לאחר מפקד בני ישראל בתחילת הפרשה- מפקד המתרחש לפני היציאה לארץ ישראל, עוסקת התורה בסדר הנסיעה ופריסת המחנה של בני ישראל במדבר. התורה מחלקת את 12 השבטים לארבע קבוצות של 3 שבטים כל אחת, כל קבוצה חונה באגף אחר של המחנה כאשר המשכן ושבט לוי חונים במרכז המחנה. וכך פותחת התורה עניין זה:
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר : אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ : (במדבר, ב, א-ב)
המילים: 'איש על דגלו באותות' משמעם שלכל אחד מהשבטים היה דגל משלו אשר היה צבוע בצבע ייחודי ועליו סמל ייחודי לכל שבט וזהו האות – כך הבינו זאת מרבית הפרשנים. עניין זה היה צורך טכני- המחנה מנה לפחות 1.2 מיליון איש מבני ישראל, ונוספו עליהם הערב רב, ולכן היה צורך בסימן זיהוי וסידור קבוע של מתחם המחנה על מנת לדעת להתמצא בו. מה שעורר קושיות היה המשך הפסוק: 'באותות לבית אבותם' משום שנראה כי המילה אותות מיותרת כאן שהרי המילה דגל כוללת בתוכה גם את תוכן הדגל (הציור או הסימן המופיע על הדגל).
כבר רש"י שם לב לכך ולכן הביא שני פירושים:
באותות – כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך כל אחד יכיר את דגלו … דבר אחר: באותות לבית אבותם – באות שמסר להם אביהם יעקב כשנשאוהו ממצרים, שנאמר: ויעשו בניו לו כאשר צום– יהודה יששכר וזבולון ישאו מן המזרח, ראובן שמעון וגד מן הדרום וכו׳
רש"י מבין את המילה מרחיב את משמעות המילים בית אבותם מהשייכות המשפחתית הנוכחית אל מקור מוצאם של אבותיהם – אל יעקב, ומסביר כי סדר זה כבר נקבע על ידי אביהם : הצורה שבה ציווה שיישאו את מיטתו לאחר מותו היא גם הצורה שבה מתפרשים השבטים במחנה סביב המשכן. רעיון זה מובא על ידי המדרש בכדי להתמודד עם ריבים או טענות שבין השבטים – סדר זה נקבע כבר מאות שנים לפני ולכן אין מקום לטענות למיניהן (המדרש המלא מופיע בחלק המקורות).
פרשן נוסף העוסק בכך הוא חזקוני[1]:
על דגלו באתת – בדגלים היה כתוב אותיות של שמות האבות וכיצד היו כתובות בדגל ראובן היה כתוב אי״י בשני בצ״ע בשלישי רח״ק ברביעי מק״ב. ראשונות שבתיבות הם אברם השניות יצחק השלישית יעקב, והענן היה מסכך על ישראל כמין ה״א דאברהם.
החזקוני מסביר (בפירושו הראשון) כי המילים אותות לבית אבותם, הכוונה היא שבדגלי השבטים היו אותות – סימנים לשלושת האבות: על הדגלים היו כתובות שלוש אותיות שיחד היו מרכיבות את שמותם של האבות (אי"י האות הראשונה של אברם יצחק ו- יעקב, ועל זו הדרך..).
עוד פרשן שעסק בהבנת משמעות המילה 'אותות' היה הנצי"ב[2]:
באותות לבית אבותם – אילו היה כתיב ׳על דגלו לבית אבותם׳ משמעו גם כן שהיה לכל שבט צורה השייכת לו, כמו לראובן דודאים וליהודה אריה, וכדומה, והיה דגל כל שבט מצויר לפי שבטו, וא״כ פירוש ״לבית אבותם״ היינו שבט ישראל. אבל לשון ״לאותות״ משמע עוד כוונה, דכל שבט היו לו כמה בתי אבות, וכל בית אב היה לו דגל קטן בפני עצמו, באותה צורה של הדגל הגדול מכל השבט, אך היה כל בית אב רשום עליו — א׳ ב׳ ג׳, והיינו ״באותות לבית אבותם״ — כל בית אב אות שלו.
הנצי"ב מסביר שלא הייתה חלוקה רק לשבטים, אלא גם בתוך כל שבט הייתה חלוקה לבתי אב, וגם לבתי אב אלו היו דגלים כצורת דגל השבט אך הם היו ממוספרים באותיות.
הפרשן האחרון אותו נראה הוא בעל הכלי יקר. והכלי יקר הולך בכיוון אחר מהפרשנים הקודמים, והוא שואל: מה הכוונה באותות לבית אבותם? ומסביר- אלו אותות שהגיעו מהבית של אביהם של ישראל, מיעקב:
ועל דגלים אלו הובטח יעקב שנאמר בו (בראשית כ״ח: י״ד) ופרצת ימה גו׳. לכך נאמר איש על דגלו באותות. היינו באותות שמסר להם אביהם יעקב כו׳ כי במראה נראה אליו ענין הדגלים בפסוק ופרצת ימה וגו׳…
פירושו של הכלי יקר כאן עוסק בשאלה מה בין ישראל לאומות מה היתרון של עם ישראל על פני עמים אחרים ומה הכוח שלנו מול אומות כל כך חזקות שסביבו? הרב רואה בעניין הדגלים מסר העונה על שאלה זו:
לכל אומה הדגל שלה המצביע על כוחה צבאי או יתרונה הכמותי, ולכן הנפת הדגל מרתיעה את האויב שלה מלתקוף אותה, אך עם ישראל במה כוחו? התשובה לכך נמצאת באותות- הקשר של עם ישראל עם הקב"ה הולך אחורה עד אברהם יצחק ויעקב, והקשר הזה מתבטא במדבר על ידי המשכן שהיה שוכן בתוך ובמרכז המחנה:
והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה׳ נקרא עליהם ויראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והנצחון בכל ד׳ רוחות העולם כי על ידי שהם מסובבים בכל ד׳ רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו, יראו כל העמים כי ילכו בשם ה׳ וזה האות אשר אליו יישירו עיני כל השוכנים בעיגול סביב…
לכן האותות והדגלים של עם ישראל הצביעו לא על הכוח הפיזי שלהם, אלא על הכוח הרוחני שלהם וזה מפחיד הרבה יותר את האומות – כי נגד הכוח הזה הם לא יכלו לעמוד:
..וע״ז אמר ובשם אלוהינו נדגול: לישא דגל הרוממות והניצחון בכל ד׳ רוחות בשם אלוהינו! לכך אמרו: מה תחזו בשולמית וגו׳. כי ניצחון שלכם (של האומות) הוא ניצחון אנושי וכל זה אינו שווה למחולת המחנים, המורה על ניצחון אלוהי! כי המה כרעו ונפלו: כי הדבר בספק [אצל האומות] אם מנצחים, ואנחנו קמנו ונתעודד – כי בוודאי נוצחים כל הלוחמים בשם ה׳…
———————————
[1] רבי חזקיה בן מנוח- פרשן בן המאה ה 13 , מצרפת. פירושו הושפע בעיקר מרש"י , רשב"ם ור' יוסף בכר שור.
[2] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע בקיצור הנצי"ב מוולוז'ין (כונה: ר' הירש לייב; כ"ט בחשוון ה'תקע"ז, 20 בנובמבר 1816 – כ"ח באב ה'תרנ"ג, 10 באוגוסט 1893) היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19. הנצי"ב רחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת חיבת ציון. הנצי"ב היה משוכנע כי ההתעוררות לעליה לארץ ישראל נובעת מרצון השגחה עליונה לגאולת ישראל. הנצי"ב הדגיש את חשיבות האחדות, ויצא נגד הרבנים שקראו להבדל מן החילונים החלוצים, וכתב כי עצתם "קשה כחרבות לגוף האומה ולקיומה". לדעתו, חלה חובה להשתתף עם החילונים בנושא בנין ארץ ישראל. רעיונות אלה, המפוזרים בספריו, הביע בקיצור בשני מכתבים משנת ה'תרמ"ו ששלח לאגודות "חובבי ציון". את העובדה שבראש בניין הארץ עומדים צעירים חילונים הקביל לעליית שיבת ציון בימי עזרא, שבה בין העולים היו מחללי שבת ונשואים לנוכריות.