מספרת התורה בפרשת בלק על פחדם של המואבים מפני בני ישראל- חשש כה גדול עד שבלק מלך מואב עושה מעשה ושולח להביא את בלעם בן בעור לקלל את ישראל:

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. (במדבר, כ"ב, ה').

התורה מדגישה כי בלעם אינו יושב עם מואב, ולכן היה צריך לקרא לו מ- אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ, אולם הדגשה זו תמוהה, שהרי מה זה משנה לנו היכן ישב בלעם? אם כן מדוע הדגישה זאת התורה?

מרבית הפרשנים הולכים בדרך הפשט ומסבירים שמילים אלו לא מכוונות לבלעם רק, אלא גם לבלק- שבא מאותה הארץ: אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ – שֶׁמִּשָּׁם הָיָה בָּלָק, וְהוּא אָמַר לוֹ שֶׁסּוֹפוֹ לִמְלֹךְ. (במדבר רבה). רש"י מוסיף ומסביר (ע"פ המדרש), שהקשר שבין בלק ובלעם הלך אחורה בזמן ובלעם הוא זה שניבא לבלק שהוא עתיד להיות למלך:

ארץ בני עמו – של בלק. משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו: עתיד אתה למלוך.

מצד שני יש בפרשנים שמבינים שהדברים מכוונים אל בלעם עצמו, כך למשל החזקוני מסביר בפשטות: ארץ בני עמו – כתרגומו בני עמו של בלעם. ראב"ע מוסיף על כך ומדגיש את מוצאו הארמי של בלעם: ארץ בני עמו – והם ארמים, וכן כתיב: מפתור ארם נהרים, ולפי פירושים אלו ניתן להבין כי בלעם התעבר על ריב לא לו, וכך מסביר הנצי"ב:

ארץ בני עמו – של בלעם… אבל עתה כבר ישב בארצו ובאחוזתו ולא נצרך לכך (להתפרנס מקללות בשביל מלכים), רק משנאה לישראל נזדקק לאותו דבר.

אם כן, שתי סיבות היו לתורה לבוא ולציין את המילים- ארץ בני עמו: הראשונה ללמד על בלק שלא היה חלק מבני מואב אלא הגיע מארצו של בלעם, והשנייה ללמד על עומק שנאתו של בלעם לישראל. דבר נוסף שניתן ללמוד על בלעם מהדברים מביא הרמב"ן באומרו שבלעם בא מארץ שכולה קוסמים ולכן קרא לו בלק.

לעומת גישות אלו, רבנו יוסף בכור שור מבין כי מילים אלו באות ללמד על מצבו הפסיכולוגי של בלק:

ארץ בני עמו – של בלעם. מגיד לך שרחוק היה בלק, כי יש חולים ואינם חולים כל כך שילכו אחר הרופא למרחק, אבל אם ימצא רופא עובר עליו, יעשה עמו תנאי, ויש שחולים כל כך שהולכים אחר הרופא. וכן עשה בלק, שלח לארם אחר בלעם.

משווה הרב את הדברים לחולה: יש חולה שחוליו אינו רציני, ולכן מוכן להסתפק ברופא הנמצא בקרבתו (והכוונה היא שאינו מחפש רופא מומחה). הסתפקות זו באה משום שהוא עצמו מכיר בכך שאין לו צורך ברופא מיוחד. לעומת זאת כאשר החולה מבין שמחלתו היא רצינית- הוא מוכן להרחיק ולנדוד למקום שבו נמצא רופא מומחה.

הוא הדין אצל בלק: אם בלק היה תופס את האיום הנשקף מבני ישראל כלא משמעותי – הוא לא היה שולח לבלעם דווקא. אבל לא זה היה המצב. המילים ארץ בני עמו מתייחסות לבלעם, ובכך מדגישה התורה את חששו הגדול של בלק ואת הסכנה שהוא חש מבני ישראל, עד שהיה מוכן לשלוח שליחים הרחק ממואב בכדי להביא את בלעם, 'הרופא המומחה'.

 הרעיון שמבטא הרב הוא שמעשינו מכוונים על ידי התפיסות והמחשבות שלנו. כאשר אדם תופס רעיון מסוים כבעל ערך – חייב להיות לכך ביטוי מעשי, וכן להיפך- כאשר אדם סולד מרעיון מסוים, הוא צריך לבטא זאת לא רק במחשבה אלא גם במעשה, ובע"ה שנזכה לכך שגם המחשבות שלנו יהיו מכוונות לטוב וגם שמעשינו יעשו טוב.