מעשר שני ומעשר בהמה

הקדמה:

סופה של פרשת בחקותי עוסק בכמה מצוות הקשורות במקדש- ערכי אדם והקדשות למקדש, דיני חרם, איסור תמורה וענייני מעשר שני ומעשר בהמה. שני סוגי מעשר אלו, שני ובהמה, מיוחדים בכך שהם נותרים ברשות בעליהם, שצריכים להעלותם לירושלים ולאוכלם בקדושה ובטהרה (פניני הלכה).

תרומות ומעשרות:

מצווה על ישראל להפריש תרומות ומעשרות מהדגן והפירות שהם מגדלים בארץ ישראל. המצווה כוללת ארבעה מרכיבים: שניים של תרומה ושניים של מעשר. לכן היא נקראת ‘תרומות ומעשרות’ – שתי תרומות ושני מעשרות. התרומות הן קדושות ומיועדות לכהנים שצריכים לאוכלן בטהרה. ‘מעשר ראשון’ מיועד ללוויים, והואיל ואין בו קדושה מותר לאוכלו בלא הגבלה. ייעודו של המעשר הנוסף משתנה לפי שנות השמיטה. בשנים א’ ב’ ד’ ה’, הוא נקרא ‘מעשר שני’ ומעלים אותו לירושלים ואוכלים אותו בטהרה. בשנים ג’ ו’ נותנים אותו לעניים, ואז הוא נקרא ‘מעשר עני’, והואיל ואין בו קדושה, מותר לאוכלו בלא הגבלה. (פניני הלכה)

כשם שנצטווינו להפריש בשנים א’ ב’ ד’ ה’ לשמיטה ‘מעשר שני’ מן הפירות ולאוכלו בקדושה בירושלים, כך נצטווינו להפריש בכל השנים מעשר מן הבהמות, ולהעלותו לירושלים ולהקריבו על המזבח ולאכול מבשרו בקדושה, שנאמר (ויקרא כז, לב): “וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט, הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'”. (פניני הלכה)

מהם סוגי התרומות והמעשרות?

תרומה גדולה – תרומה הניתנת לכהן. מהתורה שיעורה משתנה בהתאם לרצונו של הבעלים ויכול לתת כמה שירצה, אולם חכמים קבעו שתהיה 1/60 לפחות מהפירות והירקות (כ־1.7% מכלל היבול).

מעשר ראשון – מעשר המובא ללוי, 10% מכלל הפירות והירקות שנותרו לאחר הפרשת התרומה הגדולה.

תרומת מעשר – תרומה מהלוי לכהן,  10% מתוך המעשר הראשון שקיבל הלוי.

מעשר שני – 10% מכלל הפירות והירקות שנותרו (לאחר שניתנו תרומה גדולה ומעשר ראשון, כ־9% מכלל היבול). מעשר זה מופרש רק בארבע מתוך שש שנות מחזור השמיטה (שנות א' ב' ד' ה' למחזור השמיטה), והוא נאכל על ידי בעליו בטהרה בירושלים (בשנים האחרות, מופרש במקום מעשר שני מעשר עני).

מעשר עני – 10% מכלל הפירות והירקות שנותרו (לאחר שניתנו תרומה גדולה ומעשר ראשון, כ־9% מכלל היבול). מעשר זה מופרש רק בשתיים מתוך שש שנות מחזור השמיטה (שנות ג', ו' למחזור השמיטה), והוא ניתן לעניים.

סך כל התרומות והמעשרות שמפרישים מכל היבול הוא כ־20%.

על כך מוסיפים מעשר בהמה הניתן מגידולי החי- בקר וצאן, והוא 1/10 מהבקר הנולד באותה שנה.

איסור תמורה:

בעיוננו זה נעסוק במצוות מעשר עני ומעשר בהמה, ובהקשר למעשר בהמה צריך להזכיר מצווה נוספת המופיעה בפרשה והיא איסור תמורה: איסור תמורה מוזכר בפרשה משום שהיא מדברת גם בענייני הקדשת בהמות למקדש, ומשמעות האיסור היא שאין להמיר בהמה שהוקדשה בבהמה אחרת וכך מצווה התורה:

וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קׇרְבָּן לַיהֹוָה כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיהֹוָה יִהְיֶה קֹּדֶשׁ: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:

את מעשה התמורה מסבירה המשנה במסכת תמורה ה':

הֲרֵי זוֹ תַחַת זוֹ, תְּמוּרַת זוֹ, חֲלוּפַת זוֹ, הֲרֵי זוֹ תְמוּרָה….  והֲרֵי זוֹ תַחַת חַטָּאת, וְתַחַת עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם. תַּחַת חַטָּאת זוֹ, וְתַחַת עוֹלָה זוֹ, תַּחַת חַטָּאת וְתַחַת עוֹלָה שֶׁיֶּשׁ לִי בְתוֹךְ הַבָּיִת, הָיָה לוֹ, דְּבָרָיו קַיָּמִין…

צריך האדם לומר בפיו כי הוא מתכוון שבהמה אחת (זו) תבוא במקום אחרת שהקדיש (תחת זו), וצריך לציין תחת איזו בהמה הוא מתכוון להביא אות (ולכן אם אומר תחת עולה- לא אמר כלום, אך אם אמר תחת עולה זו או תחת עולה שיש לי בבית- הרי זו תמורה).  ואם למרות האיסור אדם אמר והביא תמורה תחת בהמה שהקדיש דינה של בהמת התמורה הוא שהיא הופכת קודש, והבהמה שרצה להמיר- נשארת בקדושתה, ונמצא ששתי הבהמות הן מעתה קודש למזבח.

מהות האיסור היא שירדה התורה לעומק דעתו של האדם וחששה שמא יתחרט על הקדשת בהמה ולכן יביא אחרת הפחותה באיכותה (או להיפך- הביא פחותה וירצה להחליף באיכותית יותר), ולכן אסרה את ההמרה, ואף קנסה את הממיר: א. בכך ששתי הבהמות הן קודש מעתה, ב. בכך שיספוג מלקות ארבעים.

מעשר שני:

(ל) וְכׇל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיהֹוָה הוּא קֹדֶשׁ לַיהֹוָה: (לא) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:

וְכׇל מַעְשַׂר הָאָרֶץ – 'מעשר הארץ' הוא מקרא מקוצר ועניינו: כל מעשר שאדם מעשר מיבול הארץ… ומן התורה חייבים במעשר כל הצמחים שנזרעו בארץ ונאכלים (דעת מקרא). ומסבירים בספרא:

זרע הארץ – לרבות שום ושחליים וגרגיר. או יכול שאני מרבה זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלים? תלמוד לומר: מזרע הארץ, ולא כל זרע הארץ.

לומדים בספרא כי המילה מזרע מלמד שלא כל זרע האדמה חייב במעשר אלא רק חלק ממנו- רק המינים שנאכלים. ואותו הלימוד מובא גם ביחס לפרי העץ:

מפרי העץ – לרבות כל פירות האילן. או יכול שאני מרבה חרובי שקמה וצלמונה וחרובי גרידה (שאלו סוגי חרובים שאינם נאכלים) ? תלמוד לומר: מפרי העץ ולא כל פירות האילן.

מנין לרבות את הירקות ולמעשר? תלמוד לומר: וכל מעשר.

מסביר הספרא כי מנוסח תורה מפרי העץ למדנו שמדובר רק על חלק מפירות העץ ואלו הפירות שנאכלים. ולימדה התורה שגם הירקות שייכים במעשר מהמילה וכל מעשר משמע שכל סוגי פירות האדמה חייבים במעשר.

מצווה התורה כי פירות המעשר יהיו קודש לה':

לַיהֹוָה הוּא קֹדֶשׁ לַיהֹוָה- קנאו השם, ומשולחנו צווה לך לעלות לאוכלו בירושלם, כמה שנאמר: ואכלת לפני י״י אלהיך מעשר דגנך וגומ׳ (רש"י)

ליי׳ הוא קנאו ומשלחנו צוה לך לעלות ולאכול בירושלים כמו שנאמר ואכלתם לפני יי׳ מעשר דגנך וגו׳. לא שהוא ליי׳ ממש כשאר הקדשות שיהיה אסור ליהנות ממנו: (מזרחי על פירוש רש"י)

משמעות אחת לכך שהמעשרות הם קודש לה' היא שהקב"ה קנה את הפירות הללו על מנת שיאכל האדם כאילו משולחנו של הקב"ה. ונדרש רש"י לפרש כך משום שבשאר ההקדשים אסור לאדם לאכול ולהנות מהם משום שהם קודש לה', ואילו מעשר שני כן נאכל על ידי המביא אותם, ולכן המושג קודש לה' עניינו שהאדם צריך לאכול אותם לפני ה' בירושלים- כאילו קנה אותם ה' ולכן יש לעלות לירושלים ולאכול משולחנו של הקב"ה.

עניין נוסף הנלמד מהמילים קודש לה' מובא בתורה תמימה:

לה׳ הוא – המקדש בחלקו במעשר שני, בין בשוגג בין במזיד לא קידש, דאמר קרא וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה׳ הוא קודש לה׳, לה׳ הוא ולא לקדש בו את האשה.

הדברים מבוססים על הגמרא במסכת קידושין ונלמד מהם שמכוון שהמעשר הוא קודש לה'- הוא מיוחד לה' לבדו, אם פדה האדם את הפירות והשתמש בכסף לקדש אישה למשל, אין הקידושין תקפים. דברים אלו, מסביר בעל התורה תמימה מתבססים על כך שאין לעשות במעשר שני שימוש הדיוט:

ר״ל דמעשר שני ממון גבוה הוא ואין לו רשות בהן לתשמישי הדיוט, וטעם הדיוק יש לומר מכפל לשון לה׳ הוא, קודש לה׳.

ומסביר הרב מלמד (פניני הלכה):

בשונה מפירות התרומה שאותם מותר למכור שלא כדרך מסחר, את פירות ‘מעשר שני’ אסור למכור או למשכן, מפני שנאמרה בהם קדושה, שנאמר (ויקרא כז, ל): “וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה’ הוּא קֹדֶשׁ לַה'”, ואלו פעולות של חול שמבזות את קדושתו (משנה מעשר שני א, א).

לכן גם אסור לעשות בהם פעולת חליפין, שלא יאמר מי שיש ברשותו יין של מעשר שני לחבירו, קח מיין מעשר שני שברשותי ותן לי במקומו שמן. אבל מותר לו להזמין את חבירו שיישתה עמו, או לתת לו יין מעשר שני להשלמת סעודתו (ירושלמי שם). ואף מותר לרמוז לזה ששותה מיינו שחסר לו שמן, כדי שאם ירצה, ייתן לו משמן מעשר שני שברשותו, מפני שכל שאינו נותן אותם כדרך מקח או חליפין, אין בו איסור (עי’ רמב”ם מעשר שני ג, יז-יח).

כיוון שמעשר שני הוא ממון גבוה, אסור לתת אותו במתנה כדרך קניין (קידושין נד, ב). כאשר בעל הפירות רוצה לפדות את פירותיו, עליו להוסיף חומש. ואם אדם אחר רוצה לפדותם, אינו צריך להוסיף חומש, והתשלום שייתן יעבור לרשות בעל הפירות וייתפס בקדושת מעשר שני, והפירות יעברו לרשותו של הפודה ויהיו חולין (עי’ משנה מעשר שני ד, ג; רמב”ם ה, ז).

הרוצה לפדות מעשר שני אלא שמצבו דחוק וקשה לו להוסיף חומש, רשאי לתת כסף לחברו ולבקש ממנו לפדות את פירותיו בלא תוספת חומש, תוך הסכמה שאח”כ חברו יחזיר לו את הפירות שנעשו חולין. ועם הכסף שהתקדש בפדיון הפירות יעלה לירושלים ויקנה בו מאכלים לבני משפחתו (משנה מעשר שני ד, ג-ד). ואף שיש בכך הערמה, כלומר תחבולה, כדי להיפטר מתוספת החומש. למדו חכמים ממה שנאמר (דברים יד, כד): “כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ”, שהמעשר צריך להביא ברכה לאדם, והברכה צריכה לבוא בדרך הטבע, ולכן הדריכו את מי שדחוק לנהוג כך (ירושלמי שם ד, ג).

עניין פדיון המעשר והוספת חומש נלמד מהפסוק הבא בפרשתנו:

וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:

יוסיף עליו – שיהא הוא וחומשו חמשה. (ספרא)

בעת הפדיון צריך להוסיף חומש על דמי הפירות, שנאמר (ויקרא כז, ל-לא): “וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה’ הוּא קֹדֶשׁ לַה’. וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו”. חמישית זו היא בחשבון הכולל, היינו שצריך להוסיף רבע על מחיר הפירות, כך שבחישוב הכולל התוספת תהיה חומש. לדוגמא: אם מחיר הפירות הוא 100, בתוספת חומש יהיה 125. (פניני הלכה)

עוד למדו מפסוק זה כמה דינים:

ואם גאל יגאל – לרבות את האשה.

ואם גאל יגאל – לרבות את היורש.

ובמיוחד למדו מכאן שיכול אדם לפדות רק חלק ממעשר שני (חלק מהפרות לפדות וחלק לא):

ואם גאל יגאל- ממעשרו, ולא כל מעשרו.

את פירות האדמה והעץ מעלים לירושלים ושם יש לאכול אותם בטהרה, וגם דין זה נלמד מכך שהמעשר הוא קודש לה'- שמעשר ראשון שבו לא נאמר שהוא קודש לה' יכולים בית דין לחלקו גם לעניים או נזקקים (ולא רק ללויים) והם יכולים לאכול אותו גם לא בטהרה, ואילו מעשר שני שנאמר בו קודש לה'- חייבים לאוכלו בטהרה.

העלאת הפירות לירושלים נלמדת מהפסוקים בפרשת ראה בספר דברים:

לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכׇל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: כִּי אִם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

ובהמשך מרחיבה התורה על עניין פדיון המעשר:

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כׇל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כׇל הַיָּמִים: וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ:

סיכום מעשר שני:

• מעשר שני ניתן בשנים א,ב,ד,ה, למחזור השמיטה.
• המעשר ניתן מכל התבואה והפירות שמיועדים למאכל.
• את המעשר מעלים לירושלים ושם אוכלים אותו בטהרה שכן הוא קודש.
• ניתן לפדות את המעשר השני בכסף ובכסף לקנות מאכל בירושלים- אולם יש להוסיף חמישית מערך המעשר. ולמרות שמותר לפדות את הפירות- אסור לעשות בהם מסחר.

מעשר בהמה:

וְכׇל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיהֹוָה: לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל:

דין מעשר בהמה היה ידוע כתורה שבעל-פה, שלא מצינו בשום מקום בתורה שמצווים על מעשר בהמה, אולם כאן באה התורה ומלמדת שעל מעשר זה חל איסור תמורה (דעת מקרא).  ומלמדת התורה כיצד יש להפריש מעשר בהמה:  כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיהֹוָה:  מסכם הרש"ר ההירש את עיקר כללי מעשר בהמה הנלמדים מהפסוק:

וכל מעשר בקר וגו׳ – יחס מעשר בהמה לבקר וצאן הוא כיחס מעשר שני לפירות הארץ. אדם חייב להפריש עשירית מן הבהמות שנוספו במשך השנה לעדריו. בהמת המעשר היא קרבן, ודמה ואימוריה קרבים על המזבח; ואילו הבהמה כולה נאכלת לבעלים, ללא חלק הניתן לכוהנים.  אם נופל בה מום, או אם הבהמה העשירית הייתה בעלת מום, הבהמה נאכלת לבעלים, אך כמו כל פסולי המוקדשים היא אסורה בגיזה ובעבודה. מעשר בהמה נוהג גם בחוצה לארץ…

רק אותן בהמות שנולדו לבהמותיו של אדם אחד במשך שנה אחת, או אלו שנקנו על ידו לפני שמלאו להן שבעת ימים, בעודן מחוסרות זמן ופסולות לקרבן – הן לבדן יוצרות קבוצה שצריך להפריש ממנה מעשר, ובלבד שיש בקבוצה לפחות עשר בהמות.

הנולדות בשנה אחת אינן נמנות ומתעשרות יחד עם אלו של השנה שלפניה או שלאחריה (שם נג.–:).

הלקוח או הניתן לו במתנה פטור ממעשר, אם זכו בו לאחר שהגיע הזמן שנהיה ראוי לקרבן (שם נה:–נו.).

השותפין פטורין ממעשר בהמה (שם נו:).

אחים שירשו בהמות מאביהם ועוד לא חילקו את הירושה – היינו שהבהמות נמצאות עדיין בתפיסת הבית – הרי הם חייבים בדין מעשר. אך אם האחים חילקו את הירושה, אפילו חזרו ונשתתפו – פטורים ממעשר (שם).

צאן ובקר נחשבים שתי קבוצות שונות לעניין מעשר.. אבל מפרישים כבשים כמעשר על עזים, ועזים כמעשר על כבשים…

חובת מעשר בהמה אינה מוחלטת כל כך כחובת מעשר דגן: הבהמות אינן נחשבות טבל לפני שהופרש המעשר ואינן אסורות בהנאה; מותר למוכרן או לאוכלן לפני הפרשת המעשר. אף על פי כן, מצווה לא לאחר קיום חובה זו (שם נח.).

כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש… אך אפילו אם מנאן עומדים או רבוצים, וקרא שם מעשר על העשירי, הרי זה מעשר. אולם אם היו לו מאה והפריש עשרה, או היו לו עשרה והפריש אחד – בלי למנות את כולם זה אחר זה – אין זה מעשר (שם).

אם יצאו תשעה, והעשירי נשאר בפנים, הרי הוא קדוש מאליו: ״עשירי מאליו הוא קדוש״ (שם נט.). אם כמה יצאו מן הדיר ונמנו כדי לקדש את העשירי ואז מת העשירי הזה בתוך הדיר, אותם שכבר נמנו פטורים ממעשר: ״מנין הראוי פוטר״ (שם). פסוקנו אומר ״יעבור״ – למעט ״שכבר עבר״ (שם נט:).

…למדנו (שם ס:) שמעשר מתקדש בשתי דרכים: א. העשירי שיעבור תחת השבט הוא קדוש – אפילו אם נמנה כתשיעי בטעות. ב. הבהמה שנקרא עליה שם ״עשירי״ על ידי המונה, גם היא קדושה – אפילו אם המונה טעה… העבָרה מקדשת, וקריאת שם ״עשירי״ מקדשת…

…דרגת הקדושה של התשיעי, העשירי והאחד עשר, שונה בכל מקרה ומקרה. התשיעי אינו קרב על המזבח, אך ״נאכל במומו״; העשירי הוא מעשר; והאחד עשר קרב שלמים (בכורות ס.)…

אם כמה בהמות כבר נמנו ובכך נפטרו על ידי ״מנין הראוי״ (עיין לעיל), ואחר כך חזרה אחת מהן ונתערבה שוב בקבוצה הבלתי־מנויה של הבהמות, כולן פטורות ממעשר. שכן יש ספק על כל אחת ואחת מקבוצה זו, שמא היא הבהמה שכבר נפטרה ממעשר. נמצא שבתוך כל הקבוצה הזאת אין בהמה אחת שיכולה להיות עשירי ודאי, וכאן איננו סומכים על הכלל הנוהג במקום אחר – הווי אומר ״ביטול ברוב״ ו״כל דפריש מרובא פריש״ (עיין תוספות בבא מציעא ו: ד״ה קפץ, שיטה מקובצת שם).

ומוסיפה התורה ומדגישה: לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ– שכפי שראינו לפני כן, אסור להמיר את בהמת המעשר בבהמה אחרת ואם עשה כן- האדם לוקה ארבעים והבהמה ותמורתה הופכות קודש.

לסיכום:

מעשר שני ומעשר בהמה שניהם דומים בכך שניתנים מעיקר פרנסתו של האדם (בעת העתיקה)- מגידולי האדמה והחי, והם רומזים לאדם כי כל מה ששלו מגיע מהקב"ה ולכן הוא גם צריך להפריש חזרה אל ה' ממה שקיבל. עוד עניין יש בכך שעל ידי המעשרות נוצר הקשר הקבוע עם המקדש , במיוחד לחקלאים שחיים רחוק מירושלים ומטבע הדברים הם רחוקים גם מהכוהנים והחכמים מלמדי התורה, ועל ידי המעשר הם מחויבים להגיע לירושלים ולבוא במגע עם מלמדי התורה בכדי לשמר את הקשר אל התורה. גם האיחוד הלאומי מקבל משמעות במצווה זו משום שעל ידי השהייה המשותפת בירושלים שכוללת אכילה ושמחה יחד מתלכד העם.