יציאת מצרים היא דרמה ארוכה, ארוכה מאד. גם לאחר שאלוהים שלח את משה בפעם השנייה לגאול את עם ישראל, עם הבטחה שהפעם זה יעבוד, הגאולה לא קרתה בן רגע. מכה ועוד מכה ניחתה על המצרים, עד שפרעה נשבר ונאלץ לשחרר את בני ישראל מארצו. כמה זמן ארכו המכות? כמה זמן עבר מאז שמשה ניצב על היאור והפך אותו לדם ועד מכת בכורות? איננו יודעים בדיוק. אולי זו היתה שנה, אולי כמה חודשים. בכל מקרה, בזמן הזה עם ישראל ממשיך להיות משועבד ולסבול את עול מצרים.
מדוע היה צריך את כל מופע הקסמים הארוך הזה? הרי את מכת בכורות היה אפשר להביא מיד, בלי תשע המכות שקדמו, ולשחרר את עם ישראל באחת. תמיהה זו מתעצמת לנוכח העובדה שאלוהים עצמו הודיע למשה כבר בתחילת הדרך, עת שחזר בפעם הראשונה למצרים ממדין, שמכת בכורות היא שתשחרר את עם ישראל מעבדות:
ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל. ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך.
והנה, במקום המכה הזו, אלוהים מתחיל במופתים שלא כל כך מצליחים לשכנע את המצרים. בהתחלה, החרטומים מצליחים להפוך גם הם מטה לנחש, להפוך מים לדם ולהעלות צפרדעים מן היאור. רק במכת כנים יכריזו "אצבע אלוהים היא". אבל גם אז לא נגמר הסיפור. אלוהים יחזק את לב פרעה, שימשיך לסרב לשחרר את עם ישראל, וכך תבא מכה ועוד מכה, עד לשחרור הסופי במכת בכורות.
מה פשר המשחק הזה שמשחק אלוהים עם מצרים? מדוע בהתחלה הוא נותן להם לחשוב שהם מסוגלים להתמודד איתו, מכביד את ליבם, והכל על חשבון עם ישראל שממשיך להיות עבד?
*
תשובה מפתיעה לכך אנו מוצאים בתחילת פרשת 'בא':
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'.
המכות אינן בעצם מכות. אף לא פעם אחת בתורה הן מכונות כך. המכות הן אותות, סימנים, שאמורים להעיד על מציאותו של אלוהים. מטרתן לחנך. אלא שאם עד כה מי שהיה אמור להתחנך היו המצרים, "וידעו מצרים כי אני ה'", כאן אנו מגלים שאלוהים כיוון את האותות גם לבני ישראל – אלוהים רצה שיהיה לנו, עם ישראל, מה לספר לילדינו. לכן הוא התעלל במצרים, כלומר שיחק איתם את כל המשחק, כדי להפוך לנו את יציאת מצרים לסיפור שנוכל להעביר הלאה.
יש כאן תובנה מאלפת על החיים. אירוע חד-פעמי, חזק, ניסי ועל-טבעי, יכול אולי להפוך לנו את החיים, אבל הוא לא ייצור עבורנו סיפור. כדי לכתוב סיפור אנו זקוקים לעלילה, לרצף אירועים שיתחברו לפסיפס אחד גדול. אנו זקוקים לזמן, שבו דברים יתפתחו ויתעצבו. אנו זקוקים לתפאורה שמתחלפת מעת לעת, רגש ומחשבות שעולים ויורדים, מתח שיגבר וילך, עד לנקודת השיא שתפתור את הכל. אם הכל מתרחש ברגע אחד, חד-פעמי, אין כל כך מה לספר. לכל היותר ניתן לומר שפעם היה כך ועכשיו זה אחרת.
אין לנו סיפור למפץ הגדול. אין לנו סיפור על הרגע הראשוני של הבריאה שבו אלוהים ברא לראשונה יש מאין. בדומה לכך, קריעת ים סוף ואפילו מעמד הר סיני לא נחרטו בזכרוננו כסיפור. היו אלה אירועים עוצמתיים אבל יחד עם זאת נקודתיים וחד-פעמיים. לפני קריעת ים סוף צבא מצרים היה הצבא החזק בעולם ולאחריה הוא פשוט לא היה קיים עוד. עד מעמד הר סיני, עם ישראל לא שמע אפילו פעם אחת את אלוהים, ואז פתאום הוא התגלה אליו. מסיבה זו אין בתורה חג מיוחד עבור קריעת ים סוף או מעמד הר סיני. הם לא סיפור.
האם מישהו מספר היום על נס בקיעת הירדן בכניסת יהושע לארץ? האם מישהו זוכר את מפלת צבא סנחריב בימי חזקיה? כל אלה היו אירועים חזקים ומשמעותיים ששינו את חייהם של רבים, ובכל זאת הם לא הפכו לסיפור. כי סיפור צריך להיבנות. סיפור זוקק רצף של אירועים, ולא אירוע אחד, משמעותי ככל שיהיה.
*
זו הסיבה שאלוהים עשה את המופתים במצרים ולא הסתפק במכת בכורות. הוא שיחק עם המצרים כדי לבנות עבורנו סיפור, כדי שהיציאה ממצרים לא תהיה מאורע ניסי, חד-פעמי, אלא תהווה תהליך מתמשך, שניתן יהיה לראותו כסיפור. אמת, בטווח הקצר הדבר אולי פגע בעם ישראל, שבמקום לצאת ישר ממצרים נאלצו להמתין עד תום האותות. אבל לטווח הארוך הוא העניק להם מתנה שלא תסולא בפז.
היכולת שלנו לראות את חיינו כסיפור היא שמעניקה לנו משמעות, רצף וגם המשכיות. אירועים רבים קורים לנו בחיים. אנו מתבוננים אחורה ורואים הצלחות וכישלונות, נפילות וגם הפתעות. מי שבוחר להסתכל על מצבור האירועים הללו כאירועים נקודתיים, חד-פעמיים, המנותקים אחד מהשני, ימצא שהחיים שלו מאד חלקיים. את החיים הוא יזהה רק עם רגעי השגשוג והאושר, ואילו את רגעי הקושי והמצוקה הוא יבקש לשכוח, כאילו לא קרו.
חיים מלאים ניתנים למי שבוחר להתבונן על חייו כסיפור הרמוני שלם. אין שלב, אירוע או מקרה, שלא קשור לאירוע אחר. קושי ומצוקה במקום אחד לעתים פיתחו בנו אפשרויות וכישרונות שהועילו לנו במקום אחר. חוויה בתחום אחד השפיעה על עולמנו בתחום אחר. לכן כל אירועי חיינו חייבים היו להתקיים כדי ליצור את מי שהננו כעת. אם כך אנו מבינים את חיינו, אנו חיים אותם בשלמות, מתוך הבנה שלא היינו אנחנו אילו הסיפור שלנו היה אחר.
סיפור יוצר רצף בין אירועי חיינו ומשום כך הוא גם יוצק בהם משמעות. יש כיוון לכל מה שאירע. יש עלילה מכוונת, שממנה אנו יכולים ללמוד את השליחות של חיינו. ואם יש סיפור, אז גם יש המשכיות. כי סיפור ניתן להעביר הלאה. סיפור יכול להצית את דמיונם של ילדינו ולעורר בהם השראה. הוא יכול לפתח את האישיות שלהם ולתת להם דוגמה. רק חיים שהופכים לסיפור יכולים לשנות את חייהם של אחרים.
את המתנה הזו העניק אלוהים לעם ישראל ביציאת מצרים. המופתים שנעשו פעם אחר פעם אל מול פרעה, התחרות בין משה ואהרן לחרטומי מצרים, ההבטחות של פרעה והחזרה מהן, הציפייה שהנה הפעם פרעה יישבר והאכזבה לגלות שלא כך קרה, המתח שנוצר בלילה ההוא של מכת בכורות וההפתעה שבגירוש באמצע הלילה, טרם הספיק הבצק להחמיץ – כל אלה הפכו את מה שאירע במצרים לפני למעלה משלושת אלפים לשנה לסיפור עם כיוון ומשמעות, שטביעות אצבעותיו אל אלוהים ניבטו בו. דרכו למדנו את מגמת חיינו. ואת הסיפור הזה נספר דור אחר דור, הורים לילדים, והוא יצית את דמיונם ויספק להם השראה. זו היתה הדרך להפוך את יציאת מצרים לאירוע נצחי, שיסופר עוד אלפי שנים לאחר שהוא תם.
*
אבל כל זה עדיין לא מספיק. מה יגרום לילדינו להתעניין בסיפור שלנו? מה יצית בהם את הרצון להקשיב למה שאירע לאבותיהם לפני שנים רבות? לכך מקדישה התורה את הפרשיות האחרונות בפרשת 'בא':
ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים… והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני… ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה… מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך.
אנו עומדים ברגעי היציאה ממצרים. טרם הגענו לים סוף. אבק העבדות טרם שקע ורוח החירות טרם הופנמה. מה הדחיפות להעניק דווקא כאן את מצוות עבודת הפסח, חובת אכילת מצה, איסור אכילת חמץ וחיוב הנחת התפילין? למה כבר לדבר על מצוות?
דומני שבדברים הללו מוסרת התורה בידינו מפתח חשוב להעברת הסיפור הלאה. סיפור לא יכול להישאר ברובד התיאורטי בלבד. הוא לא יכול להיות רק כתוב בספרים. כדי שסיפור יהפוך לזהות ויעצב את אישיות הדורות הבאים, צריך ליצר עבורו מצע. צריך לעשות מעשים כדי לעגן אותו בשרשרת ההיסטורית. טקסים כמו קרבן הפסח, ליל הסדר, ביעור חמץ וגם הנחת תפילין, מעוררים אותנו לשאלות ומחשבות על הזהות שלנו. וכשאנו עושים מעשים חריגים ולא-שגרתיים, כשאנו שואלים 'מה נשתנה', אנו שואלים בעצם במה אנחנו השתנינו, ואז מגיע הסיפור. וכשיש לנו סיפור, אנו זוכים בתודעה חדשה.
הטקסים והמעשים, הריטואלים והמצוות, הם לא חלק מנותק מהסיפור אלא ביטוי שלו. הם אלו שנותנים לו קיום והמשכיות. לעתים קשה לראות זאת. דת, במובן של חוק והלכה, נתפסת לעתים כמנוגדת לדתיות, לרגש שבלב. היא נתפסת כחובה שחונקת את רוח האמונה החופשית. אבל האמת היא שההפך הוא הנכון. אכן, מי שמתבונן על ההלכה כתכלית של עצמה, יתקשה למצוא מה רלוונטיות וגם יתקשה להעביר אותה הלאה. כדי להבין את ערכה של ההלכה צריך להתייחס אליה בהקשר הרחב שלה, בסיפור שהיא מבקשת לספר.
כשאנו שורפים עם ילדינו את החמץ או מלמדים אותם להניח תפילין אנחנו לא חונקים את רוחם אלא מעשירים אותה. אנו מוסרים בידיהם כלים שיאפשרו להם לשאת את הסיפור הקדום של עמם. וכשהם מקבלים וחיים את הסיפור הזה, כשהם מבינים את המטען שעומד מאחורי כל מעשה, חייהם מקבלים משמעות. הם כבר אינם פרטים מנותקים המרחפים בחלל ההיסטוריה ללא מגמה או כיוון. יש להם את הזכות להיות חלק מסיפור גדול שמניע את כל העולם לכיוון של גאולה. כל חייהם מתפרשים אז באור אחר. האדם הסופי מקבל משמעות נצחית.
*
אני כותב את הדברים הללו יום לאחר היארצייט (יום הזיכרון) הראשון לאחר פטירת אמי לפני שנה בדיוק. לאורך השנה הזאת ובמיוחד באזכרה הבנתי את כוחו של הטקס בהעברת הסיפור הלאה. העלייה לקבר, קריאת פרקי התהילים, האזכרה, אמירת הקדיש, ההתכנסות המשפחתית שלאחר התפילה – כל אלה יצרו עבורנו את המצע שאיפשר לנו לעצור את שטף החיים ולמקד את תשומת לבנו בזיכרון. הן היוו עבורנו מסגרת שבאמצעותה המשכנו וסיפרנו את סיפורה של אמי גם לאחר לכתה. הן שנתנו לה חיים לאחר מותה.
את מה שאנו חווים במסגרת הפרטית במשפחה, מצוות הפסח עושות לנו במסגרת הלאומית. בכל הנחת תפילין, בכל ליל סדר, אנו נותנים חיים עכשוויים לסיפור קדמון, שהעניק כיוון לעולם והטיל עלינו שליחות. ואת הסיפור הזה מחובתנו להמשיך ולספר, בדור שלנו ולדורות הבאים. כי כל עוד הסיפור שלנו קיים, אנחנו ממשיכים לחיות.
נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.
