ולא תגעל נפשי אתכם

בחלקה הראשון של פרשת בחקותי, מביאה התורה את הברכות שיקבל עם ישראל במידה וישמור את דרך ה', ולחילופין מביאה את הקללות שיבואו עליהם במידה ולא ישמרו. הברכות מסתיימות בברכה על השראת השכינה בעם ישראל:

(יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. (יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם. (יג) אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. (ויקרא, כ"ו).

הקב"ה מבטיח לתת משכנו בתוך העם, ונתינת משכן זה מביאה למתואר בפסוק הבא: הקב"ה מתהלך בתוך בני ישראל, הוא משמש להם לא-ל והם משמשים לו לעם. מרבית הפרשנית הסבירו את ההליכה בתוך בני ישראל באחת משתי דרכים:

האחת, על פי המדרש:

והתהלכתי בתוככם – משלו משל למה הדבר דומה? למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס והיה אותו אריס מיטמר מלפניו. אמר לו המלך לאותו אריס: מה לך מיטמר מלפני, הריני כיוצא בך. כך עתיד הקב״ה מטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, צדיקים רואים אותו ומזדעזעים מלפניו והקב״ה אומר להם לצדיקים: מה לכם מזדעזעים מלפני הריני כיוצא בכם. יכול לא יהיה מוראי עליכם? תלמוד לומר: והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם… (ספרא).

גם רש"י הלך בדרך זו: והתהלכתי בתוככם – אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהו מזדעזעין ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר: והייתי לכם לאלהים. על פי דברי המדרש מכוונת הברכה לעולם הבא, שרק שם יש באמת יכולה הנשמה להתהלך יחד עם הקב"ה ללא הפירוד ששם הגוף החומרי בין הקב"ה ובינה.

דרך שניה שהסבירו הפרשנים היא התהלכות בעולם הזה, וכך מסביר בעל הכתב והקבלה:

והתהלכתי – ענין מתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד, ואמר אתהלך בתוככם, כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש…

ברוח זו מסביר גם הרש"ר הירש:

והתהלכתי בתוככם – אהיה קרוב בקִרבה גדולה – לא רק לחיי הכלל וגורלו אלא גם לכל יחיד ויחיד ולכל משפחה ומשפחה.

אם כן ההתהלכות בקרב ישראל מוסבר בהתפרשות השכינה בקרב כל העם ולא רק במקום אחד, וביטוי לכך היא ההשגחה שמגיעה לכל אחד ואחד מעם ישראל.

אני אשכון עמכם

רבנו יוסף בכור שור בפירושו מתייחס גם הוא להתהלכות הקב"ה במובן הארצי (ולא בעולם הבא), וכך הוא כותב:

והתהלכתי בתוככם – כשתשכנו – אני אשכון עמכם, וכשתלכו ממקום למקום – אני אלך עמכם: והייתי לכם לאלהים – לדיין, לנקום נקמתכם מכל הקמים עליכם: ואתם תהיו לי לעם – שיאמר כל העולם: אילו ודאי ניכר בהם שהם עמו של הקב״ה:

אולם יש תחושה שעולה שדבריו אינם מתיישבים עם ההקשר של הפסוקים:

הפסוק שייך לחלק הברכות שבפרשה, ואם כן מה כוונתו באומרו: וכשתלכו ממקום למקום – אני אלך עמכם? גם פירושו לגבי המילים והייתי לכם לאלהים, קשה: רוב הפרשנים מסבירים זאת מלשון מלכות – הקב"ה הוא האל של בני ישראל, אך הרב מסביר זאת מלשון משפט – הקב"ה הוא הדיין שנוקם באומות שחוטאות לעם ישראל. גם סיום הדברים מעורר שאלה, הרי מההבטחות בברכות עולה בבירור שבני ישראל הם עמו של הקב"ה, ואם כן למה צריך להדגיש: שיאמר כל העולם: אילו ודאי ניכר בהם שהם עמו של הקב״ה? אם היינו קוראים את הפרוש בניתוק מהקשרו, בקלות היה יכול להיות מובן שהרב מדבר על עם ישראל בגולה, וזה הקושי שמעוררים דבריו.

לכאורה ניתן לענות על כך שברכה זו, לדעת הרב, מסכמת את שקדם לה ולכן בתוכה מתגלמות ההבטחות והברכות הקודמות: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם… וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם… אך הסבר זה גם הוא קשה: קודם כל משום שברור שהפסוקים הם ברכה בפני עצמה, ושנית, משום שאם אלו היו דברי סיכום לברכות קודמות, למה הרב לא ביטא את התהלכות ה' גם בענייני הארץ והפרנסה המופיעים לפני?

קשה, לפחות לדעתי, להתעלם מההרגשה שדברי הרב מכוונים דווקא אל הגולה ובמובן זה דבריו מתפרשים בכך שהליכת הקב"ה עם ישראל היא גם בגולה, וכנגד האומות בהם ישראל פזורים מכוונת הנקמה באלו הקמים עליהם (כשם שעשה למצרים), ועל ידי נקמה זו יוכח שעדיין הם עמו של הקב"ה. אם נבין את דברי הרב ברוח זו נצטרך לבחון מדוע פסוק זה מובא כאן ולא בהמשך בקללות שם נאמר: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם… ?

כאשר יושב הרב בצרפת, מודע לכך שמצד אחד רוב העולם היהודי נמצא בגולה אך מהצד השני רוב העם הולך בדרך ה' הוא ניצב בפני שאלה כיצד ניתן להסביר זאת? כיצד ניתן להסביר שבדור בו חיים רש"י, רשב"ם, רבנו תם, הרמב"ן וגדולי תורה אחרים, שעד היום את מימיהם אנו שותים – כיצד דור כזה אינו הדור עליו נאמר: אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל ? וכמובן שאלה זו תקפה לרוב תקופת עם ישראל בגלות שבה לא הייתה חילוניות ועם ישראל חי על פי התורה…

נראה שבדבריו הרב מכוון לאלו הנמצאים מולו באומרו: ישנה תקופת ביניים שבה העם עדיין בגלות אך החזרה בתשובה כבר החלה. במצב זה אין מה לדבר על הברכות הקשורות בארץ – שהרי הם בגלות, אך כן ניתן לדבר על ברכות הקשורות בהגנה על העם. מצב ביניים זה עלול להביא לידי ייאוש שבו יגידו בני ישראל: חזרנו בתשובה אז למה הגאולה עדיין לא באה? ואת דברי הרב ניתן להבין כתשובה לשאלה זו:

גם בגולה הקב"ה איתנו, גם בגלות זו עתיד ה' להתנקם מהקמים עלינו ובסופו של התהליך יאמרו הגויים- ודאי ניכר בהם שהם עמו של הקב״ה. לתפיסה זו חוזר הרב בהמשך הפרק על הפסוק: וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם (כ"ו, מ"א), שעליו הוא מסביר: והבאתי אותם – ושלחתי אותם אינו אומר, אלא והבאתי אותם, שאני אלך עמהם ולא אעזבם. הקב"ה לא שולח את העם לבדם לגלות, אלא הולך איתם יחד אליה.

הליכה זו, למרות שהיא קשורה בגלות, עדיין חלק מהברכה לעם מכיוון שהיא מבטאת את התנהגות ה' עם ישראל כאשר הם שומרים מצוותיו – גם אם שמירה זו מתבצעת בגולה. הבטחה זו מתקשרת בהבטחה הקב"ה: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם (כ"ו, י"א), שעליה שואל הרמב"ן:

ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב״ה כי בשמרנו כל המצות ועשותינו רצונו לא ימאס אתנו בגועל נפשו, והן בעברנו על בריתו ועשותינו נאצות גדולות אמר: לא מאסתים ולא געלתים?

הקושי שהרמב"ן מעלה קשור בכך שבסיום הקללות אומר הקב"ה: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם (ויקרא, כ"ו, מ"ד), משמע הקשר של הקב"ה לעמו לא ינתק גם אם יחטאו, ולכן נשאלת השאלה – מדוע לציין זאת כברכה התלויה בקיום התורה, כפי שמופיע בפסוק י"א?

נראה שהבכור שור יוצר קשר בין שני הפסוקים- י"א ו- מ"ד: על פסוק מ"ד הוא מסביר שיש מצב בו יחזרו בני ישראל בתשובה ואז יגאל אותם הקב"ה, ולעומת זאת יכולים להיגאל גם ללא חזרה בתשובה: אף גם זאת- שלא יחזרו בתשובה, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם – שאם הם עושים שלא כהוגן, אני לא אאבד את אמונתי, שאני ה׳ אלהיהם – ואגאלם ברחמי… גם אם לא יחזרו בתשובה יגאל אותם והסיבה לכך היא ולא געלתים.

נראה שהרב בא להתמודד עם אותו הקושי שהעלה הרמב"ן (ואכן תירוצו של הרמב"ן דומה לזה של הבכור שור[1]), ובשני המקרים – בפסוק י"א (וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם) ובפסוק מ"א (וְלֹא גְעַלְתִּים) ההתייחסות היא לבני ישראל לאחר שחטאו – פעם כאשר חוזרים בתשובה ופעם כאשר לא, ובשני המקרים הקב"ה לא מנתק את הקשר לעם ישראל.

——————————————

[1] הרמב"ן הכיר את פירושי בעלי התוספות וחכמי צרפת דרך רבותיו. כך מסביר הרמב"ן את פסוק י"א: ולא תגעל נפשי אתכם – אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון: פליטת דבר הבלוע בדבר…

ולהשוואה דברי הבכור שור: ולא תגעל נפשי – שלא תפלוט אתכם להרחיק אתכם ממני.

וכן לגבי פסוק מ"א, שם אומר הרמב"ן: והנכון בעיני שיאמר: והבאתי אותם בארץ אויביהם או עד זמן יכנע לבבם הערל או עד זמן ירצו את עונם באורך הגלות.

ואלו דברי הבכור שור לפסוק מ"ד: והכי קאמר: באחד מאילו שני דרכים יגאלו: או בכך – שאז יכנע לבבם הערל (ויקרא כ״ו:מ״א) ויחזרו בתשובה ואגאלם, או בדרך אחרת – שאף גם זאת שלא יחזרו בתשובה, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם – שאם הם עושים שלא כהוגן, אני לא אאבד את אמונתי, שאני ה׳ אלהיהם – ואגאלם ברחמי…