וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי: הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו:

בתחילת פרשת בלק, שולח בלק שליחים להביא את בלעם לקלל את בני ישראל. חששם של מואב מפני בני ישראל כל כך גדול עד שבלק לא סומך רק על כוחו הצבאי, אלא הוא מבקש את עזרת בלעם במחשבה שקללתו של בלעם תעזור להטות את הכף לטובתו במלחמה הצפויה.

כאשר שולח בלק את שליחיו הוא מגדיר לבלעם מי האויב: עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי, לעומת זאת, כאשר הקב"ה שואל את בלעם מהי מטרת השליחים שבאו אליו, הוא מתאר את בני ישראל בצורה שונה: הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם. פעם תיאור היציאה ממצרים הוא בעבר ופעם הוא בהווה.

שם לב לכך בעל הכלי יקר ושואל מדוע השינוי הזה:  הנה עם יצא ממצרים – יצא לשעבר משמע, ובלעם אמר הנה העם היוצא ממצרים משמע שעכשיו הם יוצאים והולכים…

 עונה על כך הרב ומסביר:

כי בלעם להזכיר עונם בא לומר שדומה כאלו עדיין לא יצאו מכל וכל ממצרים כי תמיד ברע הם, ואומרים: נתנה ראש ונשובה מצרימה! ובכל תלונה הם מזכירים את מצרים, וזה ראיה שתמיד מחשבתם משוטטת במצרים וקשה עליהם הפרידה ממצרים כאילו עכשיו הם יוצאים.

למעשה השוני בתיאור שבין בלק לבלעם נובע מהמטרה שכל אחד רוצה להשיג בדבריו:

בלק רואה את הבעיה הפיזית הנוכחת מול עיניו- בני ישראל יצאו ממצרים, הם כבר לא שם רחוק ממנו אלא הם כאן, ובגלל שהם קרובים הם מהווים בעיה. מהות הבעיה היא לא עצם קיומם של בני ישראל, אלא הנוכחות שלהם בגבול מואב. בעיה זו, מבחינת מואב היא בעיה קיומית:  וַיָּגׇר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקׇץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כׇּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה… בני ישראל גורמים לדחיקת מואב בשל כמותם והם מהווים בעיה כלכלית- כשם שהשור מלכך את עשב השדה ולא משאיר ממנו כלום, כך ישראל יעשו למואב ובשל גודלם הם יפגעו ביכולת של מואב לכלכל את עצמם. זו הסיבה שבלק מדבר על מצרים בלשון עבר- יציאת מצרים היא הגורם לבעיה שבהווה: וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי.

לעומת זאת לבלעם יש מטרה אחרת. בלעם מדבר אל הקב"ה ויש לו מטרה: כי בלעם להזכיר עונם בא לומר! את בלעם לא מעניין המצב הפיזי של בני ישראל, מעניין אותו המצב הרוחני והפסיכולוגי שלהם. מטרתו היא ליצור פילוג בין הקב"ה ובין בני ישראל, אחרת לא יהיה טעם בכלל שיקלל, ולכן הוא מזכיר דווקא את מצבם הרוחני: שדומה כאלו עדיין לא יצאו מכל וכל ממצרים כי תמיד ברע הם. נכון שאנו עומדים כבר ארבעים שנה לאחר יציאת מצרים, אבל אותם חטאים ואותן תלונות שעדיין קיימות בעם הם שמגדירות את מצבו: הוא עדיין שם ולכן מבחינת בלעם בני ישראל עדיין יוצאים בהווה ממצרים.

אדם לא מוגדר רק במישור החומרי או הפיזי שלו- היכן הוא נמצא, לפן הפסיכולוגי או התודעתי שלו יש חשיבות לא פחותה ממקומו הפיזי, ואולי אף יותר. בני ישראל מבחינה פיזית מרוחקים קילומטרים רבים ממצרים- אך הם עדיין שם. אותו הרעיון יכול להתבטא בכיוון הפוך, כך למשל רבי יהודה הלוי אשר גופו במזרח אך תודעתו וליבו נמצאים בירושלים:

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב

גם ברמה האישית, כל אחד מאיתנו עובר תהליכים ושינויים בחייו, יום אחד אנו כאן וביום למחרת במקום אחר, ולעיתים קל לשכוח כי מה שמגדיר את התהליך או השינוי שחל בנו הוא לא המקום הפיזי או החומרי אלא התודעתי. אדם יכול לרדת ממעמד כלכלי גבוה אך לקבל זאת בשמחה כחלק מתהליך של תיקון עצמי, ולעומת זאת הוא יכול להיות עשיר כקורח- אך לחיות בתחושת פספוס והחמצה. הדרך שבה האדם תופס את מקומו ואת מצבו הוא שיקבע אם הוא יצא או יוצא ממצרים.