קידוש החודש

להקדשת המאמר >>>

מוטי מלכא
פרשת בא

קידוש החודש

מדוע מצווה התורה דווקא על מצוות קידוש החודש כמצווה הראשונה לבני ישראל? האם לא היה ניתן למצוא מצווה מתאימה יותר- אולי מצווה מילה?

מ. מלכא
מוטי מלכא
פרשת בא

עם הקרבה למכת הבכורות ויציאת בני ישראל ממצרים, מצווה הקב"ה את המצווה הראשונה לבני ישראל:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

מצווה זו, קידוש החודשים, מצריכה אותנו להבין קודם כל מהי המצווה עצמה, אך לא פחות חשוב- מדוע זוהי המצווה הראשונה? שהרי יכולה הייתה התורה לפתוח במצוות המילה המכניסה את הילד לתוך עם ישראל, המצוות השבת הדגישה את האמונה בקב"ה או אולי בעניין המשכן הקשור במהותו בקשר שבין הקב"ה לעם ישראל. אך במקום זאת בחר הקב"ה לצוות דווקא על עניין שנראה במהותו טכני – קביעת מתי מתחיל ונגמר החודש.

מהו קידוש החודש:

מהו אם כן קידוש החודש? במכילתא דרבי ישמעאל מובא:

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: מֹשֶׁה הֶרְאָה אֶת הַחֹדֶשׁ לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: כַּזֶּה הֱיוּ רוֹאִין וְקוֹבְעִין אֶת הַחֹדֶשׁ לַדּוֹרוֹת!

מדברים אלו אנו לומדים שיש עניין ראייה כאן: קביעת תחילת החודש נעשתה על ידי ראייה של אנשים את מולד הירח אשר מסמל את תחילתו של החודש החדש. המשנה במסכת ראש השנה מתארת כיצד הדבר נעשה:

חָצֵר גְּדוֹלָה הָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וּבֵית יַעְזֵק הָיְתָה נִקְרֵאת, וּלְשָׁם כָּל הָעֵדִים מִתְכַּנְּסִים, וּבֵית דִּין בּוֹדְקִין אוֹתָם שָׁם. וּסְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹשִׂין לָהֶם בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִין לָבֹא . . . וכֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים? זוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן. וּמַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה? לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמָּה, לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ, כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב . . . וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מַכְנִיסִים אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, עֵדוּתָן קַיָּמֶת. וּשְׁאָר כָּל הַזּוּגוֹת שׁוֹאֲלִין אוֹתָם רָאשֵׁי דְבָרִים- לֹא שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לָהֶן, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבֹא:

בית הדין היה מתכנס ביום ה 30 לחודש והיה מחכה לעדים שיגיעו להעיד על חידוש הלבנה. כאשר היו מגיעים העדים היה מתרחש המתואר במשנה, היו מקדשים את אותו היום כראש חודש (כך שהחודש שהסתיים היה חסר- בן 29 ימים), אם לא היו מגיעים העדים היה בית הדין קובע את יום המחר כראש חודש (והחודש שהסתיים היה מלא- בן 30 ימים). ואז מספרת המשנה היו מכריזים:

רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר מְקֻדָּשׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ . . .

לאחר קידוש זה היו בית הדין מודיעים על ידי משואות ושליחים לשאר הקהילות על קידוש החודש.

חשיבות הקידוש הייתה כל כך גדולה עד כי היו מצבים בהם היו מחללים את השבת בכדי לקיים מצווה זו:

עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת, עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי, שֶׁבָּהֶן הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא, וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, מְחַלְּלִין אַף עַל כֻּלָּן מִפְּנֵי תַקָּנַת הַקָּרְבָּן:

על שני חודשים היו גם מחללים את השבת – הכוונה היא שהעדים היו מחללים את השבת, שאם ראו את הלבנה בשישי בערב היו צריכים לחלל את השבת ולהגיע לירושלים להעיד. הדבר היה בחודשים ניסן ותשרי, שבהם חלים חגים חשובים ויש צורך לשלוח ולהודיע לקהילות את ראש החודש שידעו לחגוג בימים הנכונים. ובזמן שהיה בית המקדש קיים היו מחללים את השבת על כל החודשים וזאת משום שיש צורך להקריב ביום ראש החודש את קורבן ראש החודש.

קידוש החודש על פי חישוב

ידוע לכולנו שכיום אנו לא מקדשים את החודש על פי ראייה, נוהג זה השתנה בתקופת רבי הלל נשיאה (שנת 359 לספירה , בנו של ר' יהודה נשיאה), אולם הסיבות לשינוי זה לא הובהרו לגמרי וישנן כמה דעות ביחס לכך: ביטול הסנהדרין , ביטול הסמיכה (רק חכמים שנסמכו יכלו לקבוע את החודש), ריבוי מחלוקות ביחס למועד המדויק של ראיית הלבנה ופיזור הגלויות שהקשה על העברת הידיעה על ראש החודש. הלוח שהנהיג רבי הלל נשיאה כלל התייחסות לשלושה מרכיבים: מחזור הירח החודשי, מחזור השמש השנתי הקובע את עונות השנה ומחזור שבועי של שבעה ימים (הנושא מתקשר לימים שיכולים או לא יכולים לחול בהם חגים מסוימים), ויצר שילוב בינם בכדי להתאים את עונות השנה עם סדר החודשים.

כאן המקום לציין את דעתו של רס"ג (ואחריו רבנו חננאל ורבנו בחיי) הטוען כי באופן עקרוני מימי משה רבינו היה המנהג לחשב את החודשים – הכוונה היא שהיה לוח שנה מסודר המתבסס על חישוב ולא על ראייה. רס"ג מביא על כך כמה ראיות, אך לא זה המקום להרחיב בעניין, ורוב חכמי הדורות לא קיבלו דעה זו של רס"ג, אך לעומת זאת כן ברור שגם בשעה שנקבע החודש על פי ראייה, היה מקום לחכמים לקבוע את החודש על פי חישובם ולא על פי עדים. דוגמא למצב כזה היא כאשר לא מגיעים עדים ביום ה 30 לחודש להעיד, קבעו חכמים את החודש כמלא ואת יום המחרת כראש החודש, משום כך יכול להיווצר מצב שבו בתקופה שלא נראית הלבנה – למשל בימי החורף, במשך כמה חודשים ולכן צריך לקבוע את החודשים הללו כמלאים, ואז כאשר כן יראו את הלבנה שוב זה יכול לצאת ביום ה 27 או ה 26 לחודש – דבר שלא יכול להיות כי חכמים קבעו שחודש לא יוכל להיות לעולם פחות מ 29 ימים. במצבים כאלו היו חכמים צריכים לתקן ולקבוע את מועד ראש החודש על ידי חישוב.

עוד עדות לכך שהיה מקום לחישוב החודשים גם בזמן שקידוש החודש נעשה על פי ראייה מופיע בגמרא במסכת ראש השנה דף כה.:

ת״ר פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית דמות לבנה בעשרים ותשעה לחדש כסבורים העם לומר ר״ח ובקשו ב״ד לקדשו אמר להם ר״ג כך מקובלני מבית אבי אבא אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע״ג חלקים. ואותו היום מתה אמו של בן זזא והספידה ר״ג הספד גדול לא מפני שראויה לכך אלא כדי שידעו העם שלא קידשו ב״ד את החדש.

הגמרא למעשה מתארת מצב שבו הגיעו עדים להעיד שראו את חידוש הלבנה, אולם על פי חישובו של רבן גמליאל הדבר לא היה יכול להיות, ולכן עצר רבן גמליאל את קידוש החודש. רואים מכך שלמרות שהייתה ראייה של עדים, עדיין היה מקום לרבן גמליאל לבוא ולהתחשב בחישוב זמן החודש בכדי לקבוע האם לקבל את דבריהם או לא.

מדוע מצוות קידוש החודש היא המצווה ראשונה לבני ישראל?

חלק בפרשנים מסבירים את הפסוק ונותנים הסבר רעיוני לסיבת המצווה (כך החזקוני למשל הכותב: מכאן ואילך הוא ראשון שמתוך שתמנו החדשים מזמן החירות תזכרו הטובה שעשיתי עמכם. החודש הזה נקבע כראשון משום שיציאת מצרים היא אירוע מכונן בעם ישראל שממנו הם מתחילים לספור), אולם הם אינם מסבירים מדוע דווקא מצווה זו נבחרה להיות הראשונה במצוות שבהן צוו בני ישראל. בעל הכלי יקר מתייחס להקדמת המצווה לשאר המצוות ומסביר שבני ישראל צוו לקחת בעשירי לחודש טלה לשם קורבן פסח, אך הם היו צריכים נקודת זמן להתחיל ממנה את הספירה של עשרת הימים. ולכן מצווה זו מקבלת בדבריו משמעות טכנית- על מנת לקיים מצווה שקבועה בזמן, אנו חייבים נקודת זמן להתחיל ממנה ולכן נאמר להם קדש את החודש ולהתחיל בספירה.

נראה שאפשר להוסיף ולהסביר את מקומה של המצווה בכך שהיא באה לסמל דווקא את סיומה של תקופת האבות ועל הזמניות שהיא מסמלת, ומטרתה היא להכניס את בני ישראל כעם לתוך מסגרת הזמן. חכמים אומרים על מעשי האבות: מעשי אבות סימן לבנים, ובכך מייחסים לתקופה זו ממד על זמני- היא נוגעת לכל תקופה בחיי העם, אולם המעבר לחיי עם לא יכול להתבצע במושגים על זמניים, הוא חייב להיות מחובר למציאות.

פרעה היה הראשון להכריז על בני ישראל כעם:"הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", ובכך נראה שהשתנה מעמדם ממשפחה מורחבת לעם (שינוי זה יקבל את ביסוס נוסף במעמד הר סיני בו יקבל העם גם את החוקה לפיה הוא עתיד לחיות). לשינוי כזה יש גם דרישות וצרכים- במיוחד משום שהיהדות היא דת הלכה ושהיהדות היא לא רק דת אלא גם לאום.

האבות ומעשיהם, מלבד רקע היסטורי להתהוותנו כעם, משמשים לנו כמודלים רעיוניים וערכיים. משום כך הם חייבים להיות על זמניים. לעומת זאת עם קבלת עול מצוות ובניית מורשת לאומית אנו מחויבים בקביעות מסוימת לזמן קבוע (בין מהבחינה הדתית: קיום מצוות ומועדים בזמנם, ובין במישור הלאומי- לשם ציון אירועים מכוננים, ימי זיכרון ובנית היסטוריה לאומית). גם במישור האישי, לפעול במסגרת הזמן משמע לצאת החוצה ולראות את ה'כאן ועכשיו'- מה צריך לתקן, מה צריך לעשות וכציד לפעול כדי שהמציאות שלנו בזמן שלנו תהיה הטובה ביותר.