כי יפלא נדר בערכך

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהֹוָה: (ויקרא, כ"ז, א-ב)

חלקה הראשון של פרשת בחקותי עוסק בברית שבין הקב"ה ועם ישראל, ומדגישה התורה את עונש של ישראל אם לא ילכו בחוקי ה' ולא ישמרו את הברית. בחלקה השני דנה הפרשה בנושאים הקשורים בהקדשות שונות שמקדיש אדם מישראל למקדש, ופותחת התורה את דבריה במילים כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהֹוָה. מעיר על כך בעל הכלי יקר ושואל: מדוע נסמכה פרשה זו לפרשת הקללות?

משיב הרב ואומר: לומר שישראל נודרים בעת צרה כיעקב שהיה נודר בעת צרה ליתן מעשר מכל… למדו ישראל ממעשי יעקב ובעת שצרה באה עליהם הם נודרים לתת צדקה, מעשר או מעשים טובים בכדי להימלט מהצרה, וכאילו באה התורה לומר לישראל: אם יבואו עליכם הקללות הללו – יש בידכם פתרון והוא נדרים לקב"ה!

אולם יש הבדל בין מעשי יעקב למעשי בניו, וכך ממשיך הרב ואומר:

אבל לא כיעקב מכל וכל, כי יעקב גם אחר שעברה הצרה לא סר מן הדרך הטוב, אבל לדורות זה דרכם כסל למו שנודרים בעת צרה ובעבור סופה צרה וצוקה הם מתחרטים ושבים לסורם וזה כמשל הקנה שקלל בו אחיה השילוני את ישראל (מלכים א י״ד:ט״ו) כי הקנה הזה אינו נכנע כי אם בזמן שהרוח נושב בו וכנוח הרוח הוא חוזר ועומד בקומה זקופה כבראשונה, כך ישראל אינן נכנעים כי אם בזמן שהצרה משמשת…

כאשר יעקב נדר הוא הבין שמהות הנדר היא לא רגעית- הנדר עוזר לצלוח את הצרה הנוכחית אבל יש לו תפקיד לשנות את מעשי האדם הלאה באופן קבוע, לעומת זאת ישראל ראו בנדר סוג של 'עזרה ראשונה' וברגע שפעל – חזרו לסורם.

מביא הרב רעיון מבעל הטורים ואומר:

…שפירש בעל הטורים שכל מספר השקלים קמ״ג כנגד קמ״ג קללות שבתורת כהנים ובמשנה תורה! וכי מפני שמספרם שווה נסמכו להדדי?! אלא לומר לך שקמ״ג קללות שבתוכחה גורמין נדרי קמ״ג שקלים כי אין ישראל נודרים ליתן מן ממונם לשם ה׳ כי אם בשעה שהצרות מכריחין אותן…

אומר הרב כי ישנם שני מצבים בהם האדם מקבל על עצמו שינוי ומעשים למען הקב"ה – ישנו מצב כמו שראינו, שכתגובה לצרה אדם מחליט לשנות את דרכיו, והבעיה במצב זה הוא שלאחר שתעבור הרעה הוא עלול לחזור לדרכו הישנה. מצב זה מתבטא בנדר שבמהותו הוא חיוב – האדם מכריח ומאלץ את עצמו להתחייב ולכן גם לא ברור שיתמיד לאחר שיעבור הגורם שהביא אותו לנדור.

לעומת זאת יש מצב שני בו הגורם לשינוי הוא פנימי ולא חיצוני, וכך מסכם הרב את פירושו:

…על כן סמך פרשת כי יפליא לפרשת התוכחה ודבר הכתוב בהווה. אבל כל מה שהאדם עושה בלא הכרח מרצון זהו נקרא יום רצון לה׳ (ישעיהו נ״ח:ה׳) ויפק רצון מה׳ (משלי ח׳:ל״ה).

הרצון מהותו היא פנימית, והוא יוצר באדם תנועה שעל פי רוב לא בקלות תשתנה.

אולם צריך להוסיף ולשאול – אם שינוי שנובע מהכרח, מנדר, אינו מבטיח שינוי של הדרך השלילית לאורך זמן, מדוע הוא בכלל עובד? נראה שהרעיון בנדר הוא שבסופו של דבר האדם לוקח אחריות על חייו ועל מעשיו, הוא מכיר בכך שהצרה יש לה גורם ומשום כך יש לו גם כלים להתמודד איתה. יש כאלו שכאשר בא עליהם מקרה מסוים הם אומרים- מכתוב.. אין לי איך להתמודד עם המציאות, אך לא זוהי הגישה שבה הולכת היהדות, להפך- לאדם יש את הכוח לשנות את המציאות אם רק יעשה מעשה.

למרות שנראה שדברי הרב יש בהם טרוניה על התנהגותו של העם, יש בדברים למעשה מסר עמוק יותר: יש לאדם אחריות על חייו ועל מעשיו – הנדר הוא לא רק תרופה לצרה אלא גם טיפול מונע לעתיד, אבל זה תלוי כיצד כל אחד ואחד בוחר להגיב לתפקידו במציאות האם הוא רק מתכופף עד יעבור זעם או שהוא מאמץ את השינוי והופך את הנדר לרצון.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.