונה גדולה? גער בו והוציאו בנזיפה. בא להלל אמר לו: רבי, גיירני על מנת שתשימני כהן גדול שאעמוד ואשמש על גבי המזבח. אמר לו: שב ואומר לך דבר אחד: מי שמבקש להקביל פני מלך בשר ודם, לא דין הוא שילמד איך יכנס ואיך יצא? אמר לו: הן.  אתה שמבקש להקביל פני מלך מלכי המלכים הקב"ה, לא דין הוא שתלמוד איך תכנס לבית קדש הקדשים, איך תטיב את הנרות, איך תקרב לגבי המזבח, איך תערוך את השולחן, איך תסדר את המערכה? א"ל: הטוב בעיניך עשה. כתב לו תחילה אל"ף בי"ת ולמדו תורת כהנים והיה לומד והולך עד שהגיע "והזר הקרב יומת". (אבות דרבי נתן טו)

הגוי קיבל תשובה שלילית חד משמעית משמאי, אך לא התייאש. הוא הלך להלל הזקן ואמר לו בצורה ברורה מאוד – אני מבקש להתגייר כדי להיות כהן גדול ולזכות לכל הכבוד המגיע לו.  על פי הדין הנוקשה, הלל היה צריך לנהוג כשמאי. גוי המבקש להתגייר בשביל שררה – אין לגיירו, כפי שפסק הרמב"ם:

כשיבא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא, בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן. (הלכות איסורי ביאה יג, יד)

אך הלל, שנכח אף הוא באותה סיטואציה כשמאי, הבין לליבו של הגוי. זאת ועוד, הוא הצליח לראות כמה צעדים קדימה ונהג עמו אחרת. הלל התחיל עם אותו נכרי מהתחלה – מלימוד האלף-בית – ובסיום התהליך גייר אותו. הגוי אכן התחיל ללמוד את כל הלכות כהונה, עד אשר הגיע לפסוק "והזר הקרב יומת". בהמשך המדרש אותו גוי, שנקרא כבר גר, כבר הבין מעצמו את משמעות הדברים:

נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ואמר: מה אם ישראל שנקראו בנים למקום ועליהם אמרה שכינה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), אע"פ כן הזהיר עליהם הכתוב: "והזר הקרב יומת"; אני גר הקל שלא באתי אלא בתרמילי – על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו גר מאליו. בא לו אצל הלל הזקן, אמר לו: כל הברכות שבתורה ינוחו על ראשך, שאם היית כשמאי הזקן לא באתי לקהל ישראל… ענוותנותך הביאני לחיי העולם הזה והבא.

הלל ידע את ההלכה היטב, וידע שאין שום סיכוי שהגוי יהיה כהן גדול או הדיוט, ושלא יוכל אפילו למלא את אחד מתפקידי שבט לוי. עם זאת, הוא בחר להתקדם אתו, לחבק אותו, להוביל אותו – וזה הצליח. הוא התגייר כהלכה, נכנס בקהל ישראל ואף קרא לילדיו על שמו של הלל (מובא בהמשך המדרש). הלל היה יכול להגיד לגר מלכתחילה "והזר הקרב יומת" ולשלוח אותו לדרכו בדומה לשמאי, אך הוא בחר אחרת.

הדין, השכל והזמן

התורה שלנו היא תורת חיים, תורה שתכליתה להורות לנו כיצד לחיות. התורה מורה לנו  כיצד להתמודד עם מצבים מורכבים, כיצד לצלוח משברים, כיצד להחזיק קהילות וכיצד להנחיל מסורות מדור לדור. אין סוגיה שאינה מורכבת ומסובכת, וצריך לבחון כל סוגיה ככזו. אי אפשר לנקוט בדרך של "יקוב הדין את ההר", כפי שמורה הכתוב: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם:  אֲנִי ה'". (ויקרא יח, ה). מפסוק זה הסיק רבי מאיר, באופן מפתיע, על הצד השווה בין כהן גדול לנכרי:

היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול – שנאמר: "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם". כוהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. (סנהדרין נט, א)

כן, אפילו נכרי (וקל וחומר גר) יכולים להיות בבחינת "כהן גדול" – כי זאת תורתנו וזאת דרכנו. לראות את הדברים בצורה רחבה יותר, להסתכל על משמעויות רחבות יותר, לחבר את הדברים לקהילה ולעם. התורה לא נועדה שילמדו אותה בישיבה באופן "קר" בלבד, אלא יש לחיות את התורה וההלכה.

אין מדובר חלילה בעיקום של ההלכה ודרך התורה. אדרבה, מדובר בקיום הפסוק "וחי בהם". רק כך ניתן להפוך את "הזר הקרב יומת" לבחינת "נכרי שהוא ככהן גדול". כך ניתן לפסוק הלכה מתוך נסיון החיים, מתוך הסתכלות לאנשים בלבן שבעיניים אל מול צרותיהם. רק מתוך הבטה ישירה למציאות באופן המורכב ביותר שלה, ניתן לפסוק הלכה.

נחזור לרב יוסף משאש, שכיהן גם כרבה של חיפה. הרב קובע באחת מתשובותיו מהם "שלושה עמודי הוראה" שעל פיהם יש לפסוק, כפי שמציין בסוף אחת מתשובותיו:

"ודבר זה נידון על פי שלושה עמודי הוראה, הדין, והשכל, והזמן". (מים טהורים, סימן כד)

פסיקה על פי הדין, השכל והזמן חסרה כל כך היום. מרבית המערכות היום פועלות בבחינת "יקוב הדין את ההר", ומקשות על חיי רבים. היכולת לקיים "וחי בהם" היא היכולת להתמודד על פי ההלכה – ורק על פי ההלכה – בהתאם לשלושה יסודות הוראה מופלאים אלו: הדין, השכל והזמן.