ומיעוטו עצמן

פרשת "בהעלותך" מכילה כמה פרשיות מוכרות ומרתקות. אחת הפרשיות הללו עוסקות בבניית ההנהגה בעם ישראל. מיד עם עזיבתם את הר סיני, חוטאים לאחר בני ישראל בחטא המתאוננים ובחטא האספסוף ומבקשים לשוב למצרים ולאכול שם את הקישואים והאבטיחים. בתגובה, מודיע משה רבנו לקב"ה: "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה". הקב"ה מקשיב להלך הרוח של משה, ומבקש ממנו לאסוף שבעים מזקני ישראל שיסייעו לו בנשיאת עול ההנהגה.

 וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר. אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.  וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה', נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם. (במדבר יא, כד-כט)

כאמור, השראת רוח הקודש על הזקנים הייתה על פי צו ה'. אם כך, מה ייחודי במעשיהם של אלדד ומידד, ומה גרם ליהושע לרוץ למשה רבנו ולספר לו על כך?

עוד מהאתר

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ

עצת בלעם

מה בין כהן גדול ורוצח בשגגה?

נפש כי תחטא

בהעלותך את הנרות

על חשיבות השמיעה

אין אנו כדי

המדרש מלמד אותנו שמשה רבנו התקשה בבחירת הזקנים. כדי לגבש קבוצה של שבעים זקנים כפי שהורה הקב"ה הוא בחר שישה זקנים מכל שבט, יחד שבעים ושניים זקנים, ומתוכם היו אמורים להיבחר רק שבעים.  אלדד ומידד היו שני הזקנים העודפים:

דָּבָר אַחֵר, אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, אָמַר משֶׁה מָה אֶעֱשֶׂה, אִם אָבִיא חֲמִשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט אֵינָם עוֹלִים לְמִנְיַן שִׁבְעִים וְנִמְצְאוּ שִׁשִּׁים, וְאִם אָבִיא שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה, הֲרֵי אֲנִי מַטִּיל קִנְאָה בֵּין שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. מֶה עָשָׂה, נָטַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פְּתָקִין וְכָתַב בָּהֶן זָקֵן, עוֹד שְׁנַיִם פְּתָקִין חָלָק, וּטְרָפָן בְּקַלְפֵּי, אָמַר בּוֹאוּ וּטְלוּ פְּתָקְכֶם, מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ פֶּתֶק כְּתִיב בּוֹ זָקֵן הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְמַנֶּה זָקֵן, וְאִם עָלָה בְּיָדוֹ חָלָק הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁלֹא נִתְמַנָּה, וְהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שָׁם פֶּתֶק אֶחָד כָּתוּב בּוֹ זָקֵן, אִלּוּ הָיִיתָ רָאוּי לְהִתְמַנּוֹת הָיָה עוֹלֶה בְּיָדֶךָ, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה כָּךְ נִתְמַנּוּ הַזְּקֵנִים. אֶלְדָד וּמֵידָד הָיוּ שָׁם, וּמִעֲטוּ עַצְמָן, אֵין אָנוּ כְּדַי לִהְיוֹת בְּמִנּוּי הַזְּקֵנִים". (במדבר רבה טו)

חשש משה רבנו להטלת קנאה בין השבטים, ולא העלה על דעתו לבחור באופן לא שווה בין כל שבטי ישראל. משום כך היה צריך לבצע סוג של הגרלה, כך הקב"ה יבחר את הראויים ביותר מבין הכשירים להנהגה. אלדד ומידד, שהיו שם באותו מעמד, מיעטו את עצמם. הם אמרו לעצמם: אלו ראויים ביותר, ואין אנו ראויים למעמד הזה בצל אנשים אלו. בשל העבודה שמיעטו את עצמם ולא חשבו שהם ראויים להיות במעמד הזה, זכו אלדד ומידד להמשיך ולהתנבא מעבר לרוח הקודש שניתנה לשבעים הזקנים.

התופעה הזאת, אנשים ש"ממעטים את עצמם", קצת חסרה בציבוריות הישראלית. הדעה הרווחת היא שככל שתבליט את עצמך יותר, כך תתקדם יותר חברתית. לי נראה שפרשיה זו באה ללמד אותנו את ההיפך הגמור.

נביאים מסוכנים

בזכות שמיעטו את עצמם, זכו אלדד ומידד לחמישה דברים יתרים על שבעים הזקנים:

וְעַל שֶׁמִּעֲטוּ עַצְמָן נִמְצְאוּ יְתֵרִים עַל הַזְּקֵנִים חֲמִשָּׁה דְבָרִים, הַזְּקֵנִים לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְמָחָר…. אֲבָל אֵלּוּ נִתְנַבְּאוּ עַל מַה שֶּׁעָתִיד בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה…. הַזְּקֵנִים לֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, אֲבָל אֶלְדָד וּמֵידָד, אֶלְדָד הוּא אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן, וּמֵידָד זֶה קְמוּאֵל בֶּן שִׁפְטָן. הַזְּקֵנִים לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן, הַזְּקֵנִים נִפְסְקָה נְבוּאָתָן, שֶׁהָיָה מִשֶּׁל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, אֲבָל אֵלּוּ הָיְתָה רוּחַ נְבוּאָתָם מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ". (במדבר רבה טו)

 אלדד ומידד זכו לרוח הקודש ולנבואה והכל על דעת הקב"ה. אם כך, מה גרם ליהושע לצאת מגדרו ולדרוש ממשה רבנו לכלוא אותם?

בפירוש "דעת זקנים" של בעלי התוספות (המאה ה-12, צרפת), מבואר כי דאגתו של יהושע נבעה מהעובדה שהקב"ה ציווה על אסיפה של שבעים זקנים. כיוון שיהושע סבר שאלדד ומידד לא שייכים לקבוצה זו (שהרי סוף כל סוף הם לא נמנו על שבעת הזקנים), הוא חשד שהם בעצם נביאי שקר:

ויאמר אדני משה כלאם – פשט. לפי שאמר הקב"ה ע' איש בלבד יהיו נביאים והיה הנער סבור שהיו ע' בלא אלדד ומידד, וא"כ נביאי שקר הם, ולכך אמר כלאם.

"אור החיים הקדוש", רבי חיים בן עטר (1696-1743, מרוקו וארץ ישראל) מסביר שלא הנבואה עצמה הסעירה את יהושע, אלא תוכנה. לפי המדרש, אלדד ומידד התנבאו שמשה רבנו ימות ומי שיכניס את בני ישראל לארץ ישראל יהיה יהושע. לאור זאת מסביר אור החיים כי יהושע, שהיה מבחוריו של משה רבנו, לא חיפש את זה, לא חפץ בזה וביקש להילחם בזה. הוא לא חיפש שררה, הנהגה וכבוד, אלא ביקש להמשיך תחת הנהגתו של משה רבנו. כיוון שכך ביקש יהושע לכלוא את אלדד ומידד, וכך להעלים את נבואותיהם מהציבוריות:

ואמר אדוני משה כלאם –  פירוש תן אותם במשמר עד אשר יבא דבר מלך משפט עשות, או כלם מן העולם, וטעם הדבר בין לסברת האומר חוץ מהשבעים בין לסברת האומר מהשבעים  מהטעמים שכתבנו, ואולי שרמז באומרו אדוני משה, שאינו חפץ היות הוא אדון אלא היות לו אדונו משה לשלול הרצון בנאמר כי ימות משה והוא יכניס.

הטל עליהם צרכי ציבור

המדרש מעניק זווית אחרת לגמרי לנושא:

אדוני משה כלאם – הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאיליהם. (מדרש אגדה במדבר יא, כח)

לדברי המדרש, יהושע לא ביקש להכניס את אלדד ומידד לבית הכלא. אדרבה, יהושע מבין שאם מטרתו היא לשחוק אותם, לגרום להם להפסיק ברוחם ובנבואתם, הוא צריך לעשות משהו פשוט בהרבה – לתת עליהם את עול הציבור "והם כלים מאליהם". 

נשיאה בעול הציבור היא משימה קשה מאוד ששוחקת באדם כוחות רבים. יתר על כן, כאשר אתה נושא בעול הציבור אתה חשוף, אתה "חוטף", בצדק וגם שלא בצדק. מעט משרתי ציבור נשארים משרתי ציבור. הם באמת כלים מעצמם, בלי הרבה מאמץ.