עגלת קניות

זכירת האבות שלנו

מהי הזכירה המופיעה בפסוק: וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, שבזכותה יוציא הקב"ה את עם ישראל גם מהמצבים הקשים ביותר? האם היא קיימת לעולם?

לפני כשלוש שנים התחלנו לעסוק במשרד בעניינן של קהילות יוצאי מדינות ערב. במסגרת זו נפגשתי עם אחד מהעוסקים בתחום, ולאחר שהוא הבין שאבא שלי עלה ארצה ממרוקו, ביקש לדעת מאיזו עיר. חשתי נבוך. אמנם חשבתי שאני יודע, אבל התשובה לפרט הכה יסודי הזה לא הייתה ברורה לי. היו לי כמה שמות של ערים בראש, אבל לא הייתי סגור על זה. הרמתי טלפון לאבא, והוא סיפר שסבתא הגיעה מהעיר אוג'דה וסבא הגיע מדבדו (Debdou). לאדם שאיתו ישבתי היה קשה להכיל את זה. הוא לא יכול היה לקבל את העובדה שילד בן 36 לא יודע מהיכן אביו ואמו הגיעו – והוא צדק. גם אני הבנתי באותו הרגע שהמצב הזה לא יכול להתקיים.

את הדברים הבאים כתבתי במהלך מסע למרוקו במסגרת תכנית MAOZ. זו סוג של סגירת מעגל עבורי ומתן תשובה הולמת לכישלון הקודם שלי.

זכות אבות

במרכזה של פרשת בחוקותי ניצבות הברכות והקללות, השכר והעונש הצפוי לעם לפי מעשיו. לקראת סיום פרשיית "הקללות" מופיע הפסוק הבא:

"וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". (ויקרא כו, מב)

פסוק זה נראה תלוש, כמעט חסר הקשר. אחריו מופיעים עוד שני פסוקים העוסקים בקללות.  התורה חותמת את פרק זה בפסוק המדגים שוב את אותו עקרון:

וְזָכַרְתִּי לָהֶם, בְּרִית רִאשֹׁנִים:  אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לִהְיוֹת לָהֶם לֵא-לֹקים אֲנִי ה'". (שם, מה)

מהי הזכירה המופיעה בפסוקים, אשר בזכותה יוציא הקב"ה את עם ישראל גם מהמצבים הקשים ביותר? האם זכירה זו קיימת לעולם? כמו כן, מדוע הפסיקה התורה את דבריה באמצע פרק הקללות רק כדי להזכיר פסוק זה?

הזכירה הנצחית

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1164) מסביר מהי הברית:

"וזכרתי להם" – לעולם. "ברית ראשונים" – זאת הברית הכרותה בסיני, וקרא זה הדור ראשונים כנגד הבנים שיגלו בארץ אויביהם, ויש אומרים על אבות העולם".

על פי אבן עזרא, הברית בין הקב"ה לעם ישראל נוצרה במעמד הר סיני, והיא קיימת לעולם. הזכירה היא זכירת הקב"ה את הברית שנכרתה בהר סיני, בין יוצאי מצרים ובין הקב"ה. אבן עזרא מביא דעה נוספת, אשר מובאת במקומות נוספים, שלפיה הכוונה לזכירת הברית שכרתו אבות העולם (אברהם יצחק ויעקב) עם הקב"ה. בתחילת דבריו מציין אבן עזרא שזכירה זו תהיה קיימת לעולם, בלי תנאים.

המדרש מביא דעות שונות בנוגע לתוקפה של הזכירה האלוקית:

עד אימתי זכות אבות קיימת? ר' תנחומא אמר רב בשם ר' חייא הגדול: עד יהואחז…. ר' יהושע בן לוי אמר: עד אליהו (הנביא)… ר' יודן בן חנן בשם ר' ברכיה אמר: אם ראית זכות אבות שֶׁמָטָה וזכות אמהות שנתמוטטה, לך הדבק בגמילות חסדים…. אמר ר' אחא: לעולם זכות אבות קיימת, לעולם מזכירים ואומרים: "כי א-ל רחום ה' א-להיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך". (ויקרא רבה לו, ו)

יש הסבורים שזכות האבות מוצתה לאורך ההיסטוריה של עם ישראל ונסתיימה בשלבים שונים של ההיסטוריה. לעומתם, יש הסבורים שזכות זו קיימת לעולם, כדברי ר' אחא. המדרש מסביר גם את החשיבות של זכירת ברית יעקב אבינו המופיעה בפסוק הראשון, ואת משמעותה בנוגע למהלך חייו של עם ישראל:

מה גפן זה נשענת על גבי עצים יבשים והיא לחה. כך ישראל נשענין בזכות אבותם אף על פי שהן ישנין, הדא הוא דכתיב: "וזכרתי את בריתי יעקב". (שם, ב)

גפן, בתקופת החורף, נראית כמו עץ יבש שגם נשען על עצים ישנים. יש שיחשבו שלא ייצא ממנו כלום. עם זאת, בפנימיותה הגפן עודנה לחה ופוריה. בבוא העת, היא מוציאה את ענפיה, עליה ופירותיה החדשים. כך בני ישראל, נשענים בכל דור ודור על אבותם ואבות אבותם עד לאבות העולם, ובזכות זכירה זאת מפיק עם ישראל פירות וענפים לכל עבר וממשיך את הדרך בכל יום. ללא אותו גזע שנראה יבש וישן, אי אפשר להמשיך. הוא הבסיס, הוא המקור, הוא היסוד.

 

 

זכירת האבות תלויה בנו

כאשר יעקב אבינו מברך את בניו לפני מותו, הוא מתחיל בראובן ועובר דרך כל אחד מבניו. לפתע אחרי ברכתו של דן הוא עוצר וקורא : "לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, יח). רש"י במקום מפרש את מהות העצירה הזאת:

"נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו [של שמשון], וסופו לומר: זכרני נא וחזקני נא אך הפעם".

יעקב רואה באמצע הברכות שהשופט אשר ייצא משבט דן, שמשון הגיבור, ינוקרו עיניו בידי פלישתים, והוא עוצר באמצע כדי להתפלל לקב"ה שיושיע אותו ויציל אותו. זו דוגמה לזכר האבות שמשפיע לדורות על הבנים.

זכירת אבות והחיבור לדורות הקודמים הם המהות של עם ישראל. זו הדרך היחידה להמשיך הלאה. בלעדיה אי אפשר להמשיך את השרשרת, בלעדיה הגפן לא תוכל להוציא פירות וענפים. בלי לדעת ולהכיר את אבותינו מהדורות הקודמים, את דרכם, הגותם, תורתם ומנהגיהם – לא נוכל להתקדם ולהבטיח את עתידנו כעם ישראל. בלעדיהם נתעה כצאן ללא רועה.

בנוגע למחלוקת אם זכות האבות נסתיימה או לא, האמת היא שהתשובה תלויה רק בנו. זכות אבות ביסודה מבוססת על אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב. הם שנטעו בנו את הכוח הפוטנציאלי שנקרא "זכות אבות". מאז, בכל דור מופיעים "אבות" נוספים שמאירים לנו את הדרך, ומוסיפים את זכותם וכוחם לעם ישראל. האם זכות האבות הזאת תמשיך להתקיים או שתחדל לעד? תלוי בנו: אם נכיר, נלמד, נתחבר לדרכי אבותינו, הראשונים והאחרונים – הזכירה תתקיים לעולם, ואם חלילה לא נכיר את דרך אבותינו – היא עלולה להינתק ולהיעלם. להבנתי זה בסיס המחלוקת בין חכמים: מה נעשה עם הפוטנציאל האדיר הזה?

לזכור ולצמוח

לאור דברים אלה, מתברר מדוע קטעה התורה את מהלך הקללות ועסקה בזכירת הקב"ה את האבות. הקב"ה שהוא אבא רחום וחנון, לא רק מציין את השכר והעונש לבני ישראל, אלא גם משיא להם עצה כדי לעבור תקופות קשות. משום כך הוא עוצר, ועצתו לישראל היא: "וזכרתי את בריתי יעקב" – לשמור על אותו גזע גפן ישן שנשען על עמודי עץ ישנים ונראה לא רלוונטי, אבל רק מכוחו יוצאים לאחר מכן ענפים ופירות.

קהילות עצומות וגדולות היו במרוקו. מאות רבנים רעו את הצאן במשך מאות בשנים. ענקי הדורות קבורים ברחבי מרוקו: בפאס, מקנס, מרקש, ואסווירה. כתבי קודש,  דברי הגות ורוח לדורי דורות. אנחנו לא מספיק מכירים, לא מספיק מחוברים, לא מספיק מחוזקים. אנחנו אפילו לא מכירים לעומק את הסיפור של הורינו וסבינו.

זאת השעה להכיר יותר, להעמיק, לא רק בשורשיהם של יוצאי מרוקו אלא בשורשינו בכלל – ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילונים. זה צו השעה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

דילוג לתוכן