עגלת קניות

אדוני הארץ

בשנות השמיטה והיובל – כולם שווים, אין "אדון הארץ". כולם באותו פסוק – אתה, עבדך, אמתך, שכירך, תושבך ואפילו בהמתך.

העיר בית שמש, שבה אני מתגורר, הפכה למקרה בוחן ליכולת של אוכלוסיות שונות לחיות יחד – כרגע, לצערי, ללא הצלחה יתירה. היכולת לחיות ביחד בשלום אינה נוגעת רק לחרדים ושאינם חרדים, אלא לכלל הקבוצות המרכיבות את העם היהודי – שמאלנים וימנים, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחיים, מתנחלים ושאינם מתנחלים ועוד. מה גורם למנהיגי קבוצות שונות, ולאנשים בכלל, לחשוב שיש להם הזכות לנהוג כלפי אחרים בפלגנות ואדנות במקרה הטוב, ועבריינות במקרה הפחות טוב? התשובה היא: התחושה שהם "אדוני הארץ".

שתי פרשות חותמות את ספר ויקרא: פרשת בהר ופרשת בחקותי. פרשת בהר עוסקת בעיקר בסוגיית השמיטה והיובל, ופרשת בחקותי עוסקת בברכות שיחולו על שומרי מצוות ה' וההולכים בדרכיו, ובתוצאה ההפוכה המובטחת לבוחרים בדרך האחרת.

בפרשת בהר התורה מצווה את האדם לשמוט את הקרקע שלו בשנת השמיטה ובשנת היובל:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר… שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ… וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת, לַָה':  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה–לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ–וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ….וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבו". (ויקרא כה, א-יג)

כל כמה שנים מתבקש אדם לעזוב. לשמוט את הקרקע. הקרקע היא זו אשר גורמת לו להרגיש פעמים רבות כ"אדון הארץ", ושכוחו ועוצמתו הביאו את הפירות והתבואה. לעומת זאת בשנות השמיטה והיובל – כולם שווים, אין "אדון הארץ". כולם באותו פסוק – אתה, עבדך, אמתך, שכירך, תושבך ואפילו בהמתך. האדנות מופסקת לתקופה די משמעותית של שנה שבה דואגים לאחר. בשנה הזאת כולם אדונים. אף אחד לא בעל הקרקע, לכולם אותה זכות קרקעית. ספר החינוך מסכם את שורשי המצווה ומציב את תכליתה – שנרגיש שיש אדון על כל האדונים הקטנים בארץ:

"לקבוע בליבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם…כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה כי יש להם אדון על אדוניה וכשהוא חפץ מצווה עליו להפקירם" (מצווה פד)

מנוחה ושלום, מחלוקת וטרדה

פרשת בחוקותי פותחת בברכות שתגענה אם עם ישראל יקיים את המצוות והחוקים:

"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." (ויקרא כו, ג-ז)

מה המשמעות של "ונתתי שלום בארץ"? אמנם לפני כן כתוב "וישבתם לבטח בארצכם", אך הרי גם כתוב "ורדפתם את אויבכם"? רש"י מיישב את הקושיה:

"ונתתי שלום" – שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום ? תלמוד לומר: אחר כל זאת "ונתתי שלום בארץ", מכאן שהשלום שקול כנגד הכל.

אבן עזרא על אותו פסוק משלים את דבריו של רש"י, ומסביר באיזה שלום מדובר:

"ונתתי שלום בארץ" – ביניכם.

השלום בינינו שקול כנגד הכל. הדבר החשוב ביותר, יותר ממאכל וממשקה, יותר מדיש ומבציר, הוא שלום.

"אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, מסביר אף הוא את הדברים על דרך זו, ואומר שכוונת הקב"ה בברכה זו היא קירוב לבבות:

"ונתתי שלום בארץ" – צריך לדעת למה הוצרך לומר זה אחר שכבר אמר וישבתם לבטח? ואולי שיכוין על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות שיטע ה' ביניהם שלום וריעות.

בעל עקדת יצחק, הרב יצחק עראמה (1420-1494), כותב את הדברים הבאים על ברכת "ונתתי שלום":

והתחיל העניין השני והוא הרחקת המעיקים ואמר ונתתי שלום בארץ וגו'. יראה שזהו השלום שבין אדם לחברו בין איש ובין אחיו ובין גרו כי המחלוקת שבין השכנים ובני המדינה יטריד האדם מאד מבקשת צרכיו ושלמותו כי כוסף הניצוח איננו מניח לו לישון ולזה אמר ושכבתם ואין מחריד.

השכנת שלום בארץ לא נוגעת רק לוויכוחים הגדולים בין קבוצות אוכלוסייה שונות, ולסיקורים סוערים בתקשורת על אלימות כזאת או אחרת. "ונתתי שלום" זה "הרחקת המעיקים", אלו הן המחלוקות היומיומיות בין עובדים או שכנים. כן, דווקא המחלוקות הקטנות האלה הן אשר גורמות לאדם לניצוח אין סופי ותמידי ש"איננו מניח לו לישון". איזה ניסוח מדויק מלפני יותר מ- 500 שנה.

אדנות או שלום

מה הקשר בין האדנות והבעלות על הארץ, שנזכרות בפרשת בהר, ובין "ונתתי שלום" של פרשת בחוקותי? בעיניי, הסמיכות בין הפרשות אינה מקרית: מי שמרגיש "אדון הארץ" לא יודע להכיל את "ונתתי שלום". אם רוצים להגיע לברכת "ונתתי שלום" אי אפשר להיות "אדוני הארץ".

"אדון הארץ" הוא מי שלא אכפת לו שהאדם לידו אינו מסוגל לישון מרוב ניצוח תמידי. הניצוח המעולה הזה הרי מאדיר את חוזקו וגודלו של "אדון הארץ". מה זה משנה שאדם אחר אינו מסוגל לישון? את "אדון הארץ" לא מעניין שאדם שיושב לידו בעבודה לא קיבל משכורת כבר כמה חודשים, זה פשוט לא מעניין אותו. הוא ימשיך בעבודתו כרגיל, גם אם בכוחו וביכולתו להיאבק עבורו. מי שמחשיב את עצמו אדון הארץ מונע מברכת "ונתתי שלום" להתקיים.

שלום יכול להתקיים בין שני אנשים, שכל אחד מהם מכיר בעובדה שיש מולו מישהו. "אדון הארץ" הוא מי שאין מולו כלום. כלום לא משתווה לו, ובלתו אין בעולם הזה דבר. לשלום אין שום משמעות לאדם כזה.

"אדוני הארץ" הם גם אלו שמייצרים קבוצות של אנשים "בצלמם ובדמותם" במקומות העבודה. כאשר חלילה מבקשים מהם לגוון, הם יוצאים מהכלים ומתרצים אלפי תירוצים למה הדבר לא אפשרי, לא נכון ולא מוסרי.

"אדוני הארץ" הם אלו שמשתייכים לקבוצות שכולם נראים בהן אותו דבר. כולם מגיעים מאותו מקום, כולם חושבים אותו דבר. הכל כמובן בשם המקצועיות והיכולות שקיימות "אצלנו" וכביכול לא קיימות אצל בני קבוצות אחרות.

"אדוני הארץ" הם אותם אלו שבטוחים שיש להם זכות אף לנקוט באלימות כלפי אוכלוסייה שאינה נראית כמותם, או שאינה מתלבשת כמותם, או שחלילה פרט מסוים אצלה לא מוצא חן בעיניהם. "אדוני הארץ" הם אלו שיוצאים מדעתם, וכתוצאה מכך גם מעטם, כאשר נשמעת דעה אחרת שאינה מתיישבת עם דעתם הרווחת. "אדוני הארץ" הם אלו שמגדירים אוכלוסייה כקבוצה "קיצונית ומסוכנת" גם אם קבוצה זו מונה חצי מהעם.

"אדוני הארץ" הם אלו שצועקים בדיון סוער "דעתי היא דעת הרוב השפוי ורק קומץ קטן ומסוכן (ובעיקר פרימטיבי וחשוך) שאין להתחשב בו, אינו מסכים לדרכי".

אדוני הארץ הללו מעולם לא חוו שמיטה, מעולם לא הרגישו מה זה לא להיות "אדון הארץ". הם לא יודעים מה זה לא להיות בעל הבית, והם ממילא לא יכולים להביא את "ונתתי שלום". אם רצוננו בשלום, עלינו להתפרק מאדנותנו ובעלותנו ולהבין שאנחנו לא המרכז, אנחנו לא היחידים, אנחנו לא האדונים. אם נפנים זאת, נוכל לפנות מרחב פנוי מאדנות שבו יוכל לשכון שלום.

המשנה אומרת:

"הלל ושמאי קיבלו מהם.  הלל אומר, הוי כתלמידיו של אהרון – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". (אבות א, יב)

את השלום צריך לרדוף ולאהוב. כדי שזה יקרה באמת ובלב שלם, אנחנו צריכים לצאת מתפיסת "אדוני הארץ". לתפיסת האדנות הזו אין מקום בארץ. לא רק את הבעלות על הקרקע צריך לשמוט, אלא גם  את עצם תחושת האדנות.

דילוג לתוכן