הפחד ועונשו

פעולה מתוך פחד יכולה להוביל לתוצאות מסוכנות מאוד. כשמנהלים תהליך וצופים לאן הוא יתפתח ומה תהיינה ההשלכות, הנחות העבודה שעולות נעות על סקאלה רחבה – בין השערות מבוססות, ריאליות ורציונאליות (גם אם מסוכנות וקשות) להשערות המבוססות על פחדים שלרוב אינם מבוססים. הבעיה היא שדווקא השערות אלו האחרונות, הן שהופכות מהר מאוד למובילות את דפוסי הפעולה. למרבה הצער, לרוב אלו ההשערות שמובילות לתוצאות המסוכנות ביותר.

כמה עמים קיבלו מהקב"ה הבטחה שבני ישראל לא יכבשו את ארצם, בשל קרבת המשפחה הקיימת בינם לבני ישראל. דוגמה לעם כזה היא מואב:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. (דברים ב, ט)

למרות הבטחה זו, מחליט בלק מלך מואב לצאת למאבק מול עם ישראל. הוא לא יוצא למאבק מלחמתי נגד עם ישראל, כי הוא מבין שאין לו סיכוי. לכן הוא יוצא למאבק רוחני שתוצאותיו אחרות:

וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא…. לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי–אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר (במדבר כב, ב-ו)

תוצאות המהלך של בלק הן כישלון חרוץ של עם ישראל לצד אובדן של עשרות אלפי נשות מואב, במגפה בסיומה של הפרשה. מה הביא את בלק לפעול כך, כאשר יש לו "תעודת ביטוח" מהקב"ה שעם ישראל לא יפגע בו? ממה נבע הפחד הגדול הזה?

ממה פחדו המואבים?

הרמב"ן מסביר (1194-1270, ספרד ועכו) שהעם המואבי אכן ידע והכיר את ההבטחה שבני ישראל לא יגעו בו. עם זאת, הוא פחד מהם פחד נורא בשל היותו קטן לעומתם. מתוך כך הוא חשש ממצב שבו בני ישראל יכבשו את כל העמים סביבו, ישאירו אותו כ"אי בודד" מבחינה מדינית ובטחונית, וכתוצאה מכך ישימו עליו מיסים כבדים:

ויגר מואב מפני העם בעבור כי רב הוא שהיה מואב קטן בגוים, כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח, ויגורו מאד מפני העם שהיו רבים מאד מהם כי פרו וישרצו ויעצמו מהם, ויקץ עוד מפני בני ישראל ששמעו המסות הגדולות הנעשות להם ולאבותיהם. והנה ידעו מואב כי ישראל לא ילכדו את ארצם מהם כי שלחו להם כאשר שלחו לסיחון… או ששמעו גם כן מניעת השם שאמר להם: "אל תצר את מואב" ולכן אמרו לזקני מדין, אפילו שלא ילכדו את ארצנו, ילחכו ברובם את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה וילכדו להם את כל סביבותינו כאשר עשו לשני מלכי האמורי ויתנו אותנו למס עובד.

מלבד היתרון המספרי של בני ישראל על מואב, ראו המואבים מה עשו בני ישראל לעם האמורי זמן קצר לפני כן. הם חזו כיצד כבשו את ארצם. בנוסף לאלה מדגיש הרלב"ג, רבי לוי בן גרשון (1288-1344, צרפת), את הפחד הגדול שאחז בהם:

"ויקץ מואב מפני בני ישראל" – ר"ל שהיה במצוקה גדולה וביראה פן ישחיתוהו ישראל כמו שהשחיתו את האמורי.

מעבר להסברים הטקטיים הללו, מביאים הנצי"ב מוולוז'ין והמלב"ים שני הסברים שמגיעים מעולם דומה. הנצי"ב (1816-1893, פולין) מסביר שהמואבים הסתכלו על הגדולים שבבני ישראל ודרכי הליכותיהם. לדבריו, קנאתם הייתה עד כדי כך גדולה שהם נחשבו לקוצים לעומתם:

"ויקץ מואב מפני בני ישראל" – הן המה חשובי וגדולי ישראל שלא יראו מהם שיעשו רעה כי אין דרך אדם גדול בכך אבל התבוננו בגדולתם והיו נחשבים בעצמם כקוצים שראו אותם מתהלכים למעלה מהליכות בני אדם. 

המואבים זיהו פער רוחני, מוסרי, ערכי והלכתי בינם ובין בני ישראל. זה הכניס אותם ללחץ גדול וגרם להם לשנאה וקנאה ענקיות ועמוקות. המואבים תמהו: איך נאפשר לאנשים שהפערים בינינו לביניהם גדולים כל כך, כקוצים בפני בני אדם, להיכנס לארץ ולהראות אותנו ככלום? הרי אנחנו נראה חוטאים, רעים ורשעים לעומתם. עלינו להילחם בהם, גם אם זה לא רציונלי.

"אין שנאה כשנאת הדת"

כאמור, המלבי"ם (1809-1879, אוקראינה) מציע הסבר מאותו עולם. יכול מאוד להיות ששני מפרשים אלו, אשר התגוררו פחות או יותר באותו אזור גיאוגרפי, חיו ופעלו באותן שנים וחוו את אותן חוויות אנטישמיות כנגד עמם, הושפעו באותה הדרך ופירשו את הדברים מאותה נקודת ראות. המלבי"ם, במקרה הזה, אומר את הדברים באופן חריף יותר:

ויגר זאת שנית שראה שמואב פחד מאד מפני העם, ואי אפשר שיצאו למלחמה עם יראים ופוחדים, וגם לא היה אפשר לו לשבת מריב ושלא להילחם, כי ראה בלק כי ויקץ מואב רצה לומר שהגם שהיו גרים מפניהם לא יכלו להיות בשלום עמם כי קצו בהם מצד שהם בני ישראל, ששם זה מציין מעלתם והיותם מובדלים בדת מיוחדת ובגוים לא יתחשב ואין שנאה כשנאת הדת.   

שנאת הדת של מואב כלפי בני ישראל הוציאה את המואבים ממקומם, וגרמה להם לעשות פעולות לא רציונליות, ולוותר על "תעודת הביטוח" שניתנה להם מהקב"ה.

הדברים לא פשוטים בכלל. אף שנכתבו לפני יותר מ-150 שנה, הרלוונטיות שלהם לימינו ברורה ואין צורך להרחיב בזה. מפעולות שמגיעות מקנאה, משנאה ומפחד לא יוצא טוב. לפעמים מוותרים על עולמות שלמים למען הפחד, שהוא מניע חזק ביותר.

לפעמים אנו מביאים על עצמנו "צרות" שלא היו מגיעות אלינו, אלמלא פעלנו מתוך מניעים כאלה.

שנזכה לאמת ולאומץ, אפילו במעט.