עצת בלעם

מספרת לנו התורה בפרשת בלק, לאחר שבלעם לא מצליח לקלל את עם ישראל, על עצה שהשיא בלעם לבלק:

וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (במדבר, כ"ד, י"ד)

העצה עצמה אינה מפורשת בכתובים, ולכן בעלי המדרש והפרשנים עסקו בשאלה: מה הייתה עצתו של בלעם? הקושי בהבנת העצה נובעת מכמה סיבות:

קושי סיפורי– קושי ראשון נובע מכך שהתורה מספרת על העצה, אך לא חושפת מהי.

קושי ניסוחי– קושי שני הוא מצד ניסוח הפסוק: אשר יעשה העם הזה לעמך– איזו עצה יש כאן, הרי נראה מכך שזוהי נבואה?!  קושי שלישי מתייחס גם הוא לנוסח הדברים: אם זו עצה היה צריך להיאמר- אשר תעשה לעם הזה, ולא אשר יעשה העם הזה!

קושי רעיוני– הקושי הרביעי הוא מבחינת מהות המסופר: הרי בלעם מודה שהקב"ה לא נותן לו לקלל, הוא מכיר בכך שהעם מבורך ולכן גם לא מנסה בסוף לקלל אלא מקבל את הנבואה ומברך, אם כן כיצד הוא בא ומייעץ עצה כנגד ישראל?!

עצת בלעם לבלק:

על מנת לענות על כך, נראה כיצד רבותינו פרשו והבינו את מהות העצה ותוכנה ודרך ראשונה להבנת ניסוח הפסוק מובאת במדרש:

וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ –לָעָם הַזֶּה מִבָּעֵי לֵיהּ?! אֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים…

אם כן, כוונת המילים היא לעצה שתעשה כנגד ישראל, אך בלעם 'תלה' את העצה בעם ישראל, כאותו אחד שמקלל את עצמו בכך שאומר מה אחרי יעשו לו. המשמעות היא שבכך אותו מקלל – ובהתאם לכך גם בלעם ובלק, לא לוקחים את האחריות על הדברים, הם תולים באחרים את מה שיקרה להם. מבחינת המקלל- לא הוא שמביא את הקללה על עצמו, ומבחינת בלעם- לא הוא הגורם להחטאת בני ישראל, אלא עצם זה שהם הגיעו לתחומו של מואב ולכן צריך להגיב על כך.

ר' יצחק שמואל רג'יו מסביר ברוח זו ואומר בקיצור: אשר יעשה – כמו בעבור מה שיעשה, העצה היא בגלל מה שעתיד ישראל לעשות למואב. בכך מוריד בלעם את האחריות מבלק ושם אותה על ישראל, במובן של הבא להורגך… כך גם כותב בעל הרכסים לבקעה (ר' יהודה ליב בן אברהם): איעצך – אחרי כן, ואגידה לך תחלה אשר יעשה וגו׳, משמע על מנת 'לשכנע' את בלק לקבל את עצתו, ניבא לו בלעם על מה שיעשה ישראל למואב באחרית הימים.

בדרך אחרת הסביר הרשב"ם (וכך כתב גם החזקוני): איעצך – עצה להכשילם, לפי שדעתי אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, אבל עתה בקרוב בחייך לא תירא מהם. וזו היא העצה: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו׳ (במדבר ל״א:ט״ז). וכאן סתם משה את העצה, לפי שבלחש אמרה בלעם לבלק, ולא נודעה העצה עד שפרשה משה בשעת הצורך. משה עצמו לא כתב את העצה משום שהיא נאמרה בלחש- היא נאמרה כסוד בין שניהם, ורק במקום הנכון, כאשר דנים בנקמה על עצה זו, ראה משה לפרש אותה.

ר"י קרא לעומת זאת, אומר כי לא הייתה כאן באמת עצה:

אינו מקרא קצר כי לשון איעצך לשון גילוי אוזן הוא. שכל דבר שנאמר בלשון לחשב נופל בו לשון עיצה, ודיבר הכ׳ בהווה, לשון בני אדם כשאדם רוצה למסור סוד מכוסה לחבירו דבר שאינו רוצה שידעו בו רבים, הוא אומ׳ לו לכה איעצך אע״פ שאינו עצה.

גם הרמב"ן מסביר שלא באמת הייתה כאן עצה, אלא נבואה, ועצם הנבואה היא על אשר יקרא באחרית הימים:

והנכון בעיני, שאמר לו: אגיד לך העצה אשר יעץ האלהים שיעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, מלשון: זאת העצה היעוצה על כל הארץ (ישעיהו י״ד:כ״ו), שמעו עצת י״י אשר יעץ על אדום (ירמיהו מ״ט:כ׳). ואמר: איעצך – כי השומע העצה נקרא נועץ.

דרך נוספת להסבר נוסח הפסוק מובא בתרגום אונקלוס המתרגם כך:

וּכְעַן הָאֲנָא אָזֵיל לְעַמִּי אֵיתַא אֶמְלְכִנָּךְ מָא דְּתַעֲבֵיד וַאֲחַוֵּי לָךְ מָא דְּיַעֲבֵיד עַמָּא הָדֵין לְעַמָּךְ בְּסוֹף יוֹמַיָּא.

משמע- אייעץ לך מה שאתה תעשה, ואספר לך מה יעשו לך. בעל גור אריה (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, מהר"ל מפראג) מרחיב את דברי אונקלוס (מובא על דברי רש"י):

איעצך מה לך לעשות: רצה לומר, שאין לפרש שהכתוב מחובר למה שאחריו ״איעצך מה יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים״, דעל זה לא ייפול עצה, כי איך יתייעץ לו מה יעשה העם באחרית הימים, אלא פירוש ״איעצך״ מה שתעשה, ו״אשר יעשה העם הזה״ מלתא בפני עצמו, והוא מקרא קצר, כאילו כתב ׳איעצך להכשילם׳:

אם כן הפסוק מתאר שני דברים שאמר בלעם: הראשון הוא עצה לגבי בני ישראל, והשני הוא נבואה על מה שיעשה ישראל למואב באחרית הימים.

פירושים אלו מתארים למעשה את העצה לבלק, אולם הם צריכים להתמודד עם השאלה: מה בדיוק העצה? על שאלה זו עונה המדרש כך:

לכה איעצך – ומה עצה נתן לו, עשה שווקים והושיב בהם זונות, אמר הם אוהבים את הזנות ומתוך שימנעו הנשים שלא ישמעו להם אם לא יעבדו ע״ז וישתחוו לה, והקב״ה שונא ע״ז ושונא זמה ויכעוס עליהם ויהרג בהם, ומנין אתה אומר שהוא נתן את העצה הזאת לבלק, שכן משה רבינו אומר במשנה תורה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר ל״א:ט״ז), ועוד אמר מה שאתה מתיירא מהם אל תירא מהם, שכבר צוה אלהיהם ואמר להם אל תצר את מואב וגו׳ (דברים ב׳:ט׳), אבל באחרית הימים עתידים לשלוט בהם. (מדרש אגדה בובר)

רעיון זה מובא גם בתרגום יונתן ובמדרשים נוספים, ולמעשה הוא מתבסס על מקום נוסף שבו מספרת הלורה על מעשה בלעם ובלק:

(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כׇּל נְקֵבָה. (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסׇר מַעַל בַּיהֹוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהֹוָה. (במדבר, ל"א, ט"ו- ט"ז)

בפרשת מטות מספרת התורה על המלחמה והנקמה במדיין ושם מספרת שעיקר החטא בא מהנשים, וקושרת התורה את העניין לבלעם. מכך למדו חכמים שעצת בלעם הייתה בעצם להשתמש בנשים על מנת לפתות את בני ישראל לחטא:

אָמַר לוֹ, אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא וְהֵן מִתְאַוִּין לִכְלֵי פִשְׁתָּן. בּוֹא וְאַשִּׂיאֲךָ עֵצָה, עֲשֵׂה לָהֶן קְלָעִים מֵהַר שֶׁלֶג עַד בֵּית הַיְּשִׁימוֹן וְהוֹשֵׁב בָּהֶן זוֹנוֹת. זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָה מִבִּפְנִים. וְיִמְכְּרוּ לָהֶן כְּלֵי פִשְׁתָן. וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין וְיוֹצְאִין לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, זְקֵנָה אוֹמֶרֶת לוֹ: אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן זְקֵנָה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּשָׁוֶה וְיַלְדָּה בְּפָחוֹת שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים. מִכָּאן וָאֵילָךָ אוֹמֶרֶת לוֹ הֲרֵי אַתָּה כְּבֶן בַּיִת שֵׁב וּבְרֹר לְעַצְמְךָ. וְצַרְצוּרִי שֶׁל יַיִן עַמּוֹנִי מֻנָּח אֶצְלָהּ וַעֲדַיִן לֹא נֶאֱסַר יֵינָן שֶׁל נָכְרִים. אָמְרוּ לוֹ רְצוֹנְךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה בָּעַר בּוֹ, אָמַר לָהּ הִשָּׁמְעִי לִי. הוֹצִיאָה יִרְאָתָהּ מִתּוֹךְ חֵיקָהּ אוֹמֶרֶת לוֹ עֲבֹד לְזֶה, אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי יְהוּדִי אֲנִי, אוֹמֶרֶת לוֹ וּמָה אִכְפַּת לְךָ כְּלוּם מְבַקְשִׁים מִמְּךָ אֶלָּא פִּעוּר. כֵּיוָן שֶׁפּוֹעֵר אוֹמֶרֶת לוֹ אֵין אֲנִי מַנִּיחָתְךָ עַד שֶׁתִּכְפֹּר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּךָ שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט. י) ״הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָזְרוּ לַבֹּשֶׁת״. (ילקוט שמעוני, בלק)

אם כן, התורה אכן לא מפרטת את העצה כאן, אך היא כן מסבירה מהי בהמשך כאשר בני ישראל באים להיפרע ממדיין על מעשיהם.

אם כן, על פי הדברים האלו, ניתן להסביר את הקשיים שהעלנו בכמה דרכים: מבחינת הניסוח- המקרא מקצר את דבריו בכדי לומר שהיו שני דברים שאמר בלעם, האחד נבואה והשני עצה. המרא עצמו או מסורס (הרכסים לבקעה: איעצך – אחרי כן, ואגידה לך תחלה אשר יעשה וגו׳) או קצר. העצה עצמה היא הכשלת בני ישראל על ידי בנות מדיין ומואב, כפי שמספרת התורה בפרשת מטות.

באיזו רשות ייעץ בלעם?

קושי שעדיין נותר בעינו הוא מדוע עשה זאת בלעם? הרי ידע שהקב"ה לא נתן לו לקלל את ישראל! על כך עונים הפרשנים שמכיוון שנגמרה שליחותו של בלעם, והוא אכן ברך את ישראל, הוא ראה לעצמו רשות כעת לומר מה שירצה, וכך מסביר המלבי"ם:

ועתה הנני הולך לעמי – ר״ל עד עתה לא יכולתי להועיל לך מאומה כי הוזהרתי ע״ז מאת ה׳ שלא לעשות טובה או רעה מלבי, רק עתה שאני הולך לעמי נפסק ענין שליחותי שבאתי אליך בצווי ה׳, ומעתה הנני ברשות עצמי, ועתה לכה איעצך…

משמע בסופו של דבר בעצה זו התגלה אופיו של בלעם ושנאתו לישראל כאשר שברגע שלדעתו ניתנה לו הרשות לעשות מה שהוא רוצה -מיד חיפש להכשיל את בני ישראל. אולם, תשובה זו היא עצם הקושי, שהרי בלעם הכיר וידע את הקב"ה, ולכן היה ברור לו שאם בני ישראל מבורכים ורצויים על ידי ה' – עצם העצה היא הליכה נגד הקב"ה. נראה שקושי זה הביא חלק מהפרשנים לומר שעצת בלעם הייתה הפוכה לכל מה שאמרנו עד עתה.

יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

ר"י בכור שור מביא דעה שאומרת שעצת בלעם הייתה למעשה לא לנסות ולהכשיל את ישראל:

לכה איעצך – על אותו דבר שהיית ירא וחרד מפני הקהל היושב ממולך, ומפחדו שלחת אלי. איעצך – אתן לך עצה שלא תתגרה עמהם, שאין לך לירא מהם כלום, כי לא יזיקוך ולא לעמך כל ימיך. כי את אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים – יהיה, ולא עתה.

גם לדברי הרב העצה עצמה לא נאמרה כאן במפורש, אך למרות זאת אי אפשר להפריד בינה ובין סיום הפסוק המתייחס לאחרית הימים, ולכן מבין הרב שאחרית הימים היא הסיבה למה לבלק אין מה לחשוש מישראל. ברוח זו מפרש גם האברבנאל (וכן כתבו בעל צרור המור, הדר זקנים ודעת זקנים):

אבל פשט הכתוב הוא שהעצה היתה לבלק שילך לו ולא יחוש ולא יפחד מישראל לפי שמה שיעשה ישראל לעמו לא יהיה אלא באחרית הימים ושלום ואמת יהיה בימיו ואין עצה גדולה מזו להסיח דעתו מזה כי הרעה אשר יעשו היא לעתים רחוקים ודיה לצרה בשעתה גם כי הרעה ההיא תהיה אז מחוייבת כי ה׳ צבאות יעץ ומי יפר… וזהו לך איעצך רוצה לומר: שתלך ואל תחוש מזה לפי שמה שיעשה העם הזה לעמיך יהיה באחרית הימים לא עתה…

דברי הר"י בכור שור והפרשנים הסוברים שלא ייעץ בלעם להחטיא את ישראל נתקלים בקושי כאשר מגיעים לפרשת מטות: אם לא ייעץ בלעם למה התורה אומרת על מעשי מואב ומדיין שהיו בִּדְבַר בִּלְעָם? ומדוע התחייב בלעם במיתה- וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (במדבר, ל"א, ח')?

תשובה לכך מביא הבכור שור ומסביר:

ואת בלעם בן בעור – ששלחו בשבילו כדי לקלל ישראל, לפי שאמר: לא הביט און ביעקב (במדבר כ״ג:כ״א), כלומר: לא חטאו לו, למה יחזור מלברכם כמו שפירשתי בוירא בלק. והחטיאום, ושלחו לו כלומר: עתה תוכל לקללם כי חטאו. בא ונהרג, וזהו: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר ל״א:ט״ז), כי מתוך דבריו, שאמר: לא הביט און (במדבר כ״ג:כ״א), למדו להחטיאם.

אם כן, דבר בלעם לא היה העצה להחטיא את ישראל, אלא הנבואה עצמה: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב (במדבר, כ"ג כ"א), והמדרש בילקוט מסביר: אָמַר בִּלְעָם אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדָם אֶלָּא בַּמִּצְווֹת שֶׁלָּהֶם. הבכור שור עצמו מסביר זאת כך: לא הביט און ביעקב – כלומר: למה יחזור הקב״ה מלברכם, הלא לא הביט הקב״ה שום און ותוך ביעקב.

הברכה יכולה אם כן להתפרש לשני כיוונים: א. הקב"ה כרגע לא הביט וראה פגם וחטא בבני ישראל ולכן אי אפשר לקללם. ב. הקב"ה לא מדקדק ובוחן את חטאיהם באופן כללי. כאשר מואב ומדיין מצליחים להחטיא את ישראל הם מבינים את הברכה בצורתה בהווה – כעת אין אוון ואין חטא בישראל ולכן אי אפשר לקלל אותם, וזו הייתה טעותם וטעותו של בלעם. בלעם חוזר למואב משום שהבין שאם חטאו בני ישראל הרשות כעת נתונה לקלל, ועל כך נענש במיתה.

צריך לציין שגם לדעת הסוברים שבלעם השיא את העצה להחטיא את בני ישראל יש מקום לבוא ולשאול: מה עושה שם בלעם, הרי הוא הלך למקומו? ועל כך עונה החזקוני: ואת בלעם – לאחר ששב למקומו לארם נהרים שוב בא למדין לקחת ממון מזקני מדין כששמע דבר המגפה שהייתה בישראל בעצתו.

אם כן, הקושי העולה מהפסוק יכול להיות מוסבר בכמה דרכים:

הקושי הסיפורי מוסבר בכך שהתורה כן מספרת את העצה, אך לא כאן, אלא היכן שינקמו בני ישראל במי שהגה אותה ובמי שהוציא אותה לפועל.

הקושי המילולי לגבי הניסוח מוסבר בכך שיש שתי עצות וצריך לעשות הפרדה בין העצה לבלק ובין הנבואה על אחרית הימים, והסיבה לעצה נובעת ממה שיעשו בני ישראל למואב באחרית הימים. דרך נוספת להסביר היא שהעצה אינה באמת עצה אלא כדברי הרמב"ן- הכל מתייחס לנבואה לעתיד על מה שיעשו בני ישראל בעתיד.

הקושי הרעיוני מוסבר בכך שמעשה בלעם נבע מטעותו בהבנת המציאות: הקב"ה לא התיר לו לקלל ולאחר שברך את ישראל- לא ניתנה לו באמת רשות לומר מה שירצה. דרך נוספת להבנת טעותו של בלעם היא שחשב שברגע שחטאו נפסקה ההשגחה עליהם, אך לא כך הדברים – הקשר בין ישראל לקב"ה מושפע מחטאיהם, ולכן הם נענשים כאשר הם חוטאים, אך למרות זאת מדובר בקשר שלא ינתק לעולם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.