במרכזה של פרשת בהעלותך אנו פוגשים דו-שיח בין משה ובין חותנו יתרו, הנפתח בבקשתו של משה מיתרו להישאר עם בני ישראל לקראת כניסתם הצפויה לארץ ישראל. פרשיה זו נאמרת בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. כיוון שטרם אירע חטא המרגלים, משה היה סבור שאכן, תוך כמה ימים ייכנסו בני ישראל לארץ המובטחת. אלא שמיקומה של פרשייה זו מתמיה, שכן היא ממוקמת בין תיאור סדר מסעם של בני ישראל לתחילת הנסיעה בפועל:
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית….נַעֲלָה, הֶעָנָן, מֵעַל, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת… וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי-יְהוּדָה, בָּרִאשֹׁנָה–לְצִבְאֹתָם…. אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה, נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר, אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם. וְהָיָה, כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ: וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ–וְהֵטַבְנוּ לָך.ְ וַיִּסְעוּ מֵהַר ה', דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם… (במדבר י, כח-לג).
לכאורה נכון היה לא להפריד בין פרשיות אלו. בנוסף לכך, תוצאות הדו-שיח בין משה ויתרו אינן ברורות. יתרו מסרב לבקשתו של משה הראשונה, אך לא מופיעה תגובתו להפצרתו השנייה של משה. נקודה נוספת שעליה נבקש לעמוד היא משמעות בקשתו של משה מיתרו, "והיית לנו לעיניים".
המפרשים חלוקים בשאלה אם יתרו אכן הצטרף לבני ישראל במסעותם. רבי עובדיה ספורנו (המאה ה-16, רומא) סבור שיתרו לא נעתר לבקשתו של משה גם בפעם השנייה. עם זאת, על מנת למנוע חילול השם בעיני אומות העולם, נשארו עם בני ישראל בניו של יתרו:
וְאִם יַעַזְבוּנוּ גַּם בָּנֶיךָ, תְּחַלְּלוּ אֶת ה' בְּעֵינֵי הָאֻמּות, שֶׁיּאמְרוּ אִלּוּ רָאָה יִתְרו בָּהֶם עִנְיַן אֱלקִי בֶּאֱמֶת לא הָיָה עוזֵב אותָם הוּא וּבָנָיו. וּבָזֶה הִסְכִּים משֶׁה וְיִתְרו וּבָנָיו: כִּי אָמְנָם יִתְרו חָזַר אֶל אַרְצו…וּבָנָיו הָלְכוּ עִם יִשְרָאֵל בְּלִי סָפֵק, כְּמו שֶׁהֵעִיד בְּסֵפֶר שׁופְטִים….
לעומתו, הרמב"ן וה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, פראג, המאה ה-17) סבורים שיתרו דווקא נענה למשה לבסוף. לדעת הרמב"ן, בתחילה הבין יתרו ממשה שההטבה שהבטיח לו הייתה הטבה גשמית, כגון נכסים וכבוד. על כך ענה יתרו: מזה יש לי מספיק במקום שממנו באתי, אשוב לשם. אך בפעם השנייה דיבר אתו משה על מהות, על חיוניותו של יתרו עבור עם ישראל:
"כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" – כי שם לי נחלה ונכסים וכבוד. אז אמר לו משה: "אל נא תעזב אתנו" – כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעיניים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה, ומכל הטוב ההוא אשר ייטיב ה' לנו נטיב לך, רמז לתת לו אחוזה בארץ טובה בשכרו על טרחו ועזרתו אשר יעזרם בכבוש הארץ. ועל דעתי כי נתרצה אליו בזה ועשה כן.
על פי הרמב"ן, הביטוי "והיית לנו לעיניים" רומז להיכרותו המצוינת של יתרו עם המדבר. בקיאותו בשבילי המדבר הייתה כה נרחבת, שהוא נדרש להורות את הדרך הנכונה ביותר לארץ ישראל כמורה דרך מנוסה.
הכלי יקר עומד על ההבדל בין פנייתו הראשונה של משה לפנייתו השנייה:
"לכה אתנו והטבנו לך" – מאחר שלא נתרצה יתרו לילך עמהם בהבטחה ראשונה, מה הוסיף לו משה כשאמר לו שנית והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך?…. "והיה כי תלך עמנו", כי עיקר צורך דבר זה הוא בהיותך הולך עמנו, ומחשבתך משוטטת בארץ מולדתך, בראותך קלקול הסדר שבינינו, ועל כן אנו צריכין ביותר אותך כדי לזכות הרבים… ובדרך פשוטו, מתחילה הבטיחו בטובה גופנית, באמרו: והטבנו לך ולא הזכיר השם, ולא רצה לקבל כי אמר אלך אל ארצי, ושם יהיה לי טובה הרבה, ואחר כך הבטיחו בטובה רוחנית, שיהיה מכלל הסנהדרין שנקראו עיני העדה, כמו שכתוב "והיית לנו לעינים". ואמר "והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו". הזכיר השם בטובה רוחנית זו כי יתן ה' את רוחו עליו, ונעתר לו.
בטובות גשמיות לא רצה יתרו, אך בטובה רוחנית כישיבה בסנהדרין – לכך ודאי לא סירב.
כאמור, בפנייתו הראשונה ליתרו ביקש משה: "לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ". הוא לא ציין את חיוניותו של יתרו למסע ואת החיבור המהותי בין יתרו לעם ישראל, אלא אמר לו: בוא תצטרף, תהיה איתנו וניטיב לך. בפנייתו השנייה הדברים נשמעים אחרת לגמרי: "וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם. וְהָיָה, כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ". במהותך, בתפקידך – אתה העיניים שלנו, העיניים של עם ישראל. אתה נחוץ לנו. משה גם מבקש מיתרו ללכת "עמנו" ולא "איתנו"; לעומת ההליכה "את" העם, המציינת הליכה לצידם, ההליכה "עם" העם מציינת הליכה כאיש אחד.
בעוד כמה פרשות נפגוש את בלעם הרשע, שנתבקש בידי בלק מלך מדין לקלל את ישראל. בלעם אף ביקש רשות לכך מהקב"ה בעצמו. הקב"ה הרשה לו ללכת "איתם" (את שרי מדין), אך בבוקר הוא קם והלך "עימם" (עם שרי מדין). זה היסוד לחטאו של בלעם שהביא למפלתו.
אף כאן יתרו מדייק ומבקש חיבור מהותי לעם ישראל – חיבור למהות, ללב ולנשמה של עם ישראל. זה התנאי היחיד שהוא מציב להצטרפותו. הוא לא מבקש כבוד, נכסים או גינוני כבוד. הוא לא מבקש משרדים מפוארים ולא מבקש עוזרים, מזכירות ורכב שרד. הוא מבקש מהות. הוא מבקש לעשות משהו אמיתי למען עם ישראל. יתרו מבקש להיות חלק אינטגרלי מעם ישראל באמת ובכנות.
ועדיין יש לשאול, מה המשמעות של "והיית לנו לעיניים"? ולמה בכלל נלחם משה על יתרו?
דבר אחד בטוח – משה לא היה זקוק באמת לגורם שיוביל אותם במדבר. זאת הסיבה שפרשייה זו ממוקמת בין שתי פרשיות הנסיעה, בין תיאורם התאורטי של מסעות בני ישראל ליישומם בפועל. פרשיות אלו מבארות באופן חד משמעי שכל נסיעתם וחנייתם של בני ישראל הייתה על פי ה'. ממילא יתרו לא נצרך, לכאורה, על אף היכרותו הנרחבת את שבילי המדבר.
כאשר יתרו הגיע לראשונה לחזות בעם ישראל (בפרשת יתרו) הוא התגלה כיחיד בעולם כולו שידע להסתכל נכוחה על פני המציאות, כפי שמסבירים המפרשים שם. הוא היחיד שידע להבין מה הוא רואה, וגם לפעול על פי ראייתו בצורה אמיתית ומבלי להתבייש. כאשר יתרו הבין שהוא רואה אמת בעם ישראל, הוא עזב את כהונתו הגדולה במדין והצטרף.
ברגעים אלו במדבר, משה יודע שצפויים לבני ישראל מאבקים, כשלים, חטאים, תרעומות, מחלוקות ומשברים לא פשוטים. הוא חייב מישהו שיידע להיות ה"עיניים של עם ישראל" ולהזכיר להם תמיד איך המצב נראה מבחוץ, איך צריך לפעול ואיך מתמודדים עם המציאות. משה צריך את העיניים של יתרו, העיניים שיודעות להסתכל מהצד על המציאות, להיכנס לתוכה, להפיק ממנה את הטוב ולשנות אותה.
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
120.00₪
95.00₪
125.00₪
70.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
25.00₪
120.00₪
75.00₪
125.00₪
30.00₪
130.00₪
35.00₪
25.00₪
120.00₪
59.00₪
50.00₪
35.00₪
