בשגרת היום-יום של כולנו, אנו נדרשים לבחור האם לשים את ליבנו ועינינו למה שקורה סביבנו או שאנחנו בוחרים להמשיך ולדהור בקרירה ובתפקיד לעוד משימה ולעוד הצלחה, גם במחיר חשכה גדולה כלפי סביבתנו.
זכיתי לעבוד ליד כמה אנשים בתפקידים בכירים ולא פעם שאלתי את אותם אנשים, איך הייתה הדרך לתפקיד? מה הסוד? אחד מהאנשים אמר לי משפט שחרוט בראשי ולא יוצא – "אני פשוט לא רואה אף אחד ממטר". אני לא רואה את מי שנמצא מסביבי ומאחוריי ואת מי שלפניי אני דורס, אם צריך, כדי להשיג את המטרה. אז, זה נראה לי עוצמתי וחזק מאוד, אבל עם הדרך והזמן הבנתי שהדרך הזאת לא משאירה כלום אחריה מלבד אדמה חרוכה. היא אולי משיגה הישגים בטווח הקצר, אבל שורפת את כל השאר לטווח הארוך ומשאיר אדמה חרוכה.
תהליך יציאת עם ישראל ממצרים מעבר להיותו תהליך אמוני יסודי בעבור עם ישראל, הוא גם תהליך חינוכי עמוק לשליט של האומה המרשעת בעולם. פרעה מתחיל את המשא ומתן עם משה ואהרון על שחרור עבדיו ממצרים בהצהרה ברורה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ… לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה'" (שמות ה, ב). הוא מסיים את התהליך כאשר הוא מצהיר: "ה' הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים" (שמות ט, כז), ובמילים: "מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות טו, יא), אשר על פי חז"ל אמר פרעה אל מול קריעת ים סוף.
וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם
מכת חושך, מלמדת אותנו ואת העולם כולו נדבך משמעותי בתהליך החינוכי:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י, כא–כג).
בתיאור מכת החושך יכולה הייתה התורה להסתפק בסיפור מהותה של המכה, חושך בכל ארץ מצרים, ואת תקופת הזמן שארכה המכה, אך היא לא עושה כן. בתחילה מציינת התורה שהיה חושך על ארץ מצרים ובפעם השנייה מציינת התורה "חושך-אפלה", מה ההבדל בין ההגדרות? ושנית, מדוע התורה בוחרת לפרט מי לא ראה את מי ומה מצבם הפיזיולוגי, איזה מידע חשוב זה מוסיף לסיפור?
רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר מהו החושך האמור ואלו מדרגות של מציאות היו בו. החושך הראשון היה שלושה ימים אשר תוצאתו הייתה "לא ראו איש את אחיו", ולאחר מכן עוד שלושה ימים נוספים של חושך אשר היה כפול בעוצמתו, אפלה, והתוצאה הייתה "ולא קמו איש מתחתיו":
"ויהי חשך אפלה שלשת ימים – חֹשֶׁךְ שֶׁל אֹפֶל, שֶׁלֹּא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו אוֹתָן ג' יָמִים. וְעוֹד שְׁלוֹשֶׁת יָמִים אֲחֵרִים חֹשֶׁךְ מֻכְפָּל עַל זֶה, שֶׁלֹּא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו – יוֹשֵׁב אֵין יָכוֹל לַעֲמֹד, וְעוֹמֵד אֵין יָכוֹל לֵישֵׁב" (רש"י, שמות י, כב).
הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר ש"אפלה" היא המדרגה הגבוהה יותר של החושך, וכל עניינה הוא הטלת ספק במציאות הקיימת שאנו חווים. אפלה היא מצב שבו אנו לא מצליחים לראות באופן בהיר את סביבתנו, שלא ניתן לראות באופן ברור את האנשים, את המהלכים, את המציאות – הכול מעורפל, הכול באפלה:
"אפלה היא הדרגה הגבוהה יותר של חושך, בה הכל נראה מוטל בספק" (רש"ר הירש על התורה, שמות י, כב).
רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) מביא בפירושו שתי התייחסויות שונות. הן אינן מתייחסות באופן ישיר להבחנה בין חושך לבין אפלה, אך שופכות אור על ההתנהלות של אנשי מצרים בתוך המציאות החשוכה:
"ולא קמו איש מתחתיו – מביתו. כמו 'שבו איש תחתיו', כי אנה ילכו בלא אור" (פירוש ארוך, שמות י, כג).
אי אפשר לראות את הכיוון בלי אור, אי אפשר ללכת לשום מקום בלי בהירות ואי אפשר להתמודד עם המציאות בלי הכוונה וראייה ברורה. לכאורה, אמירה ברורה מאליה, אבל אם נחשוב על זה בכנות, כמה מאיתנו הולכים באפלה שעליה דיבר הרש"ר הירש בדבריו. כמה מאיתנו נמצאים לפעמים בתחושת ספק סביב המציאות שבה אנו נמצאים, בעבור כמה מאיתנו המציאות לא בהירה בכלל ואנו בכלל לא מודעים לזה.
במצבים אלו אי אפשר ללכת בלי אלומת אור ברורה וחדה, אי אפשר לצעוד בלי הכוונה חזקה, בלי אור שמראה את הדרך, אור שמאיר את המציאות. בפירושו הקצר מביא אבן עזרא אמירה מעניינת אחרת, לפיה ייתכן שהמצרים כן הצליחו לראות את המציאות סביבם בעזרת אור הנר: "לא ראו איש את אחיו – באור היום, ויתכן שראו בנרות" (אבן עזרא, שמות י, כג).
אומר לנו אבן עזרא: כאשר חשוך, גם כאשר יש חושך אפלה, תדליקו נר, ייתכן שתראו משהו. כאמור, התורה מפרטת בשני הפסוקים הראשונים את היותו של החושך – אפלה. ברור שבמצב זה, קיים קושי לבני אדם לראות זה את זה ובחושך אפלה ייתכן שקשה לקום מהמקום. אז מדוע התורה מביאה פסוק שלישי המפרט שאנשים לא זזו ממקומם ולא ראו איש את אחיו במשך מכת החושך?
בעל "הכתב והקבלה" (1785-1865, גרמניה) שואל בדיוק שאלה זו ומסביר שפסוקים אלו באו ללמדנו, שמכת החושך כללה מצב נפשי קשה למצרים, חזיונות ופחדים שגרמנו להם שלא לקום ממקומם:
"רבים יתמהו הלא אין מדרך החושך לאסור את האדם במאסר עד שלא יוכל לקום ממקום מושבו, גם עורים יגששו וילכו בחשך… אבל בקבלה הדבר מפורש, כי המשורר אמר: 'ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים', ענין משלחת מלאכי רעים שאמר המשורר הוא בעצמו מה שאמר בספר חכמת שלמה: וישמו ויבהלו מאד ויחרדו מתמונות זרות קולות שונות המו סביבותיהם להפחידם ומלאכי רעים זועפי פנים נראו למו, הנה נחרדו מחזיונות זרות שראו והם מראות משונות שנראו למו להבעיתם, ומזה יצא לבם מרוב פחד אפס כחם עד שלא יכלו להתנועע ממקומם, כמו שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום כי תבואנו, שלא ימוש ממקומו מרוב חרדת לב, ולכן לא קמו איש מתחתיו כל זמן החשך כי לא קם באיש רוח" (הכתב והקבלה, שמות י, כג).
לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו
בעל חידושי הרי"ם, הרב יצחק מאיר אלתר[1] (1799-1866, פולין) מסביר באופן יפהפה את מהותם של פסוקים אלו:
"מתוך שלא ראו איש את אחיו, היינו, שאחד לא רצה להביט לאחיו, באו למצב שלא קמו איש מתחתיו, היינו, שלא יוכלו לנגוע כבר אחד בשני" (חידושי הרי"ם, פרשת בא, ז).
החושך הגדול ביותר הוא כשאדם אינו מסוגל להסתכל על חברו. כאשר אדם לא רואה בצרת חברו, וגם לא רק בצרתו, זה החושך הגדול ביותר שהמציאות יכולה לספק. הסתכלות פקוחה ואמיתית יכולה להראות לנו את התוצאות של החיים. כאשר אנשים מתעלמים זה מזה, כאשר אנשים לא רואים זה את זה, כאשר אנשים לא מסוגלים לקום ממקומם כדי לעזור לאחר, אין חושך גדול מזה, אין אפלה גדולה מזו. ראיתי באחד המקומות הקבלה: אם אנחנו במציאות של "לא ראו איש את אחיו" – מתעלמים זה מזה, אזי כאשר אנחנו נצטרך סיוע של אחרים – נחווה מציאות של "ולא קמו איש מתחתיו".
החושך הקשה בעבור האדם הוא כאשר אינו מסוגל לצאת מהמסגרת המצומצמת שלו ולפעול בעולם, כאשר הוא אינו מסוגל לראות את האחר, את החברה שלו, את המדינה שבה הוא חי. זאת הייתה המציאות הקשה במצרים, זה היה מצבם הרוחני, החברתי, המוסרי והערכי. איש איש במסגרתו, אף אחד אינו רואה את השני, אף אחד לא דואג לשני, כל אחד במסגרת של עצמו – אין אפלה גדולה מזו.
במצב הזה, כאשר אדם מרוכז בעצמו, ממילא הוא אינו מסוגל להתרומם. כמה שיעלה גבוה במסגרתו הפרטית והאישית, הוא לא יתקרב לעולם לגבהים שאליהם הוא יכול להגיע במסגרת החברתית, הלאומית הגבוהה יותר. אין ספק שיתקיים בו "וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו".
הרב מרדכי אליהו זצ"ל[2] (1929-2010, ישראל), אשר לכל הדעות היה "אביהם של ישראל", מסביר את החושך של ימינו היושב בדיוק על מציאות שבה כל אחד רואה את עצמו בלבד ולא את החברה:
"כתוב במכת חושך 'ויהי חשך על ארץ מצרים, וימש חושך'. וחז"ל אמרו כמה עוביו של חושך? כדינר. ואח"כ כתוב: 'לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים'… ועל דרך מוסר אמרו, 'לא ראו איש את אחיו' – אם אדם אינו רואה את אחיו שנמצא בצרה ולא עוזר לו, סופו שיהיה עני, ואז 'ולא קמו איש מתחתיו' – לא יקומו לעזור לו… יש מי שאמר, אם אדם מסתכל דרך החלון – הוא רואה את שאר האנשים. אבל אם לחלון יש ציפוי כסף, הוא רואה רק את עצמו, והכסף חוצץ בינו לבינם. ויש לדעת כי הקב"ה ברא עניים, כדי שנזכה לתת להם צדקה" (קול צופייך, גיליון 295).
צריך לזכור שבמכת חושך במצרים מתו הרבה מבני ישראל. הם מתו כי הם היו באותה מציאות שבה היו המצרים, הם היו באותה תפיסה חברתית, מוסרית וערכית ירודה ונמוכה: "וְלָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם חֹשֶׁךְ? שֶׁהָיוּ בְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר רְשָׁעִים וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת, וּמֵתוּ בִשְׁלוֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ מִצְרִיִּים בְּמַפַּלְתָּם וְיֹאמְרוּ, אַף הֵם לוֹקִים כָּמוֹנוּ" (רש"י על שמות י', כב בשם שמות רבה).
לא בכדי מציינת התורה באופן מפורש: "וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם". התפקיד של עם ישראל הוא להביא את האור, להכניס אותו למקומות החשוכים ביותר שיש במציאות ולהאיר אותם, להראות את הדרך במקומות החשוכים ביותר, ללמד את העולם דרך ערכית ומוסרית אחרת. זה תפקידו של עם ישראל.
לצערנו, לא תמיד אנו נוהגים כך. ביציאת מצרים, אנשים שלא ידעו להביא את האור לא זכו לצאת ממצרים, לא זכו להאיר את העולם. תפקידנו הוא לפעול במציאות ולראות את האנשים שסביבנו, לראות את החברה, את צרכיה, את תהליכיה, ולהתייחס אליהם. תפקידנו הוא להדליק את הנר, להראות את הדרך לעולם ולמציאות כולה. זאת המהות של עם ישראל, זאת מהותנו.
——————————————————-
[1] הרב יצחק מאיר אלתר (רוטנברג) – נולד בשנת 1799 בעיר גורא תחת ממלכת פרוסיה ונפטר בשנת 1866 בעיר גורא תחת שלטון פולין. מייסד חסידות גור ומחבר הספר חידושי הרי"ם.
[2] הרב מרדכי אליהו – נולד בשנת 1929 בירושלים ונפטר בשנת 2010 בירושלים. היה פוסק, מקובל ומנהיג רוחני ודתי. כיהן כראשון לציון וכרב הספרדי הראשי לישראל בין השנים 1983-1993. קבור בהר המנוחות "גבעת שאול" בירושלים, ליד קברו של החיד"א.

אבי כהן סקלי
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".