אולי אוכל נכה בו

פרשת "בלק" היא אחת הפרשות המרתקות בכל הנוגע לניתוח אישיותו של האדם והתנהגותו. לפעמים בכדי להבין התנהגויות שונות של אנשים סביבנו, ובכדי להבין את מגמת פעולתם האמיתית בעולם, צריך לנתח את התנהגותם בכמה רבדים ולאורך זמן. את זה עושה פרשתנו באופן מופלא ויוצא דופן כלפי אישיותו של בלעם. 

בלק מלך מואב חושש מאוד מבני ישראל אשר יושבים בערבות מואב. מעט לפני כניסתם לארץ, הוא מבקש מבלעם לסייע לו לפגוע בבני ישראל: 

וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא…. וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר….לִקְרֹא-לוֹ…  וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי–אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר". (במדבר כב, ג-ו) 

בלק לא משחק משחקים. הוא לא מסתיר את כוונותיו ולא עוטף את דבריו בדברי נחמדות ותירוצי שווא שקריים. הוא אומר את הדברים בצורה הברורה והפשוטה ביותר שיש: "אני רוצה להכות את ישראל ולגרש אותם מן הארץ". נקודה. 

בלעם הרשע, לעומת זאת, נוקט לאורך כל הפרשה דרך אחרת. הוא בוחר לשחק משחק כפול ומשולש אל מול הקב"ה, אנשי מדין ובלק. מחד, בלעם רוצה מאוד ללכת לפגוע בישראל, אך מאידך, הוא מבין שהוא לא יכול ללכת בלי רשותו של הקב"ה. לכן בפעם הראשונה הוא מבקש את רשותו, ומסורב באופן ברור: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא" (שם, יב).

בשל רצונו העז לצאת, הוא מנסה לבקש רשות שנית. הפעם אומר לו הקב"ה: "אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם" (שם, כ).  במילים אחרות, כיוון שביקשת שוב, אני מסכים. בלק לא מסתיר את התלהבותו והוא משכים קום בבוקר – בדיוק כפי שעשה אברהם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, במעמד העקדה – חובש את אתונו בעצמו, ויוצא לדרכו עם אנשי מואב כדי להזיק לעם ישראל.

ההתרסה והחוצפה של בלעם

בדרך, הקב"ה מבקש לשלוח לבלעם רמז עבה נוסף ואחרון שימנע ממנו ללכת, ושולח את מלאך ה' לפניו. זהו סיפור האתון המוכר, שבו בלעם מכה את אתונו מכות נמרצות על שלחצה את רגלו לקיר, עד שלבסוף מתברר לו כי היא ראתה מלאך והוא לא. אלא שגם מעשה זה לא מונע מבלעם ללכת, והוא עונה למלאך ה' תשובה מתריסה: "וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי". רש"י מפרש את כוונתו הנסתרת של בלעם: 

"אם רע בעיניך אשובה לי" – להתריס נגד המקום היא תשובה זו. אמר לו: הוא בעצמו ציוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך, שאומר דבר ומלאך מחזירו!

הקב"ה ציווה אותו ללכת? איזו תשובה מתריסה וצבועה. הרי הקב"ה אמר לו מפורשות לא. כיצד הוא מעז לטעון שהקב"ה ציווה אותו ללכת? המלאך הבין עם מי יש לו עסק, ואיפשר את הליכתו של בלעם בדרך שבה בחר ללכת: 

"אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" – מהיכן את למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו? שמתחלה נאמר לו (לבלעם): "לא תלך", כיון שהעיז פניו להלוך – הלך, שכן כתיב: "ויחר אף אלקים כי הולך הוא". אמר לו הקב"ה: רשע! איני חפץ באיבודן של רשעים הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם, קום לך. (במדבר רבה כ). 

הקב"ה מבין את המניפולציות של בלעם, את ההתרסות והשקרים, ולאחר מקרה האתון הוא משחרר את בלעם לדרכו. בלעם לא אומר לקב"ה "רוצה אני לקללם, תן לי ללכת". הוא לא אומר את האמת הפשוטה, אלא "משחק אותה" כאילו לא הבין את רצונו של הקב"ה. כמה לא אמין; מי שמעיד על עצמו "נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן…" פתאום לא מבין את רצונו של הקב"ה?

בלעם לקח את האמירות של הקב"ה ועיוות אותן, כדי לשנות ולהתאים את המציאות לרצונותיו ולדרך שבה הוא רוצה ללכת. גם אחרי שהקב"ה מביא לבלעם אתון מדברת הלוחצת אותו לקיר ומונעת ממנו להתקדם, בלעם לא מודה בטעותו. במקום להגיד "הבנתי, אני חוזר חזרה", הוא פונה לקב"ה במשחקי מילים עלובים: "וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי". 

איך להזהר מה- "בלעמים"?

איך נזהה את אלו שמנסים ללכת בכוח בדרך שלהם מבלי לשים לב לאמת, בעוד לאורך הדרך הם מנסים לשדר שהם נביאי וגדולי הדור בצדקותם? 

ראשית, בדרכו האובססיבית לקלל את ישראל, מתרחש מקרה מוזר – אותו נביא שהיה הגדול באומות העולם לא מצליח לראות מה שראתה אתונו. הוא מצליח לראות את המציאות לאשורה רק כאשר ה' פותח את עיניו: 

וַיְגַל ה', אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ…ַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים; הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי-יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי…כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. (במדבר כב, כא-כג) 

אנשים כאלה הופכים לעיוורים. השנאה היא שמעוורת אותם. המעשים שלהם לא הגיוניים, ומי שמסתכל עליהם מהצד רואה מעשים מוזרים שלא מתחברים עם האמת, שלא מתחברים עם המציאות הבהירה לנו. כך בדיוק הסתכל מלאך ה' מהצד על בלעם. מעשיו של בלעם היו חסרי תכלית ברורה, וזאת משום שנעשו מתוך אובססיה. והחכם יבין. 

שנית, המדרש מספר לנו שכאשר בלעם הבין שהוא מברך את ישראל, הוא דאג לעשות זאת באופן קולני כדי שכולם ישמעו. בלעם רצה שכל העולם יידע שבלעם מברך את ישראל, בעוד כוונתו הייתה הפוכה בתכלית: 

דבר אחר: וישא משלו – אמר רבי תנחומא: צדיקים כשהם מברכין את ישראל, אין נושאין קול גדול. משה כשברך את ישראל לא ברכם בקול גדול, אלא: "וזאת הברכה אשר ברך משה". ובלעם מגביה קולו ביותר ועליו אמר שלמה: "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים קללה תחשב לו". כך בלעם הרשע מעירו לא בא אלא לקלל. כיון שלא באה לידו, התחיל נושא קולו והיה מברכן בקול גדול כדי שישמעו האומות מה ברכות הוא מברכן ויכניסו בהן עין רעה ויבואו ויעשו מלחמה עם ישראל. (ילקוט שמעוני, פרשת בלק) 

פלא גדול. גם כאשר בלעם הבין שיוצאות לו ברכות מהפה בדבר ה', הוא קרא בקול גדול כדי להזיק לישראל. שכל העולם ישמע איך הוא מברך את עם ישראל, כאשר כוונתו האמיתית היא לפגוע בעם ישראל, שעל ידי ברכות אלו  "יכניסו בהן עין רעה ויבואו ויעשו מלחמה עם ישראל".

אלה שצועקים לכולם כמה הם לגמרי אתכם, משדרים לכל הסביבה בקולי קולות כמה אתם "אחים" ומשבחים אתכם בכל פה – המטרה שלהם אחרת לגמרי. "צדיקים כשהם מברכין את ישראל אין נושאין קול גדול". המבין יבין. 

שלישית, אי אפשר להתכחש לחכמתו העצומה של בלעם ואי אפשר להתעלם ממנה. עם זאת, הוא לקח אותה למקומות של חושך, שנאה, פגיעה והרס. המדרש מלמד אותנו שיש שני סוגי חכמה בעולם – חכמה שהיא טובה לבעליה וכזו שרק מזיקה: 

יש חכמה טובה לבעליה ורעה לבעליה, טובה לבעליה זה יהושע בן נון שנאמר (דברים לד) "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה"… חכמה רעה לבעליה זה בלעם שנאמר (במדבר כד) "נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון", ולבסוף: "ואת בלעם בן בעור הרגו בני ישראל". (תנחומא משפטים, ח)

המדרש מלמד אותנו שחוכמה אינה ערובה לדברים טובים, ולפעמים רבות היא מופנית למקומות שליליים. כאשר נזהה חכמה ותבונה המופנות לפגיעה, נבין וניזהר. בכוחה של חכמה כזו לכלות את בעליה, והמשכיל יבין. 

שכרו של בלק

לקראת מותו של משה רבנו, ציווה אותו הקב"ה לנקום את נקמת המדיינים, על אותה מגפה שהתרחשה בשל עצתו של בלעם להחטיא את ישראל בזנות. כל מלכי מדין נהרגו במלחמה הזאת וגם בלעם הרשע: 

וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע–חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב. (במדבר לא, ח) 

ומה קרה עם בלק מלך מואב? כזכור בלק לא הסתיר את כוונותיו הזדוניות לרגע אחד. לזכותו ייאמר שתוכו היה תמיד כברו: 

אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושניים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצתה ממנו רות דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב. (הוריות י, ב)

שנזכה להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, שהיה ההפך הגמור מבלעם הרשע. שהקב"ה יזכה אותנו בכל יום לראות את האמת, לבחור ללכת בדרך הישר והטוב, למצות את חכמתנו לדברים טובים, ישרים ומשני מציאות לטובה. ושהקב"ה ישמור אותנו ממי שבוחר ללכת בדרך אחרת.