עין הרע, עין טובה

כיום אנו יודעים היטב שראיה היא לא מעשה אובייקטיבי טהור. שני אנשים יעמדו מול אותו דבר ויראו דברים שונים. הסיבה לכך היא שאיננו רואים בעיניים שלנו. העיניים הן רק העדשה ואילו הראייה עצמה נעשית במוח, במקום שמפרש את מה שהעין מציגה בפניו. שנו את התודעה ותשנו ממילא את הראיה. "איננו רואים את הדברים כפי שהם, אנו רואים את פני הדברים כפי שהיננו", הגדירה זאת בתמציתיות הסופרת האמריקנית אנאיס נין.

אני סבור שניתן לקחת את התובנה הזו צעד אחד קדימה. אם הראיה איננה אובייקטיבית, ואנחנו רואים את העולם כפי שהיננו, האם גם אנחנו יכולים להשפיע על העולם באמצעות הראיה שלנו? בעבר, פילוסופים כמו הרלב"ג טענו שהעין מוציאה מתוכה אדים שיכולים להזיק לאובייקטים שהיא רואה. כך הוא פירש את המושג "עין הרע". היום אנו יודעים שזה לא נכון. אבל האם משמעות הדבר שהראיה לא מסוגלת להזיק?

לא בהכרח. הראייה אולי לא מחוללת נזק ישיר, אבל היא מקבעת תודעה. כשאנו רואים דבר בצורה מסוימת אנו למעשה מציירים אותו מחדש בעולמנו, והציור הזה משפיע באופן ישיר על מערכת היחסים שלנו עם האובייקט הנצפה. אם אנו מצליחים להעביר את הציור הזה גם לאנשים אחרים, הרי שהדבר משפיע על האופן שבו העולם מסביב מתייחס לאותו אובייקט. וכשהעולם הרחב מצייר אדם או קבוצת אנשים בצורה מסוימת, אותם אנשים עשויים להתחיל להסתכל על עצמם באותו האופן.

בדרך הזו ניתן להסביר את כוחו ההרסני של בלעם. פרשת 'בלק' מתארת באריכות כיצד בלק מלך מואב שכר את בלעם כדי לקלל את ישראל, וכיצד אלוהים הפר את עצתו פעם אחר פעם. לאחר שאסר על בלעם לצאת לדרך, הוא שלח מלאך שיעצור את אתונו, ולבסוף הפך שלוש פעמים את קללותיו לברכות, עד שבלק התייאש. אנו מסוגלים להבין את אמונתו של בלק בכוחו המאגי של בלעם, אך מדוע גם אלוהים חושש מכך? מה איכפת לו שאיזה קוסם יקלל את ישראל?

מסתבר שהבעיה לא טמונה בכוחה המאגי של הקללה אלא בעין הרעה של בלעם. היה לו כישרון לראות דברים בצורה מאד מסוימת, שקיבעה את התודעה ויצרה את המציאות. ואת הראיה הזו היה צריך לעצור.

*

מעניין לקרוא שבלעם לא יכול לקלל את ישראל ממקומו, אלא עליו להגיע אל ארץ מואב ולראות אותם כדי לקללם. זאת ועוד; ניכר מהפסוקים שלא די שבלעם יראה את ישראל אלא עליו להתייצב במקום מאד מסוים, ממנו אפשר לראות רק חלק מן העם ולא את כולו.

הנה כי כן, בניסיון הקללה הראשון, בלעם ניצב בתצפית גבוהה, ממנה הוא רואה את קצה העם:

ויהי בבוקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם.

בלעם אינו מצליח לקלל את ישראל משם, ובלק לוקח אותו למקום אחר, שגם ממנו לא ניתן לראות את כל עם ישראל:

ויאמר אליו בלק לך לכה נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם. אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבנו לי משם.

מה פשרה של הראיה החלקית הזו? מדוע בלעם צריך לראות רק חלק מעם ישראל ולא את כולו? מפרשי הפשט טענו שהדבר היה בלתי אפשרי. עם ישראל היה גדול מדי מכדי שניתן יהיה לתפוס את כולו במבט אחד. פרשנות אחרת גורסת שעם ישראל היה מכוסה בענני הכבוד, כך שרק את הקצוות היוצאים החוצה ניתן היה לראות. אבל בפסוקים נושבת רוח אחרת. ניכר שבלק מעוניין מלכתחילה בכך שבלעם יראה רק את חלקו של העם. אין מדובר באילוץ.

אבל מדוע?

*

הסבר מאלף לעניין מצוי בפירושו של ר' אפרים מלונשיץ, בעל ה'כלי יקר':

וירא משם קצה העם – לפי שהקצוות עלולים ביותר לקבל נזק, כדרך שנאמר במתאוננים 'ותאכל בקצה העם'. או בקצה ראשון – קציני עם, או בקצה אחרון – המוקצים שבעם. כי מצד המוקצים יהיו ראוין לקללה ממש, ואם מצד הקצינים החשובים בנקל להכניס בהם עין הרע מצד מעלתם.

פירוש זה חושף בפנינו את משמעותו העמוקה של המושג 'עין הרע'. אין זה מקרה שהמושג מתייחס לעין, בלשון יחיד, ולא מדבר על עיניים רעות. כדי להזיק בעין הרע צריך לצמצם את הראיה, להתבונן על החלק ולא על השלם, לראות קצה ולא מכלול. ראיה סלקטיבית שכזו נעשית על ידי עין אחת בלבד, המתבוננת על העולם מזווית אחת בלבד.

בעל ה'כלי יקר' מסביר שזהו המתכון לעין הרע. קצה שהעם שאותו ראה בלעם איננו רק תיאור גיאוגרפי, של אנשים השוכנים בקצה המחנה, אלא בראש ובראשונה תיאור מעמדי. אלו ששוכנים בקצה הם האנשים החריגים, אלו שמחוץ למיינסטרים. מצד אחד אלו יכולים להיות הפושעים. באופן טבעי, חברה דוחה מתוך עצמה את האנשים "הבעייתים", שלא מצליחים להשתלב, ומציבה אותם בקצה. כשרונו של בלעם היה לזהות את האנשים האלה ולצייר על פיהם את כל עם ישראל. אם הם בעייתיים, אז על פי בלעם כל העם הוא כזה, ומכאן קצרה הדרך להלביש על עם ישראל תדמית בעייתית שתעצב את היחס אליו ואולי לבסוף תחדור גם אל תודעתו העצמית.

זהו חטא ההכללה. אנו רואים התנהגות של אנשי שוליים, ובעקבותיהם מכתימים ציבור שלם. במבטנו אנו הופכים את הקצה למיינסטרים, ובכך מציירים ציור שאינו נאמן למקור, היוצר מציאות כוזבת ומקלקל אותה. זה היה כשרונו המסוכן של בלעם. בקללתו, הוא צייר עבור בלק תמונה קלוקלת של עם ישראל, ובכך פגע בדמותו ותדמיתו באופן שעלול להזיק לו.

אבל ה'כלי יקר' טוען טענה מרתקת מכך. פגיעתה של 'עין הרע' יכולה להיעשות לא רק באמצעות צמצום המבט לשוליים השליליים שבחברה אלא גם בעקבות צמצום המבט לשוליים החיוביים שבה, אל אנשי המעלה שגם הם מצויים מחוץ למיינסטרים, בקצה. כל מבט חד-ממדי שכזה יוצר תדמית שאינה נאמנה למקור ובכך מערער את המציאות. חברה שתצטייר כמושלמת בגלל אנשי המעלה המועטים שבה, עלולה להיות עיוורת לבעיות ולכשלים הקיימים בה ולהימנע מתיקונם. זהו חטא הגאווה, שמונע ביקורת עצמית ועלול להביא לקריסתה של החברה כולה. גם מבט כזה הוא סוג של עין הרע.

*

היכולת לראות נקודות קצה אינה מוגבלת לציבור של אנשים אלא רלוונטית לכל אדם ולכל מציאות. כל אדם הוא מכלול שלם של תכונות, נטיות, מחשבות ורגשות. את כל תופעה במציאות ניתן לגשת מזוויות שונות. כדי לעמוד על טיבם של אובייקטים ותופעות יש לפיכך לבחון אותם במבט רחב ומכיוונים שונים. אדם שאיננו עושה זאת אלא מצטמצם להיבט אחד בלבד שלהם, לעולם לא יגיע לשיפוט אמיתי. יותר משמבטו מגלה את המציאות הוא מעיד על המתבונן.

מסיבה זו, המילה 'פנים' בעברית מנוסחת בלשון רבים. ההופעה של כל דבר ("פני הדברים") תמיד מורכבת וכלולה מממדים שונים. מאותה סיבה יש לאדם שתי עיניים בחזית פניו. כל עין מספקת מבט מזווית אחרת על העולם, והמוח מעבד זאת לתמונה תלת-ממדית, המעניקה ממד של עומק למציאות. סגרו עין אחת ותראו שאיבדתם חלק מרכזי בעומק הראיה שלכם.

גם בלעם היה כנראה בעל עין אחת בלבד. בניסיון השלישי שלו לקלל את ישראל הוא קורא על עצמו "נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין". משמעותה של המילה 'שתום' היא 'סתום' ומכאן שבלעם היה עיוור באחת מעיניו. בלעם מלכתחילה ראה אפוא את המציאות בצורה חלקית בלבד, בעין אחת, ובלק ביקש לשכלל זאת כאשר הוא הציב אותו במקום הרואה רק את קצה העם.

זהו המנגנון העומד מאחורי 'עין הרע'. כשאנו בוחרים להבליט קצה אחד מסוים בחיינו, שכולם יראו אותו, אנו גוררים יחס לא מאוזן כלפינו. אנשים שופטים ומעריכים אותנו, שלא בהלימה למי שאנו באמת. גם כשאנו מתבוננים במציאות ובוחרים לראות רק את צדדי הקצה שלה, אנחנו מעוותים אותה. הקצה מבטא נקודות קיצון, ואלו גוררות לתפיסות קיצוניות. כל זה הוא עיוות של המציאות, שמטבעה יותר מורכבת.

לא לחינם חז"ל מתארים את תלמידי בלעם כבעלי "עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה" (אבות ה, יט). ראייתו הצרה של בלעם נבעה בראש ובראשונה מאישיותו הקלוקלת. ממבטו המתנשא, הוא בחר לראות את הצדדים הקלוקלים שבסביבתו. הפוך ממנו היה אברהם, שתלמידיו הם בעלי "עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפלה". כשאלוהים בישר לאברהם שברצונו להשמיד את סדום, אברהם התאמץ לראות את הצדיקים שיש בעיר ושיכולים להציל אותה. ענוותנותו גרמה לו לחשוב שלא ייתכן שכל העיר רעה, ובטוח יש בה גם צד חיובי. רק משאלוהים הבהיר לו שאין בה צד שכזה, אברהם השתתק. זו אישיות של עין טובה – מבט המסוגל לראות את המורכבות שבחיים ולא למהר לפסוק פסיקות שטחיות וחד-ממדיות אודותם.

*

לדרישה להתבונן על המציאות במבט מורכב ורב-ממדי מופעים שונים במקורות היהדות. במשפט העברי, ההלכה מטילה חובה על דיינים להצליח לראות צדדים חיוביים בנאשם (מצוות "והצילו העדה"), ואף קובעת שאם בית הדין הסכים מיידית בפה אחד לחייב את הנאשם במוות, הוא פטור. ומדוע? כי אם אין אף אחד מהדיינים שמצליח למצוא צד חיובי בנאשם, כנראה שיש פגם בראייה שלהם, וזה מערער את היכולת שלהם גם לפסוק לחובה.

גם בתחום המוסרי, מורים חז"ל במשנת אבות (ד, יח): "אל תשתדל לראותו (=את חברך) בשעת קלקלתו". נטייתם של בני אדם להימשך אחר דברים בולטים, ולכן אם הם שומעים על ריב או על אדם שמתנהג באופן חריג, יצרם מושך אותם לראות במה מדובר. אך המשנה אוסרת זאת. ומדוע? כי לראות אדם בקלקלתו יוצר לו תדמית מסוימת בקרב הסובבים אותו וזו מעוותת את צורתו האמיתית. זוהי אולי האזהרה הראשונה בהיסטוריה מתופעת ה'שיימינג', שכה נפוצה היום. חכמים מורים להתרחק מ'עין הרע' שבוחרת להתמקד בהתנהגות הקיצונית ומתעלמת מהאישיות הכוללת.

נמצאנו למדים שהאזהרה מ'עין הרע' היא דרישה כוללת לחיים, בכל התחומים. הקיצון תמיד יהיה יותר בולט ויותר רועש, וממילא ימשוך יותר תשומת לב. מקורות היהדות דורשים לא לתת לאשליה הזו לתעתע אותנו. המציאות האמיתית תמיד תהיה יותר מורכבת ויותר שלמה מאשר מה שהעין קולטת במבט ראשון. לעתים עלינו יהיה להתאמץ כדי להצליח להתבונן על המציאות בעין נוספת. משום כך חשוב שתהיינה לאדם מידות מתוקנות. אלו יכתיבו את הראייה שלו, ומשם ישפיעו על המציאות.

אנשים כמו בלעם, בעלי 'עין הרע', יפעלו תמיד הפוך. בכל דבר טוב הם יראו את הרע. בכל מציאות שלמה הם יראו את החסר. גישתם תוביל להקצנה, למרמור וגם לייאוש. ורק אולי מסיבה זו נכנסה פרשת 'בלק' לתורה – להראות את ההבדל בין תלמידי הקוסם שתום העין לבני אברהם, אשר מתבקשים לאחוז במבט אחר על המציאות. מי שלבו טוב, יצליח לראות טוב. מי שעניו, ייזהר מלחרוץ את דין העולם לשלילה. ומי שמתון באופיו, ידע לא להיגרר אחר מבטים קיצוניים. מבט מורכב זה הוא המפתח לתקווה ולחשיבה חיובית, כזו שמאמינה שיש טוב בעולם, ושרק אם נחפש אותו, נמצא אותו, ומשם הפתח לתיקון עולם.