נבואתו של בלעם היא לא דבר שניתן לזלזל בו. ברכותיו לישראל הן קטעי שירה מן המשובחים שבמקרא. ברכתו האחרונה 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל' אף נכנסה לסידור התפילה, כמשפט שכל יהודי אומרו בכניסה לבית כנסת. מצד שני, דמותו של בלעם מצטיירת בפרשה כקריקטורה מביכה. ניסיונותיו פעם אחר פעם לקלל את ישראל – כל פעם ממקום אחר, ללא הצלחה, עד שבלק מסלק אותו בזעם, מציגים אותו כנביא מאד לא יוצלח. סיפור האתון, שסוטה פעם אחר פעם מן הדרך מפני המלאך שניצב לקראתה, מציג אותו בצורה מאד לעגנית. הנה, הקוסם הגדול, שלקללותיו יצא שם כלל-אזורי, לא מצליח לראות אפילו את מה שאתון יכולה לראות.

כיצד ניתן להסביר את הפער הזה? כיצד אדם שמדבר עם אלוהים לא מצליח להבין את מה שאלוהים רוצה ממנו? כיצד קוסם ששמעו יצא למרחוק לא יכול להתמודד עם אתון סוררת?

ייתכן שהתשובה לכך נעוצה באופן שבו בלעם תופס את עצמו: "יודע דעת עליון". אכן, בלעם היה נביא גדול, אבל היתה לו בעיה חמורה אחת: הוא חשב שהוא יודע יותר ממה שאדם יכול לדעת. הקשר שאלוהים יצר איתו גרם לו לחשוב כאילו אלוהים בידיו, כאילו הוא יודע בדיוק מה הוא ומי הוא, ומהי דעתו. בלעם היה חסר מידה יסודית החיונית לכל נביא או איש דעת, והיא – ענווה. גאוותו גרמה לו לנפח את מה שהשיג מעבר לכל פרופורציה, ולצבור ביטחון כאילו הכל גלוי בפניו. וכשאדם חושב שהוא הרבה מעבר למה שהוא, סכנת הנפילה אורבת לו. המחשבה שאדם יודע הכל מסנוורת אותו מלדעת באמת את אלוהים ואפילו את הדברים הפשוטים ביותר, כאלו שאפילו אתון יודעת.

על רקע דמותו זו של בלעם מתבלטת אישיותו של משה רבנו. משה היה גדול הנביאים אך באותה עת גם הענו מכל האדם. וכרוכים הדברים אחד בשני. כי רק ענווה מאפשרת לאדם לדעת באמת. רק ענווה שומרת עליו לבל יחשוב את עצמו מעבר למה שהוא. ואז הידע איננו מסנוור או מעוור, אלא מתקיים. בונה ולא הורס.

ההבחנה הזו שבין מי שיודע ומי שיודע שאינו יודע, בין בלעם "יודע דעת עליון", למשה "עניו מכל האדם", שהסתיר פניו בסנה מהביט באלוהים, חיונית ורלוונטית עד היום. כל אלה שמתיימרים לדעת דעת עליון, לדבר בשמו של אלוהים, להסביר מדוע קרתה השואה ומדוע תינוקות נפטרים, למה באה הקורונה ומה אלוהים בדיוק רוצה לומר לנו באמצעות כל מיני פגעי טבע שבאים עלינו, מגיעים מצידו של בלעם, לא מצידו של משה.

דעת עליון היא בתחומו של אלוהים, לא של בן אנוש. וכדי להכיר בכך צריך ענווה ויראת שמים. ראשית חכמה – יראת ה'.