שתי הנפות הלויים

(יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְהֹוָה… (יג) וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיהֹוָה… (טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כׇּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. (במדבר, ח).

בפרשת בהעלותך מתארת התורה את טקס הקדשת הלויים לעבודתם. תיאור זה הוא המשך לציווי הנאמר בפרשת במדבר (ג', ה'- ט'), וכאן מתואר קיום הציווי בפועל. כחלק ממעמד ההקדשה מונפים הכוהנים פעם על ידי אהרון ופעם על ידי משה, והנפה כפולה זו הביאה את הרב בכור שור להתייחס לפן המעשי של הדברים.

עוד מהאתר

למקומה של פרשת קדושים

לא ראו איש את אחיו

בנים אתם לה'

להכניס את תורת ישראל לארץ ישראל

יוציאם ויביאם בהנהגה עליונה

הפחד ועונשו

הביטוי: נְתֻנִים נְתֻנִים, חוזר על עצמו גם בפרשת במדבר וגם כאן. בפרשת במדבר מתייחס הרב לנושא ומסביר כי הלויים נתונים לאהרון כמייצגי העם, שבני ישראל שוכרים הלויים ונותנים אותם לכוהנים לשרתם, ולכן אין ללויים נחלה בארץ ואילו בני ישראל צריכים לפרנסם. הסבר זה מתייחס לבני ישראל כאלו הנותנים את הלויים.

בפרשתנו מוסיף הרב לרעיון זה ואומר:

והניף אהרן – שתי תנופות היו ללוים: אחת שהניף אהרון, שהוא כהן ושלוחם של ישראל להקריב קרבניהם ולהדרין דורונם (מלשון דורון – מתנה) לפני הקב״ה, והניף את הלויים והדרינם לפני הקב״ה, כאדם שאומר הנה זה דורון שנותנין לפניך בניך. כי כל תנופת על עניין דורון הוא, כאדם שלוקח על כפיו ואומר: הנה זה למלך.

ואחר שנתנום ישראל להקב״ה, הניף אותם משה, שהוא שלוחו של הקב״ה, והדרין אותם לאהרון ולבניו לאמר: הנה זה לכם מאת הקב״ה, כמו שאמר הקב״ה למשה: והעמדת את הלויים לפני אהרן ולפני בניו והנפת אותם תנופה (במדבר ח׳:י״ג). ולכך כתיב: כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל (במדבר ח׳:ט״ז) – להקב״ה, ונתונים מאת הקב״ה לאהרן.

בדבריו אלו מתייחס הרב גם לכפילות המילה נתונים: ההנפה היא מעשה של נתינה- מה שמונף, שמורם, הוא הניתן במתנה. שתי הנפות שהונפו הלויים מתייחסות לשני צדדים של נתינה שיש במעמד הקדשת הלויים. הצד הראשון הוא שהסביר הרב בפרשת במדבר- בני ישראל נותנים את הלויים לקב"ה לעבוד את עבודת בני ישראל. במצב זה המניף הוא אהרון שמייצג את עם ישראל מול הקב"ה, והוא שמקנה לה' את הלויים.

הצד השני של הנתינה מתייחס לנתינה מאת הקב"ה- לאחר שקיבל ה' את הלויים, הוא יכול להקנות אותם חזרה לאהרון, והפעם משה משמש כנציג הקב"ה והוא מקנה את הלויים לאהרון. משום כך חוזרת התורה פעמיים על המילה נתונים: כל פעם המילה מתייחסת לנותן אחר- פעם העם ופעם הקב"ה.

רעיון שעולה מהדברים הוא שיש כאן יחס הדדי בין הקב"ה ועם ישראל – באותה מידה שעם ישראל עובד את הקב"ה, הוא מצידו מאפשר לנו לעבוד אותו. אין לאדם באמת את היכולת לעבוד את ה', אלא אם כן הקב"ה מאפשר לאדם לעבוד אותו בכלים שלו, בכלים אנושיים. המשכן נוצר בכדי לתת לבני ישראל מקום לעבוד את  ה', זהו לא צורך של הקב"ה אלא של האדם. הרעיון מתבטא בכך שלתוך המשכן הזה מובאים הלויים לשרת בקודש, הבאה זו מבטאת את הרצון האנושי ואת הכלים האנושיים שרכם רצון זה מתבטא. מצידו הקב"ה 'מכשיר' את הכלים הללו- מניף ומרים, מרומם אותם לכדי כלי קודש ואז מחזירם לשרת את בני ישראל.

רעיון זה מתחבר לתחילת הפרשה: בהעלותך את הנרות– הדלקת הנרות אינה באה לצורך הקב"ה, הוא אינו צריך לאור המנורה- אבל האדם צריך, ולכן אומר בעל המדרש: 'בהעלותך'- כדי לזכותך (מדרש חפץ), הקב"ה מזכה אותנו לעבוד אותו בכלים שלנו.