על מה בלעם התנצל?

כאשר שימשתי כראש תחום כלכלי-חברתי במשרד ראש הממשלה, היו מתקיימים דיונים תכופים במעמד מנכ"ל המשרד ובדרך כלל בשותפות של מנכ"לים נוספים ואנשים בכירים אחרים. בדיונים אלו כולם רוצים לבוא לידי ביטוי, כולם מרגישים שהם חייבים לשים משהו על השולחן. זה מובן ולגיטימי. עם זאת, לא פעם, היינו נתקלים באמירות שלא היו מסתדרות בכלל עם המציאות והנתונים. כאשר  היינו בודקים את העובדות והמספרים לאחר מכן, היינו מגלים מציאות אחרת והדברים נאמרו כדי שייאמרו. הדברים האלו לא נובעים מתוך רוע, או בכוונת מכוון להכשיל משהו, אלא מתוך רצון טבעי של מאן דהוא להתבלט. אנחנו רק לא מבינים, שהנזק שנעשה לאחר שמגלים את הדברים, הוא גדול יותר. עדיף עשרות מונים לומר : "לא יודע".

קשה להגיד את המשפט: "לא יודע", כל אחד רוצה להראות שהוא יודע ויש לו מה לתרום לדיון. ככל שהדרג שמולו אתה יושב גבוה יותר, ככה פחות נעים לך להגיד: "לא יודע". "אני לא יודע ?!", זה עלול חלילה לפגוע באגו ובכבוד העצמי. בואו נחשוב שוב.

פרשת "בלק" אותה נקרא השבת חושפת מולנו מערכת יחסים מורכבת, בין הקב"ה לבלעם הרשע. פעמיים מתגלה הקב"ה לבלעם עוד בהיותו בביתו ובסיומו של השיח הקב"ה מאפשר לבלעם ללכת עם שרי מואב ומדין ואומר לו: "אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (במדבר כב, כ). המדרש מלמד אותנו שהקב"ה לא אהב את השליחות של בלעם, אבל סוף סוף, הקב"ה אישר לבעלם ללכת בדרך שבה הוא ביקש ללכת :

"אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" – מהיכן את למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו? שמתחלה נאמר לו (לבלעם) : "לא תלך", כיון שהעיז פניו להלוך – הלך, שכן כתיב: "ויחר אף אלקים כי הולך הוא".  אמר לו הקב"ה: רשע! איני חפץ באיבודן של רשעים הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם, קום לך". (מדרש רבה, פרשת בלק, פרשה כ)

בשורה התחתונה: הקב"ה מאפשר לבלעם ללכת למשימה שהוא כל כך רוצה. הוא מזהיר אותו לעשות רק את הדברים שהוא יגיד לו לעשות ובלעם יוצא לדרכו. עוד בתחילת שליחותו, בדרכו ליעד, מתרחש הסיפור הידוע על האתון והדרך, עד הרגע שבו בלעם מכה את האתון שלוש פעמים והיא פותחת את פיה. באותו הרגע מתגלה מלאך ה' ומתנהל דו-שיח הבא:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַלְאַךְ ה', עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים; הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי-יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּ.  וַתִּרְאַנִי, הָאָתוֹן, וַתֵּט לְפָנַי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים; אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-מַלְאַךְ ה, חָטָאתִי–כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה אֶל-בִּלְעָם, לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר; וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, עִם-שָׂרֵי בָלָק." (במדבר כב, לב-לה)

על איזה חטא מתווה בלעם ואומר: "חטאתי" ?  ובנוסף, ממש בלילה הקודם, הקב"ה אפשר לבלעם לצאת לדרך שבה הוא בחר, מה רוצה כעת המלאך מבלעם שמצריך את כל הסיפור הזה עם האתון ? מה ביקש מלאך ה' ללמד את בלעם ?

רבי יצחק דון אברבנאל (1437-1509, פורטוגל) נותן מענה בפירושו לשתי התשובות נתחיל מהתשובה בנוגע לחטאו של בלעם :

"ולפי שהיתה התוכחה הזאת בנויה על יסוד בלתי אמיתי שבלעם ראה את המלאך והשתדל לעבור לפניו רוכב על האתון בגאוה ובוז לכן השיבו בלעם לענין התוכחה ההיא חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך רוצה לומר באמת חטא פלילי היה זה להשתדל לעבור לפניך כדרך רוכב על האתון. אבל היה השתדלותי בזה לפי שלא ידעתי כי אתה נצב לקראתי שמה כי לא ראיתיך". (אברבנאל, במדבר כב, לד)

החטא של בלעם היה שהוא רכב עם אתונו בבוז ובגאווה אל מול המלאך והוא מתרץ את זה בחוסר הידיעה שלו את המציאות. בלעם באמת לא ראה את המלאך והוא מבין היטב שלעבור או לעמוד לפני מלאך ה' – זהו חטא ועל כן הוא מתחרט.

הגאון מוילנא, רבי אליהו בן שלמה זלמן, (1720-1797, בלארוס וליטא) מביא אף הוא  בפירושו התייחסות לשתי השאלות, גם כאן נענה תחילה על חטאו של בלעם :

"ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי וגו' ועתה אם רע בעיניך אשובה לי. בזה הרשיע מאוד במה שאמר כי לא ידעתי שהמלאך אמר אליו כי ירט הדרך שהדרך הוא לנגדי ושלא ברצוני ובלעם עשה עצמו כאילו אינו מרגיש בזה כלל ואמר כי לא ידעתי ואמר עוד ועתה אם רע בעיניך וגו' הלא כבר ראה כמה מיני תקלה שבאו על ידו והוא עשה כאינו מבין ולכך אמר לו המלאך לך אם אתה רוצה לילך". (אדרת אליהו, במדבר כב', לד)

החטא עליו מתוודה בלעם הוא שלא שמתי עיניי לקרוא את המציאות שניצבה מולי.  מהרגע שבו השכמתי קום, מהרגע שבו חבשתי את האתון אני חווה רק תקלות ובעיות עם האתון, מה שלא חוויתי מעולם. ובמקום לשים לב לכך ולקרוא את המציאות – עשיתי את עצמי כאילו אני לא מרגיש בכך. זהו החטא.

לא פעם, אם רק נרצה לשים לב, נראה שהקב"ה מדבר אלינו דרך המציאות, דברים מתרחשים לידנו כל העת, אנחנו רק צריכים לשים ליבנו למה שקורא סביבנו ולנסות להבין מה רוצה מאתנו הקב"ה. המציאות קוראת לנו לשים לב אליה ולפעמים אני בכוונה, עושה עצמי כעיוור, אני לא נותן לליבי להתמודד ואני רץ לכיוון ההפוך.

השל"ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי הורוביץ (1558-1630), שואל מהו חטאו של בלעם, ולומד מכאן על חובתו הברורה של כל אדם לידע, להבין מה הקב"ה רוצה ממנו וזאת על ידי קריאה נכונה של המציאות בה אנו חיים :

"חטאתי כי לא ידעתי" – לכאורה קשה אם לא ידע אם כן מה חטא. אלא האדם מה שהיה ראוי לו לידע ולהבין ולא ידע הוא חייב בדבר, כי על כן נתן לו הש"י השכל להשכיל ולהבין. גם בכאן בלעם, היה לו להבין כי לא לחנם עשה האתון כך. והעיקר כי "האדם מועד לעולם בן ער בין ישן" (בבא קמא כו, א), כי תמיד צריך להשכיל ולהבין ולראות שלא יארע לו דבר רע". (שני לוחות הברית, תורה שבכתב, בלק, דרך חיים ג׳)

האדם, כל אדם, צריך תמיד לתת את ליבו ושכלו למציאות הקוראת אותו. אי אפשר להתעלם ממנה, זאת הסיבה שהקב"ה נתן לנו שכל ובינה, לדעת ולהבין. הבעיה מתחילה, כאשר משהו חזק מאוד, דחף חזק מאוד לחטא גדול, גורם לנו לא להסתכל על המציאות ולא להבין אותה ולהמשיך לרכב על "האתון" שלנו. אנחנו ממשיכים לרכב עליה גם כאשר היא מכאיבה לנו, פוגעת בנו – כוחו של החטא עצום וגדול ונדרשים הרבה שכל ובינה להבין המציאות וכוח גדול להילחם בדחף הרע.

אז אחרי שהבנו מה היה חטאו של בלעם, מה מבקש המלאך ללמד את בלעם, עוד בהיותו בדרך לשליחותו ? מה הוא בא להוסיף על הדברים של הקב"ה לבלעם ?

הגאון מוילנא ממשיך את פירושו ומסביר שהקב"ה הזהיר את בלעם על המעשה: "וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (במדבר כב, כ). בלעם היה מתוחכם ומניפולטיבי, אם הקב"ה הזהיר אותו על המעשה, הוא היה מקלל ומדבר ולא על ידי מעשים. לכן, בא המלאך והזהיר אותו גם על הדיבור עצמו ואנו רואים באמת שבלעם ניסה הן את הקללות והדיבור והן את המעשה :

"ואפס וגו' אתו תדבר. למעלה כשאמר לו הקב״ה אמר לו אתו תעשה הזהירו על העשייה והמלאך הזהירו על הדיבור ולכך כתיב אתו תדבר כי צריך דיבור ומעשה. בפעם הא' כשברכם אמר בלק לקב איבי לקחתיך כו' והשיב לו אתו אשמר לדבר. ובפעם הב' אמר אתו אעשה. ובפעם ג' אמר שניהם "לא אוכל לעבר את פי ה' לעשות טובה או רעה אשר ידבר ה' אתו אדבר". (אדרת אליהו, במדבר כב, לד)

רבי יוסף בכר שור (המאה ה-12) מלמד אותנו שהמטרה של שליחותו הייתה לבטל את הדעת העצמאית של בלעם :

"את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר – ולא תלך עוד על דעת ראשונה, שאם יעלה עוד על דעתך, תהרג בחרב. וכדי ליראו ולבהלו בא המלאך". (במדבר כד, לד)

ר' יצחק דון אברבנאל על אותו משקל, מסביר שהמלאך רצה להשריש בבלעם עמוק את ההבנה שרק מה הקב"ה רוצה זה מה שיקרה והוא עשה את זה על ידי מעשה האתון. כאשר בלעם חווה חוויה כל כך יוצאת דופן עם האתון, ברור שזה מושרש בו הרבה יותר חזק ומשמעותי מאשר דיבור בעלמא. המלאך לא בא לצוות את בלעם על כלום, רק להודיע לו שמה שקרה לאתון, יקרה לו באותו אופן בדיוק – אותה שליטה מלאה בטבע של הקב"ה והוא, הוא חלק מהטבע :

"והמלאך הודיעו שלא בא למנוע ממנו ההליכה אלא להשריש בלבו שעל כל פנים ברצונו ועל כרחו ידבר מה שירצה האלהים כאשר דברה האתון מה שלא היה בטבעה ושלכן לא ישתדל בדבר אחר כי לא יעלה בידו כי הנה יקרהו כמו שקרה עם האתון בהעברתו לפניו וזהו לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר ואין זה צווי אלא הודעה שהודיעו שכן יהיה בלי ספק". (אברבנאל, במדבר כד, לד-לה)

בלעם מעיד על עצמו בהמשך הפרשה : "נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כד, טז) . בלעם מלא כל כך בעצמו, כולו גאווה בלתי נגמרת. הוא יודע דעת עליון, הוא מדבר עם הקב"ה "גלוי עיניים". הוא ואין בלתו. המלאך בא לשים אותו במקומו המדויק, עוד בטרם יתחיל את שליחותו ולגרום לו להתחיל את שליחותו ולומר כבל עם ועדה ובעל כורחו : "לא ידעתי" כמו שמלמד אותנו רש"י (1040-1105, צרפת):

"כי לא ידעתי. גַּם זֶה גְנוּתוֹ, וְעַל כָּרְחוֹ הוֹדָה, שֶׁהוּא הָיָה מִשְׁתַּבֵּחַ שֶׁיּוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, וּפִיו הֵעִיד לֹא יָדַעְתִּי". (במדבר כד, לד)

הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מלמד שהמלאך ביקש שבלעם יתחיל את שליחתו לאחר שיבין את מקומו המדויק וברוח שפילה, גם אם זה בעל כורחו וגם אם זה באופן זמני :

"ועתה אם רע וגו' – עתה הגיע בלעם סוף סוף לאותה רוח ענווה ושפלות שהיה עליו לנהוג בה כלפי ה' למן הרגע הראשון. ברוח זו יוכל לקיים את התפקיד שיוטל עליו מעתה ואילך". (רש"ר הירש, במדבר כב, לד)

ענווה וצניעות היא הדרך היחידה לצאת לתפקיד ושליחות ולעשות אותה ברצון הקב"ה באמת. אין שום דרך אחרת וכל דרך אחרת נוגעת בגאווה, כבוד ומניעים זרים ואישיים. עדיף שנצא אליה כאשר אנחנו מבינים היטב את מקומנו, להבין שאנו שליחים ולא יותר מכך, מאשר מישהו אחר  יגרום לנו להבין את הדברים בעל כורחנו.

להגיד "לא ידעתי" זאת גבורה גדולה, זאת לא בושה. עדיף עשרות מונים שאם איננו יודעים, נאמר : "לא יודע" ולא משנה מי נמצא בחדר, מאשר יכפו עלינו לומר בעל כורחנו וכבל עם ועולם : "לא יודע".

המציאות מדבר אלינו כל הזמן, מקרים מתרחשים אצלנו ולידנו, אם נמשיך להיות עיוורים ולהתעלם ממנה, היא תדבר אלינו בכוח ובעוצמה אחרת שלא הכרנו. הקב"ה הביא לנו יכולות לנתח את מה שקורה ולנסות להבין מה הקב"ה מצפה מאיתנו לעשות.

שנזכה להבין את המציאות ולפעול בה מתוך צניעות. שבת שלום.