בפרשת בא יוצאים בני ישראל סוף סוף ממצרים. התורה מציינת כחלק מתיאור הישיבה כמה זמן היא התמשכה:

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה

המניין המדויק של שנות ישיבת בני ישראל במצרים אינו ברור וישנן דעות שונות בחלוקת הזמנים,  דעות הקשורות בשאלות כגון: ממתי התחילה הספירה? כמה שנים נמשך השעבוד ממש? ולמה מתייחסת התורה- לכלל ישיבת בני ישראל במצרים או רק לתקופת שעבודם?

סדר עולם רבה (פרק ג') מציין כמה אפשרויות בנושא: מניין 430 השנים התחיל בברית בין הבתרים,  מניין השנים החל בלידת יצחק אבינו (ולכן 400 שנה חסרות 30 השנים שבין הברית ובין לידת יצחק), הגלות נמשכה  210 שנים שזהו זמן מושבם של בני ישראל בארץ מצרים (מירידת יעקב אליה), מניין שנות השעבוד בפועל הוא בין 87 ל- 116 שנים.

כמובן שהיו שחלקו על המניין הזה, ולמשל הגר"א סובר שהמניין החל בירידת אברהם לכבשן האש. דעת רבי יהודה הנשיא (מכילתא דרבי ישמעל) היא שאין צורך לפתור בכלל את מניין השנים משום שמלכתחילה ניתנו שתי אפשרויות למועד היציאה:

רַבִּי אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה״ (בראשית ט״ו:ט״ז). כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִין אֵלּוּ? אָמַר הקב״ה: אִם עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, אֲנִי גּוֹאֲלָם לַדּוֹרוֹת, וְאִם לָאו, אֲנִי גּוֹאֲלָם לַשָּׁנִים.

הרב בכור שור מתייחס גם הוא לשאלה זו ואומר:

שלשים שנה וארבע מאות שנה – מבין הבתרים היה מונה, שהיה ל׳ שנים קודם שנולד יצחק וגזירת ארבע מאות משנולד יצחק, כדכתיב: כי גר יהיה זרעך (בראשית ט״ו: י״ג) – משעה שיהיה זרעך. ואף על פי שלא עמדו במצרים רק רד״ו, מכל מקום הכול נקרא על שם מצרים, משום דעיקר הגלות היה במצרים.

הרב קודם כל מתייחס למניין השנים וסומך אותו על לשון המקרא: כל זמן שלאברהם לא היו צאצאים לא הייתה הנבואה יכולה להתקיים, ולכן מניין ארבע מאות השנה יכול להתחיל רק מלידת יצחק (למרות שהנבואה ניתנה שלושים שנה לפני כן). אולם הקושי הבא הוא שהתורה גם מדגישה: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, משמע מניין 400 השנים הוא על משך הזמן בו יהיו בארץ זרה, ולכן קשה לקבל שתקופת ימי יצחק ויעקב היא חלק ממשך הזמן. על כך עונה הרב ואומר: הכול נקרא על שם מצרים, מכיוון שעיקר הגלות היה במצרים הרי שכל התקופה נחשבת כמצרים.

למעשה אומר הרב שהזמן אינו נקבע רק על בסיס נקודות הציון המתחילות ומסיימות אותו (תאריכים למשל), אלא הוא יכול להיקבע על בסיס מה שמאפיין אותו. מה שאפיין את תקופת האבות עד השלב בו נכנסו בני ישראל לארץ מופיע גם הוא בברית בין הבתרים: כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. הארץ לא ניתנה עדיין לאברהם משום שעדיין לא הגיע זמנו לקבל אותה, וגורם מאפיין זה נמשך על פני כל התקופה- גם בימי יצחק ויעקב, ולכן נחשבת התקופה כיחידה אחת.

(מבחינה היסטורית, תיקוף (קביעת תקופות היסטוריות) הוא דבר בעייתי משום שתקופה נקבעת על פי מאפיינים ולא על פי שנים. למשל ימי הביניים באירופה אצל היסטוריון אחד מתחילים ב-476 לספירה (נפילת רומא) ואצל אחר ב- 380 לספירה (הפיכת הנצרות לדת רשמית ברומא), ההבחנה מתבצעת על פי מאפיין התקופה ולא על פי זמן נתון.)

ישנה משמעות נוספת לדברי הרב והיא הרצף הלאומי שלנו. עם ישראל לא התחיל במצרים, כדברי פרעה, הוא החל הרבה לפני- גם אם היה מדובר באדם אחד. שישים ריבוא שיצאו ממצרים ואברהם המאמין הבודד הם רצף אחד של עם ישראל- יחידה אחת. ולכן המילים גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ מכוונות ליצחק בנו היחיד כשם שהם כוללות את שנים עשר שבטי ישראל.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.