הקדשת הלויים

להקדשת המאמר >>>

מוטי מלכא, ספר במדבר
פרשת בהעלותך

הקדשת הלויים

הקדשת הלווים המתוארת בפרשה באה לאחר הבחירה בהם לשרת בקודש במשכן. נעיין בסיבות להקדשה זו ובפרטי המעמד כפי שמתואר בתורה.

מ. מלכא
מוטי מלכא, ספר במדבר
פרשת בהעלותך

על הקדשת הלויים:

הקדשת הלווים המתוארת בפרשה באה לאחר הבחירה בהם לשרת בקודש במשכן. טעם בחירה זו מוסבר כבר בפרק ג' בספר במדבר:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כׇל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: כִּי לִי כׇל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כׇל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהֹוָה:

וטעם זה מופע שוב בפרשתנו. לבחירה זו היו כמה שלבים: קודם כל הוקדשו הבכורות בשל הצלתם ממכת הבכורות, לאחר מכן חטאו הבכורות בחטא העגל (עם שאר העם) ולכן עברה הקדשתם ללווים שלא חטאו בו, ובפרשתנו מתארת התורה כיצד הקדשה זו התבצעה בפועל.

סיבה נוספת להקדשת שבט שלם לשרת בקודש נובעת מכך שללויים תפקידים חשובים במשכן ותפקידים אלו צריכים להיעשות בטהרה, ולכן מבחינה חינוכית יש חשיבות לכך שמגיל קטן יתחנכו כבר הלווים לתפקידיהם במשכן – מה שלא יכול להיעשות עם הבכורות שחיים כל אחד במשפחה אחרת בעם ולא תמיד יהיה לאבי המשפחה את האמצעים לחינוך זה (ברוח דומה מסביר הדעת מקרא את סיבת הבחירה בכוהנים דווקא לשרת). התורה עצמה מציגה רעיון זה באומרה:

וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ…

ומסביר ר"י בכור שור:

ולא יהיה בבני ישראל נגף – כדי שלא יהיה נגף בבני ישראל. זה נראה עיקר הטעם שלקח הקב״ה לוים תחת הבכורים, שאם היו הבכורים עובדים – היה בהם נגף, שהרי הבכור לא היה אביו בכור ולא אבי אביו, ושמא לא הורגלו בעבודה. וכשבא זה לעבודה לא היה בקי ונזהר, ויעשה שלא כהוגן, ויגפנו הקב״ה.

פרשה זו (הקדשת הלווים) נאמרה מבחינה כרונולוגית לאחר סיום בניית המשכן (ולאחר חנוכת המזבח בידי הנשיאים), ולאחר שצוו בני ישראל: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ (במדבר ה', ב') ומשום כך הוצרכו להיטהר לפני כניסתם למשכן.

(ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם.

תחילת מעמד הקדשת הלויים הוא בלקיחתם. לקיחה זו מתפרשת בכמה דרכים:

לקיחה במובן של שכנוע לקבל עליהם את התפקיד:

רש"י: קח את הלווים – קחם בדברים: אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום.

דעת מקרא: שהיה צורך למשוך את הלווים בדברים שהרי עבודתם גובלת באיסורים רבים שהעונש עליהם הוא כרת.

מובן שני הוא לקיחה פיזית במובן של הפרדה משאר העם:

ראב"ע: קח את הלוים מתוך בני ישראל – כי מעורבין היו, וכן כל השבטים קודם שיסעו מהר סיני.

ר"י אברבנאל: קח את הלוים מתוך בני ישראל לפי שהיו הלוים מעורבים בין הדגלים כשאר העם וצוה עתה שיבדילם בהבדל מקומו…

וְטִהַרְתָּ אֹתָם:

התורה מצווה לטהר את הלווים, כאשר נראה שהדבר קשור בכך שבזמן הקדשתם כבר חלו דיני טומאה וטהרה במחנה ישראל ובמשכן (צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ) ולכן היה צורך קודם כל לטהרם מטומאת מת.

המדרש מביא רעיון נוסף לגבי הצורך בטהרה:

מדרש אגדה: וטהרתם אותם – ולמה היו צריכים טהרה, והלא אהרן שהיה מקריב לא היה צריך טהרה לא הוא ולא בניו, שהיו נכנסים לפני ולפנים מן ההיכל, ולוים לא היו משמשים אלא לישא את המשכן ואומרים שירה, והיו צריכים טהרה בזו, ולמה כן, לפי שהקב״ה לקחם בחלקו הלוים, שנאמר תחת פטרת כל [רחם] בכור (בבני) [כל מבני] ישראל (פסוק ט״ז), ואותם בכורות לא נפסלו, אלא על שעבדו ע״ז, וע״ז נמשלה במת, שנאמר ויאכלו (מזבחי) [זבחי] מתים (תהלים ק״ו:כ״ח), ומצורע נמשל במת, שנאמר אל נא תהי כמת (במדבר י״ב:י״ב), ואומר בשנת מות המלך עוזיהו (ישעיהו ו׳:א׳).

לפיכך הצריכם הזייה של מי חטאת, כשם שעושים לטומאת מת, ולפי שנכנסו במקום הבכורים שהיו כאלו טמאי מתים, ולפי שהיו הבכורות כמצורעים, לכך נאמר והעבירו תער על כל בשרם, ככתוב בטהרת המצורע והיה ביום השביעי יגלח וגו׳ (ויקרא י״ד:ט׳), וכשם שנאמר במצורע יכבס בגדיו, נאמר בלוים וכבסו בגדיכם, שצריכים טבילה.

שלבי טהרת הלויים:

וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת…

התורה מסבירה מהם שלבי הטהרה שצריכים הלווים לעבור, והשלב הראשון שבהם הוא הזאת מי חטאת:

מי החטאת הם מים שעורבב בהם אפר פרה אדומה: וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא (יט,יא). ומסתבר שהזאה זו נעשתה ביום השלישי וביום השביעי (דעת מקרא):

ספרי במדבר לפרק ז,א: ״וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה {לְהָקִים} אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר מוֹשְׁחוֹ וּמְפָרְקוֹ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם, הֶעֱמִידוֹ, מְשָׁחוֹ, וְלֹא פֵרְקוֹ. רַבִּי יוֹסֵה בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בַּשְּׁמִינִי הֶעֱמִידוֹ וּפֵרְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״ (שמות מ׳:י״ז). נִמְצֵינוּ לְמֵדִים, שֶׁבְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בַאֲדַר, הִתְחִילוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, הַמִּשְׁכָּן וְכָל הַכֵּלִים לִמָּשַׁח. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. בַּשֵּׁנִי, נִשְׂרְפָה פָּרָה. בַּשְּׁלִישִׁי, הִזָּה מִמֶּנּוּ. תַּחַת הַזָּאָה שְׁנִיָּה גִּלְּחוּ הַלְוִיִּם.

…וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇל בְּשָׂרָם…

שלב שני של טהרה הוא גילוח, והוא דומה למתואר בטהרת המצורע:

וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כׇל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כׇל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ… (ויקרא י"ד, ט)

ולמדו חכמים שהתורה מדברת כאן בלשון מידת כלל ופרט וכלל- אי אתה דן אלא כעין הפרט:

הכלל הוא יגלח את כל שערו והפרט הוא את ראשו ואת זקנו וחוזרת התורה שוב אל הכלל ואת כל שערו יגלח ולמדו שכשם שבפרט יש רק מקומו הנראים למראה עיניו של הכהן (לא מקומות מכוסים) כך הכלל הוא שהגילוח הוא רק במקומות שיש בהם שער ניראה, וכך גם הגילוח ביום הראשון.

…וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:

שלב שלישי בטהרה הוא כיבוס הבגדים (במעיין) ששווה הן לטהרה מטומאת מת והן לטהרת מצורע. הצורך בכיבוס הבגדים הוא משום שטמא מת מטמא את בגדיו במגע לשבע ימים:

העמק דבר, במדבר, י"ט, י"ט: וכבס בגדיו. בו ביום. ומש״ה לא למדנו מזה המקרא דאדם מטמא בגדים טומאת שבעה…

לאחר שלושת שלבים אלו אומר הפסוק: וְהִטֶּהָרוּ: במשמע כי בכך נשלמה הטהרה:

ראב"ע: וכבסו בגדיהם – ואחר כן יהיו טהורין בהטהרם במי חטאת.

בגמרא (יבמות, מו:) קבעו חכמים כלל: …אלא מהכא: ויקח משה את הדם ויזרוק על העם, וגמירי דאין הזאה בלא טבילה.. ולכן סופה של הטהרה הוא לא בכיבוס אלא בטבילה שהיו הלווים צריכים לטבול.

תרגום יונתן: ויחוורון לבושיהון וידכון בארבעין סווין דמיא.

קרבנות הלויים ביום הקדשתם

וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת: (במדבר ח', ח')

כחלק מהקדשתם מצווים הלויים להביא קורבנות:

חזקוני: ולקחו פר בן בקר – לחנכת עבודתם.

ולקחו פר בן בקר – לפי שהבכורות עבדו עבודה זרה בהוראת אחרים במעשה העגל כדכתיב ויאמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳) ומצינו שהצבור מביאים פר לעולה בהעלם דבר של צבור כדכתיב ואם מעיני העדה נעשתה לשגגה וגו׳ (במדבר ט״ו:כ״ד).

החזקוני מביא שתי דעות ביחס לפר העולה- הראשונה היא שפר זה, שנקנה בכספי הלווים כולם, בא לבטא את שמחתם ולחנוך את עבודתם. מצד שני המביא החזקוני שפר זה מקביל לפר העלם ציבור. המנחה המוגש עם הפר היא לו לבדו כיוון שלא מוגשת עם החטאת מנחה.

הפר השני שמביאים הלווים הוא פר חטאת:

חזקוני: ופר שני תקח לחטאת – חלק הכתוב להם ללויים כבוד שלא הביאו שעיר לחטאת שאילו כך היה נראה שעל כפרת עבודה זרה בא והם לא נכשלו בה…

מדרש אגדה: ולקחו פר בן בקר – לפי שהבכורות לא עבדו העגל אלא בהוראת אחרים, שנאמר ויאמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), ואחר כך כתיב וישכימו ממחרת וגו׳ (שם שם ו׳), ומצינו שהצבור מביאים פר לעולה על העלם דבר על ע״ז, שנאמר והיה אם מעיני העדה וגו׳ (במדבר ט״ו:כ״ד), לכך צוה ללוים להביא פר לעולה, ולפי שמצינו שע״ז חמורה מכל המצות, שכל המודה בה ככופר בכל המצות, שנאמר וכי תשגו ולא תעשו וגו׳ (שם שם כ״ב), והלא לא נאמרה פרשה זו אלא בהעלם דבר של ע״ז, וחשבה הקב״ה כאילו יהיו שוגגים בכל המצות, לכך הצריכם פר שני לחטאת בהעלם דבר של אחר המצות, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקרא ד׳:י״ג), וכתיב והקריבו הקהל פר וגו׳ (שם שם י״ד), ומהו שאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת, עשאו שני לפר העולה, מה פר העולה לא היה נאכל, כך פר החטאת לא היה נאכל.

הקרבת הלויים

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר,ח', ט')

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם: (במדבר,ח', י')

הקרבת הלווים אל אוהל מועד נעשית עתה- לאחר שהם טהורים ויכולים להיכנס אליו. ויש שתי הקרבות בפסוקים- האחת להביאם לפני המשכן והשנייה להכניסם לתוך חצר המשכן (דעת מקרא). במדרש מופיע דעה הרואה בקרבת הלווים למשכן עוד דמיון לטהרת המצורע ואמרו כי זהו עדיין חלק מהטהרה:

מדרש אגדה: והקרבת את הלוים – כשם שנאמר במצורע, והעמיד הכהן המטהר (ויקרא י״ד:י״א), כך צווה משה שיקריבו אותם לפני אהל מועד.

הילקוט לקח טוב רואה בקרבה זו חלק מתהליך הקרבת קורבנות הלווים:

והקרבת את הלווים – מיכן אמרו צריך אדם שיהא עומד על קרבנו לפיכך תקנו מעמדות.

הנצי"ב לעומת זאת רואה בהקרבת הלווים שלב הכנה להקהלת בני ישראל:

והקרבת את הלוים לפני אהל מועד וגו׳ – הקרבה זו אינה אלא שיהיו מוכנים לדבר ה׳ במקרא הסמוך, לאחר שיהיו נקהלים עדת ישראל. והזהיר הקב״ה שיהיו הלוים נקרבים ומוכנים לפני שיקהלו ישראל, וכענין דכתיב בספר יחזקאל (ג,כג) ״ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה׳ עומד״, היינו עומד כביכול וממתין על יחזקאל, וכדאיתא בנדרים (ח,א), כך היו הלויים מצווים לעמוד הכן על קהילת ישראל.

לעומת זאת יש שרואים בקרבת הלווים ביטוי לתפקידם החדש כמייצגים של בני ישראל:

ילקוט לקח טוב: והקרבת את הלוים לפני ה׳ – במזרח. וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. זה קידוש שנתקדשו הלוים תחת בכורי ישראל.

מדרש אגדה: והקהלת את כל עדת בני ישראל – לפי שהיו הלוים כפרה לישראל, שנאמר לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל וגו׳ (פסוק י״ט), ומי שהיה מקריב קרבנו היה מביאו באהל מועד, לכך צוו שיקהלו את כל עדת בני ישראל באהל מועד, וכשם שנאמר בפר העלם דבר של ציבור, וסמכו זקני העדה וגו׳ (ויקרא ד׳:ט״ו), כך צוה והקרבת את הלוים לפני ה׳ (פסוק י׳), וכשם שנאמר בקרבן מצורע והניף אותם תנופה וגו׳ (פסוק י״א), תנופה זו על בני קהת שיהיו נושאים את הארון, שנאמר כי עובדת הקדש עליהם (במדבר ז׳:ט׳), לכך נאמר והיו לעבד את עבדת ה׳ (פסוק י״א), זה הארון.

לפי דעה זו הלווים הם כפרה על העם כולו ולכן הם מגלמים את תפקיד קורבן העם ומשום כך נעשים בהם המעשים הנעשים בקורבן: הקרבה (מלשון קורבן), סמיכה והנפה.

הקהלת העם במעמד הקדשת הלויים

…וְהִקְהַלְתָּ אֶת כׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר, ח', ט')

שילובם של בני ישראל בהקדשת הלווים בא לידי ביטוי בסמיכת ידיהם על הלווים. הסיבה לשיתוף בני ישראל במעמד ברורה- שהרי הלווים מייצגים אותם ולכן ראוי שייקחו חלק במעמד.

ר"י בכור שור: והקהלת את כל עדת בני ישראל – שהם יקדישום לשם שמים, כדכתיב: וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים (במדבר ח׳:י׳). כי ישראל היו זורעים וקוצרים וזורים ודשים את המעשר לצורך הלוים חלף עבודתם אשר הם עובדים במשכן במקום ישראל, ולכך כתב: כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל (במדבר ח׳:ט״ז) שבני ישראל שוכרים אותם לי.

רא"ם: והקהלת את כל עדת- לפי שהלוים ניתנין קרבן כפרה תחתיהם יבאו ויעמדו על קרבנו ויסמכו עליהם ידיהם. אע״פ שלא נתנו כפרה אלא על הבכורות כדלעיל וכתיב קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל מכל מקו׳ מפני שהבכורות היו כלל כל ישראל קרא הקהל בכורות הקהל כל ישראל כאילו הם כל ישראל:

התורה מצווה להקהיל את בני ישראל, אולם עולה השאלה מי הם שנקהלו? ושאלה זו קשורה גם בסמיכה על הלווים- מי הם שסמכו? הפסוק עצמו מדגיש להקהיל את כל עדת בני ישראל ולכן לכאורה כלל העם היו צריכים גם לסמוך את ידיהם על הלווים, אולם ברור שמצב זה ייקח לא מעט זמן. כן בפסוק המתאר את מעשה הסמיכה בפועל התורה מציינת וסמכו בני ישראל וחסרה ההדגש מהפסוק הקודם כל:

המלבי"ם: והקרבת והקהלת את כל עדת ב״י – הם ב״י והסנהדרין בראשם, ואחר שיהיו מקובצים תכניסם לעזרה, שעז״א והקרבת לפני ה׳, וסמכו ב״י – מפני שהלוים נכנסו לכפרה תחתם כמ״ש ולכפר על ב״י, סמכו עליהם כבעלים שסומכים על הקרבן:

הקהלת העם במעמד הקדשת הלויים

…וְהִקְהַלְתָּ אֶת כׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר, ח', ט')

אם כן הקהלת בני ישראל היא הקהלת כל העם ובראשם הסנהדרין. לעומת זאת הכניסה אל חצר המשכן והסמיכה מסבירים הפרשנים שנעשתה על ידי מיעוט מהעם:

סמיכת הלויים

וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם:

לעניין הסמיכה גם באו הפרשנים וגילו מי מבני ישראל הוא שסמך ידו על הלווים:

הנצי"ב: בני ישראל – איזה מגדולי ישראל בשליחות כל ישראל.

חזקוני: וסמכו בני ישראל – הם הבכורת שבישראל שהלויים נתנו כפרה תחתיהם וכל בכור סומך על שלו.

שד"ל: וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים – אולי סמכו ראשי העדה את ידיהם על ראש ראשי הלוים.

כבר ראינו שעניין הסמיכה מלמד על הדמיון שבין הקדשת הלווים להקרבת קורבן, ומהלך זה מבטא שהלווים הם כפרתם של הבכורים ועם ישראל ולכן עם ישראל או הבכורים הם שסומכים ידיים על הלווים.

כיצד נעשתה סמיכת הלויים?

הסמיכה עצמה מבוצעת על ראש הבהמה כאשר הזבח עומד בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח, ומתוודה (יומא ל"ו.) וכך כותב הרמב"ם:

וְכֵיצַד סוֹמֵךְ. אִם הָיָה הַקָּרְבָּן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מַעֲמִידוֹ בַּצָּפוֹן וּפָנָיו לַמַּעֲרָב וְהַסּוֹמֵךְ עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו וּמִתְוַדֶּה עַל חַטָּאת עֲוֹן חַטָּאת וְעַל אָשָׁם עֲוֹן אָשָׁם. וְעַל הָעוֹלָה מִתְוַדֶּה עֲוֹן עֲשֵׂה וַעֲוֹן לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה:

יש בפרשנים שראו בסמיכה כאקט של העברת ונתינת סמכות ללווים לבצע את עבודתם בשם ישראל:

ר' יהודה אבן בלעם: והסמיכה בלויים – מסירת חסות והיא תבוצע על עצמם.

רש"ר הירש: וסמכו וגו׳ – עיין פירוש ויקרא א, ד. על ידי סמיכה זו מבטאת האומה, שכל המעשים שייעשו כאן בלויים, ייעשו בשם האומה. זהו רצון האומה שהלויים יהיו נציגיה כלפי המקדש.

סמיכה מתקיימת רק בקורבנות יחיד, וכך כותב הספרא:

אין סמיכה נוהגת בקורבנות צבור אלא בקורבנות יחיד, אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה טעונה סמיכה, פרט לעולת העוף שאינה צריכה סמיכה. נאמר וסמך ושחט, לומר שסומכין במקום שחיטה ותיכף לסמיכה שחיטה (ספרא פ"ג ו' ד').

ומעניין לחקור האם עניין זה מלמד שדווקא הבכורות הם אלו שאמורים לסמוך משום שאם היו הלווים כפרת העם (משמע הציבור) לא היו צריכים סמיכה, ואילו ככפרה של הבכורות- כל לוי מהווה כפרה לבכור ספציפי, כדברי החזקוני: וכל בכור סומך על שלו.

הנפת הלויים:

וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְהֹוָה: (במדבר, ח, י"א)

לאחר הסמיכה מגיע שלב ההנפה – וכשם שקורבן המצורע טעון הנפה כך גם הלווים טעונים הנפה, אלא שבמצורע הקורבן מונף וכאן הלווים עצמם מונפים (דעת מקרא). יש במעשה זה לבטא את הדואליות של המעמד- מצד אחד הלווים הם כפרת ישראל ולכן הם אלו שמונפים (הם הקורבן של ישראל, והקורבן עצמו מונף) ומצד שני הם עוברים בעצמם תהליך היטהרות ולכן בהמשך הם עצמם יסמכו את ידיהם על פר העולה שהם מביאים.

את ההנפה מבצע אהרון הכהן כשלוחם של בני ישראל:

הנצי"ב: והניף אהרן וגו׳ מאת בני ישראל – דתנופה בעינן כהן ובעלים, וא״כ היה ראוי שיהיו גם ישראל מניפים, אבל אהרן בא בשליחות כל ישראל, ובזה היה מניף לפני ה׳ ככהן, ו״מאת בני ישראל״, היינו — בשליחותם.

המלבי"ם: ולצורך זה הניף אותם אהרן, ומפרש שהיה מאת בני ישראל, כי בזה היה שליח של ישראל שהם מסרו אותם שעי״כ היה לעבוד את עבודת ה׳ – תחת שהיה העבודה בבכורות:

כיצד הונפו הלויים?

עסקו הפרשני בשאלה כיצד הניף אהרון את הלווים? האם עמד אהרון והרים בעצמו את כל הלווים כ- 22,000 איש?

רבנו בחיי: …והתנופה הזאת היא שהיה אהרן לוקח לכל אחד ואחד מן הלוים ומגביהו מן הקרקע מעט והיה מניף אותו, ובזה נתפרסם אהרן בגבורה גדולה וכח עצום שיניף את הלוים שהיו כ"ב אלף ביום אחד הוא לבדו, או היה זה בדרך נס…

ר" אבן כספי: והניף אהרן את הלוים תנופה לפני י״י – זה השם מונח על תנועת היד בהולכה והובאה, כאמרו: הניפו יד ויבואו (ישעיהו י״ג:ב׳). וזה היה מנהג קדום בעבודות, כמו שאמר נעמן: והניף ידו אל המקום (מלכים ב ה׳:י״א). ולכן הכהן היה מוליך ידו על הלויים, ואחר מושך אותה אל המזבח לפני י״י, וכן היה עושה בקרבנות הנזיר שקדמו, וכל אלו רשמים לנפשות.

שד"ל: והניף אהרן… תנופה – הוליך אותם סביב למזבח, עיין ויקרא י״ד: י״ב. התנופה היא כמי שנותן מתנה ומראה אותה ומעמיד אותה למי שהוא נותנה לו. בחזה ובשוק היה הכהן מניף בידו, והסמיכה היא לאות על מסירת הבעלים את קרבנם לגבוה, וכן כאן ישראל מסרו את הלויים לאהרן והוא קבלם ומסרם לה׳.

סמיכת הלויים על קורבנם

וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַיהֹוָה לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם: (במדבר, ח, י"ב)

לאחר שהונפו הלוויים עצמם, הם ניגשים לסמוך את ידיהם על קורבנם. והציווי: ועשה נאמר למשה אך כוונתו לאהרון שבהמשך כתוב בפירוש: ויכפר עליהם אהרון לטהרם (דעת מקרא).

הנפה שנייה של הלויים:

התורה מתארת הנפה נוספת של הלויים, והפעם על ידי משה:

וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיהֹוָה: (במדבר, ח י"ג)

רשב"ם: והנפת אותם – אהרן הניפם תחילה, ואחר כך משה.

לאחר הנפת אהרון מניף אותם גם משה, ומסביר ר"י בכור שור את ההבדל שבין ההנפות:

והניף אהרן – שתי תנופות היו ללוים:

אחת שהניף אהרון, שהוא כהן ושלוחם של ישראל להקריב קרבניהם ולהדרין דורונם לפני הקב״ה, והניף את הלוים והדרינם לפני הקב״ה, כאדם שאומר הנה זה דורון שנותנין לפניך בניך. כי כל תנופת על עניין דורון הוא, כאדם שלוקח על כפיו ואומר: הנה זה למלך.

ואחר שנתנום ישראל להקב״ה, הניף אותם משה, שהוא שלוחו של הקב״ה, והדרין אותם לאהרון ולבניו לאמר: הנה זה לכם מאת הקב״ה, כמו שאמר הקב״ה למשה: והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו והנפת אותם תנופה (במדבר ח׳:י״ג). ולכך כתיב: כי נתונים נתונים המה {לי} מתוך {בני} ישראל (במדבר ח׳: ט״ז) להקב״ה, ונתונים מאת הקב״ה לאהרן.

למעשה מתאר הרב בכור שור מהלך מעגלי שבו מביאים בני ישראל את הלוויים מתנה לקב"ה- וזוהי ההנפה על ידי אהרון (שמשמש כנציג העם), ולאחר שקיבל הקב"ה את מתנתם העביר אותה למשרתיו לשימוש- וזוהי הנפת משה (שמשמש כנציג הקב"ה).

הבדלת הלויים:

וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה: (במדבר, ח, י"ד – ט"ו)

פסוקים אלו מהווים מעין סיכום לכל מה שקדם:

ר"י אברבנאל: ואחרי שזכר שתי התנופות האלה. זכר הכתוב בפעולות האלה קדימתם ואיחורם. וע״ז אמר והבדלת את הלויים מתוך ב״י כמו שציוהו קח את הלויים מתוך ב״י ונזכר כאן שנית לפי שבא הכתוב הזה לתת סדר בדברים שכבר זכר ואמר שבראשונה יבדילם מתוך בני ישראל ויניחם במשמרותיהם הראויות אליהם

המלבי"ם: והבדלת – וע״י המעשים האלה תבדילם מתוך ב״י – במה שיהיו לי – מוכנים להיות משרתי ה׳:

החזרה על טיהור בני ישראל והנפתם אינו הנפה נוספת כדברי רש"י, אלא סיכום של הציווי עד כאן (דעת מקרא, המלבי"ם, האברבנאל). וצריך לציין שלדעת רש"י ופרשנים נוספים אכן יש כאן הנפה שלישית.

הסיבה להבאת פסוקים אלו זה כאן היא משום שמבנה הפרשיה הוא כך: בתחילה הציווי מה לעשות (פסוקים ה-יד), סיכום הציווי (פסוקים יד- טו) לאחר מכן ההנמקה לציווי (פסוקים טז- יט) ואז קיום הציווי (פסוקים כ- כב).

תיאור קיום הקדשת הלויים:

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם: וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם: (במדבר, ח, כ-כ"ב)

לאחר ההנמקה, המבוטאת בתורה במילים: …תַּחַת פִּטְרַת כׇּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי, מספרת התורה על קיום הציווי, ונביא את דברי דעת מקרא:

בשני פסוקים אלו מספרת התורה בשבחם של משה ואהרון וכל עדת בני ישראל ואחרון אחרון חביב בשבחם של הלויים עצמם, שכולם עשו מה שניצטוו לעשות, וכל אחד מילא את חלקו כראוי. לכאורה היה צפוי וטבעי שיקימו צדיקים אלה את המצווה ברצון, אבל אפשר לשער שהייתה הקדשת הלויים כרוכה בבעיות מסוימות. וכבר ראינו שהיה צורך למשוך את הלויים בדברים..

שהרי עבודתם גובלת באיסורים רבים שהעונש עליהם כרת, וגם מסתבר שהעברת הבכורות מתפקידם הקודם גם זה לא היה עניין של מה בכך (וקורח עודנו עתיד לערער על כל זה). וזוהי הסיבה שהתורה חוזרת ומטעימה את קיום המצווה, לומר שבשעה זו לא הייתה כל התנגדות נראית לעין.

סיכום שלבי הקדשת הלויים:

שלבי הקדשת הכהנים המתוארים בפרשה הם:

הזאת מי חטאת ביום השלישי והשביעי.
גילוח.
כיבוס בגדים.
טבילה.

לאחר הטהרה: הקרבת שני פרים, סמיכת ידי הלויים על הקורבנות, וסמיכת עדת ישראל על הלויים. ולאחר כל זאת שתי הנפות (ולדעת רש"י שלוש) שהונפו הלויים ובזה הותרו להתחיל בעבודת אוהל מועד (דעת מקרא).