בפרשת בא, כחלק מההכנות למכת בכורות והיציאה ממצרים, מצווה הקב"ה על קורבן הפסח ועל אכילת המצה: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: הבשר הנזכר בפסוק הוא בשר הפסח הנאכל על – יחד עם, המצות והמרור. עניין המצות גם נקבע באותו המעמד- עוד לפני היציאה, כחלק ממרכיבי החג העתידי:
וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחׇגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כׇּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:
נקודה זו מעניינת מאוד- התורה מצווה עוד לפני היציאה ממצרים על אכילת המצות, מה שנראה כמתנגש עם הדברים אותם אנו קוראים בהגדה: מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם. בספר דברים התורה מתארת את סיבת אכילת המצות ברוח דומה לזו של ההגדה:
וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (דברים, ט"ז).
הפסוקים מבטאים את החיפזון והמהירות שבה לוותה היציאה- חיפזון שגרם לכך שלא היה בידי בני ישראל את הזמן להתפיח את הבצק- ולכן גם אכלו מצות אז וגם נקבעו המצות לזיכרון לדורות. אם כן, כיצד ניתן להבין את הציווי המקדים על אכילת המצות? ומה בעצם הסיבה לאכילתן- הציווי או החיפזון?
על מנת לענות על כך ננסה לבחון את הציוויים המופיעים בפרשה (פרק י"ב) לגבי המצות והפסח. הציווי הראשון המופיע בפרשה (לאחר קידוש החודש) הוא עניין לקיחת השה ועשייתו כפסח: (ג) דַּבְּרוּ אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. השה נקרא פסח משום שדמו משמש לסימון בתי בני ישראל שעלייהם יפסח הקב"ה במכת הבכורות.
על המצה אנו קוראים לאחר מכן- כחלק מדבר ה' על אכילת הפסח בחפזון בפסוקים ח' – י"א: (ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ…(יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה.
התורה חוזרת שוב על עניין המצה בהמשך, לאחר הציווי על עניין יום היציאה, כאשר הקב"ה מצווה את משה לומר לבני ישראל לקבוע יום זה כחג לעתיד:
(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחׇגֻּהוּ. (טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כׇּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי…(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. (יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. (יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כׇּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. (כ) כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת.
הדיבור, שהתחיל מהקב"ה למשה, עובר כעת לידי משה שמדבר אל בני ישראל מפסוק כ"א. בדבריו משה חוזר על עניין אכילת הפסח, משיכת המזוזות בדם וקביעת אותו היום לדורות- אך משה לא מזכיר בדבריו לעם (פסוקים כ"א- כ"ח) את המילה מצות או מצה (הדגש הוא על הפסח) :
(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכׇל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח.
עד כאן הציוויים, ומפסוק כ"ח מתארת התורה את מכת הבכורות עצמה:
(כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ. (כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהֹוָה הִכָּה כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
מכאן והילך הפרק מתאר את תוצאות מכת הבכורות- מצרים מתעוררת בבהלה ומזרזת את בני ישראל לצאת, וכאן גם חוזרת התורה לדבר בעניין המצות :
(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם…(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.
אם כן, ניתן לחלק לשני חלקים את הדברים- הציוויים שלפני המכה ומה שקורה לאחר מכת הבכורות. בשני החלקים מופיע עניין החפזון- פעם בציווי ה' לגבי צורת אכילת הפסח ופעם בתיאור היציאה שבה מצרים מזרזים את בני ישראל לצאת.
ונראה שיש בדברים איזה שהוא חוסר סדר- מצד אחד התורה מדברת על המצות כחלק מהחג העתידי, ואילו במעשי דור יוצאי מצרים אין אזכור לאכילת המצות (המילים על מצות ומרורים יכולות להתפרש כתיאור ולא ציווי) בליל היציאה. גם אם נאמר שאכן היה ציווי ולכן אכלו שני ישראל את המצות בליל היציאה- מה הסיבה לכך? האם בגלל שלא החמיץ הבצק? הרי הציווי התרחש עוד לפני כן.
עוד נקודה שעולה מקריאת הפסוקים היא שהפסוקים המתארים את שלב היציאה מתייחסים למצות ולבצק שלא חמץ כתיאור הסיטואציה– הם משמשים להראות את מידת החיפזון שליוותה את המעמד (אך אין בכך התייחסות לאכילת מצות בעתיד ואין בהם תיאור שלעשייתם מתוך ציווי). גם הפרשנים שמו לב לקושי בפסוקים כאן ובספר דברים, כאשר השאלה המרכזית בה עסקו היא: כיצד ניתן להסביר את אכילת המצה כזיכרון לבצק של תפח למרות שלפני כן כבר העניין הוזכר? נתייחס לדבריהם כאשר עיקר הדיון מתנהל לגבי פסוק ט"ו בפרקנו המתאר את דברי משה לעם בנושא חגיגת הפסח לדורות: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כׇּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי :
גישה ראשונה לענות על כך היא להפריד בין הציווי שניתן לגבי פסח מצרים ובין זה של פסח דורות. משמעות הדברים היא שלמעשה ישנם שני ציוויים בנוגע לאכילת מצה- הראשון מתייחס לבני ישראל בדור יוצאי מצרים, וציווי זה היה מכוון לאותו ליל יציאה אך לא לדורות הבאים, ולעומת זאת היה ציווי שני אשר בו הצטוו בני ישראל לציין את יציאת מצרים לדורות, ובציווי זה נכללה גם אכילת המצות כזיכרון למה שקרא לאחר היציאה.
בדרך זו הלך ר' אברהם בן עזרא (פירוש ב'):
שבעת – טעם מצות תאכלו – זכר לאכילתכם בצאתכם ממצרים, כי לא צוו שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צווה לאכול מצות – להיות זכר לאשר קרה להם בצאתם, כי שם כתוב: כי לא חמץ (שמות י״ב:ל״ט), ואלו היו מניחין המצרים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם. והשבעה ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי, כי הענן היה מוליכם יומם ולילה, ולא היו מתעכבים בחנותם עיכוב רב…
לדעת האבן עזרא יש לחלק בין הציווי לפסח מצרים- ואותו צוו בני ישראל לעשות תוך אכילת מצות, ובין הציווי לפסח דורות. אכילת המצות בפסח לדורות באה כזיכרון לאירועי יציאת מצרים (הכוונה לימים שלאחר היציאה ולא לערב מכת הבכורות), ולכן אין באמת קושי כאן משום שכאשר הקב"ה ציווה על אכילת המצה במצרים- זו הייתה הכוונה רק לאותו הלילה של מכת הבכורות.
הציווי לדורות בתפיסת האבן עזרא הוא לא רק על אי החמצת הבצק, אלא עניין זה מבטא את המהלך של כל אותם שבעה ימים ראשונים- כי הענן היה מוליכם יומם ולילה, ולא היו מתעכבים בחנותם עיכוב רב, הקצב של ההליכה לא אפשר את הכנת הבצק בכול שבעת הימים ולכן המצה היא זיכרון לאותם ימים שסיומם בטביעת פרעה ומצרים בים.
בדרך זו הולך גם החזקוני שמחלק בין הציווי ללילה הראשון ובין המצות שנאכלו בשבעת הימים שלאחר מכן: שבעת ימים מצות תאכלו – מצווה זו לדורות. ומוסב א (על) חוקת עולם תחגוהו. ואי אפשר לומר במצות שהוציאו ממצרים, שאף על פי שנסתפקו מהם ששים ואחת סעודות לא הייתה המצווה רק לילה הראשון.
עוד פרשן שמחלק בין הציוויים הוא ר' יוסף איבן כספי. על אכילת הפסח על מצות ומרורים הוא כותב: ומצות – הטעם שלחמם יהיה לחם מצה, וזה גם כן להיראת החפזון. משמע הציווי הראשוני קשור בחיפזון- המצה מסמלת את מה שרצה הקב"ה שירגישו בני ישראל באוכלם, אולי בכדי לעורר ולחדד בהם את התחושה שהנה הנה הם הולכים לצאת.
לגבי חגיגת הפסח שבעת ימים מסביר הרב שעניין זה הוא סימבולי: שבעת ימים מצות תאכלו – אין הכרח לדמיונים שיהיו ממין אחד קרוב עם הדברים שהם דמיונים להם, ולכן אינו מחויב שעשותנו מידי שנה בשנה אכילת מצות שבעת ימים יהיה כי כן עשו שבעת ימים בצאתם, מיום צאתם עד יום טבוע פרעה, כמו שאמר אבן עזרא. כי כן נצטוינו לעשות שבעת ימים, אף על פי שלא אכלו אבותינו רק יום אחד, או אם אכלו ימים ושנים, כי תורתנו לקחה לחגינו ברוב שבעת ימים… משמע עניין אכילת המצה לא מקושר דווקא לשבעת הימים של יציאת מצרים (כדעת האבן עזרא), אלא היא מקושרת לעצם היציאה וזיכרונה- ושבעת ימי החג הם משום שכך בחר הקב"ה שיהיה מספר ימי החג בעם ישראל.
מה שעוד נובע מדבריו הוא שלמעשה ישנם שני ציוויים נפרדים, ואכילת המצות בליל היציאה יש לה סיבה אחת ולאכילה בשעת ימי החג לדורות- לה יש סיבה אחרת משלה.
האברבנאל מביא את דברי הר"ן במסכת פסחים שמסביר שציווי הקב"ה לפני היציאה ממצרים היה על יום אחד שבו יאכלו מצות (אך לא יאסר החמץ)- בדומה למה שנעשה בפסח שני. מכיוון שכך היו יכולים בני ישראל להחמיץ בצק לצורך הימים הבאים- אך גירושם בחיפזון ממצרים הביא למצב שבו לא הספיק הבצק להחמיץ ולכן אכלו מצות בימים הבאים. לדורות נקבע כי לזיכרון של היציאה בחיפזון יאכלו בני ישראל מצות שבע ימים:
דפסח מצרים לא עשו אלא לילה ויום אחד כפסח שני ולמחר היו מותרין מחמץ ובמלאכה לפיכך אלו יכלו להתמהמה היו מחמצין עסותיהן לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה.
ר' משה יצחק אשכנזי בעל פירוש והואיל משה משה, מעלה סברה מעניינת:
יש להניח ש מ-״החדש הזה״ (פסוק א') עד ״תאכלו מצות״ (פסוק כ') שתי פרשיות הן- האחת נמשכת עד בהכותי בארץ מצרים, והשנית מתחילת מ-והיה היום הזה; הראשונה נאמרה למשה במצרים ומדברת בפסח מצרים שאכלוהו על מצות לזיכרון לחם עוני שאכלו בארץ מצרים מבלי שיצטוו על ביעור חמץ ולא על איסור מלאכה ביום ט״ו וכ״א בחדש, שלא יתכן שהחמץ יהיה אסור להם, והם יניחו עיסתם לא אפויה אפילו רגע, ולא שיהיו אסורים בעשיית מלאכה ביום נוסעם ממצרים.
ואחרי צאתם ואפיתם את בצקם מצות (אף על פי שהיה בו שאור ונחמץ ונפל מחמוצו), ואחר טבוע פרעה וכל המונו בים סוף ביום השביעי, נצטוו על איסור החמץ ז׳ ימים, ועל איסור מלאכה ביום א׳ וז׳. ומשה חבר שתי הפרשיות יחד לפי שעניינן אחד. וכן מנהג הספרדים להתחיל הפרשה מוהיה היום הזה לכם לזיכרון כשחל יום א׳ של פסח בשבת.
למעשה אומר הרב, יש כאן שתי פרשיות נפרדות שמדברות על אירועים שונים שחוברו כאן: מצד אחד הציווי על פסח מצרים, ומצד שני אירוע שמתרחש שבעה ימים לפחות לאחר מכן, לאחר היציאה החפוזה ממצרים וקריעת ים סוף, ואותו מצווים בני ישראל לזכור דרך המצות. משה חיבר את שתי הפרשיות משו שתוכנן הוא דומה והן שתיהן מדברות בפסח.
אם כן ראינו שיש במפרשים שהבינו שקיימים שני ציוויים נפרדים- האחד מתייחס לפסח מצרים ועוסק רק בליל מכת הבכורות עצמו, ואילו ציווי שני המתייחס לפסח דורות ובו צוו בני ישראל על שבעת ימי החג לאכול בהם מצות. כך ניתן להסביר שהסיבה המופיעה בהגדה- החיפזון, מתייחסת לעניין הציווי על פסח דורות ולא פסח מצרים.
האם יש סמך לגישה זו בפשט התורה? נראה שהתשובה לכך חיובית- וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶ, התורה מדגישה כי שהבצק שלקחו איתם בני ישראל לא הספיק לתפוח והמשמעות היא שאם לא היו מגורשים בחיפזון במהלך הלילה- היה הבצק תופח והם היו אוכלים לחם. וכך כתב הר"ן שהזכרנו: לפיכך אלו יכלו להתמהמה היו מחמצין עסותיהן לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה …
התורה אם כן מחלקת בעצמה בין פסח מצרים ומצוותיו- שלא הוזהרו בו בבל יראה ובל ימצא והוא נמשך לילה ויום בלבד (ובו ציווה בקב"ה לאכול מצה להמחיש את היציאה הקרבה), ובין פסח דורות שבו קיימים ציווים אחרים (ובו התצוונו לאכול מצה לזכר היציאה שהייתה).
לעומת הגישה הנ"ל ישנה גישה שנייה המאחדת את שני האירועים לציווי אחד- משמע סיבת אכילת המצה היא אותה הסיבה הן לפסח מצרים והן לפסח דורות, אך ציווי זה מקדים את זמנו ובכך נפתרת בעיית הקדימות.
כך כותב האברבנאל:
..והיותר נכון בעיני בזה הוא שבמצרים צווה השם לישראל במצות הפסח והמצות שיאכלו אותם בלילה הראשון ובשבעה ימים אחריו ושכן יעשו את החג לדורות בעניין הפסח בלילה ההוא ובעניין המצות כל שבעת הימים והיה הפסח להורות ולזכור הנס שהיה עתיד לעשות שיפסח ה׳ על הפתח ויצילם ממכת בכורות והיו המצות לזיכרון הגאולה והיציאה מהגלות בחיפזון ומהירות רב ונמרץ שהיה עתיד להוציאם בליל הפסח. האמנם אלו נתנה המצווה הזאת לישראל אחרי צאתם ממצרים אולי שלא יהיו מרגישים במהירות הגאולה ולא יעמדו על טעם המצווה ההיא ואמיתתה. לכן הערים הקב״ה לצוות אליהם המצווה הזאת במצרים קודם יציאתם משם ולהיותה המצווה הראשונה שנצטוו בה היו זריזים עליה מאד..
הרב מסביר כאן כי למעשה העובדה שהקב"ה ציווה על אכילת מצות בגלל שלא הספיק הבצק להחמיץ עוד לפני שהדבר קרה אינה קושי אלא מעשה מכוון. הקב"ה ידע את שיהיה ולכן יכול היה לצוות על כך, ויותר מזה: עצם הציווי עוד במצרים לפני שבכלל הייתה מכת הבכורות היה אקט חינוכי של הקב"ה לעורר בבני ישראל את הבהילות ותחושת החיפזון שתלווה את היציאה.
בעל אור החיים הקדוש מסביר גם הוא ברוח זו :
שבעת ימים – הנה הטעם הוא לצד שלא הספיק בצקם להחמיץ וגאלם הגואל. ואם תאמר והלא היוצאים עדיין לא יצאו לעשות זיכרון לדבר. הלא גם הפסח שצווה ה׳ לקחת שה לבית אבות וגו׳ עדיין לא פסח אלא שבזכות מצוה זו יפסח ה׳, גם המצה בזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה.
הרב מייצר כאן מהלך מאוד מעניין: הציווי לאכול מצה הוא באמת בגלל שלא הספיק הבצק לתפוח, אבל- הבצק לא הספיק לתפוח בגלל שהקב"ה זרז את יציאת בני ישראל בזכות שהקשיבו לציווי לאכול מצות. ז"א מדובר כאן על ראייה אלוקית- אדם לא יכול לייצר מהלך כזה, ובראייה זו העתיד והעבר אחד הם. אם מבחינה אנושית העתיד הוא תמיד תוצר של העבר, בראייה האלוקית אין משמעות למונחים עתיד ועבר, ולכן העבר יכול להיות גם תוצר של העתיד…
הרא"ם, ר' אליהו מזרחי, הולך בדך דומה לאור החיים בפירושו לספר דברים (ט"ז, ג):
כי בחפזון יצאת- ולא הספיק הבצק להחמיץ וזה יהיה לך לזיכרון… ואם תאמר והלא בזולת זה לא היו רשאין לאכול חמץ, שכבר הוזהרו על כך שנ׳: שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי י״ל דאזהרה זו אינה אלא לדורות שהיה גלוי וידוע לפניו יתברך שיצאו ממצרים בחיפזון עד שלא יספיק בצקן להחמיץ ולפיכך הזהירן שיהיו אוכלין מצה לדורות בזמן הזה שבעת ימים זכר ליציאת מצרים אבל פסח מצרים לא היה נוהג חמוצו אלא יום אחד..
הרא"ם מסביר בפשטות – הקב"ה ידע את שיהיה ולכן יכול היה לצוות את בני ישראל על עניין המצה עוד לפני היציאה ממצרים. ראייתו העל זמנית של הקב"ה היא שמאפשרת לו לראות את האירוע מתחילתו ועד סופו, ולכן הוא ידע שבני ישראל לא יספיקו להחמיץ את לחמם ויוכל היה לצוות על פסח דורות עוד לפני היציאה ממצרים.
הרד"צ הופמן מעלה סברה נוספת בעניין ושם דגש על השאלה- האם היה בכלל ציווי לאכול מצה בלילה הראשון? התורה כותבת: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ, יש לאכול את הפסח על מצות ומרורים, אך האם זה ציווי או תיאור?
ואולם משמעם של איסור חמץ ומצוות-מצה יתבאר רק להלן, ליד אירוע מאירועי יציאת מצרים. בשעת היציאה הוכרחו לאכול מצה, ואלו מאוחר יותר נצטוו באכילתה. ובדין מבאר רש״ר הירש ע״א שבעצם היתה המצה אותו לחם-העוני, אותו נאלצו ישראל לאכול במצרים לאורך כל שנות הגלות. ״מצות לחם-עוני״, שכן תמיד נגשו בהם המצרים ואילצו אותם לעבוד ללא הרף, וממילא לא יכלו להחמיץ את בצקם. בשעת יציאת מצרים חזרה על עצמה נגישה זו, אלא שעתה המצרים לא נגשו בהם בבני ישראל לעבוד, אבל נגשו בהם לצאת את ארצם מהר ככל האפשר, ושוב לא יכלו להחמיץ את בצקם. המצה היא אפוא לחמן של עבדות ושל אי-עצמאות.
הרד"צ מביא את דברי הרש"ר, ולמעשה עולה מדבריו שהמצה הייתה הלחם הרגיל אותו אכלו בני ישראל במצרים, ולכן כאשר התורה מתארת את אכילת הפסח על מצות, מדובר בתיאור של צורת האכילה הרגילה של בני ישראל במצרים! דבריו מקבלים חיזוק מהפסוקים המופיעים לפני כן ובהם הדגש הוא על אכילת הפסח- הפסח הוא הציווי של הקב"ה ואילו אכילתו עם המצות היא תיאור כיצד יקיימו בני ישראל את הציווי.
לעומת זאת, לאחר היציאה מקבלת המצה תפקיד מייצג:
והנה בכך אמנם מתבאר, מדוע צריך לאכול מצה בלילה הראשון, אך עדיין לא מתבאר מדוע צריך להיזהר מאכילת חמץ במשך שבעה ימים? עלינו אפוא להוסיף…: המצה מסמלת את הטהור, את הנקי מכל תערובת בלתי-רצויה, והחמץ לעומתה – את הכיעור, את המושחת. בשולחנו של הקב״ה אוכלים לרוב מצה, והחמץ אסור בו (בדרך כלל). עתה הוטל על ישראל להשבית מביתו את המזון הארצי, את החמץ, למשך מחזור ימים כדי לחוש אחדות מוחלטת עמו ית׳. מצוות-המצה שבלילה הראשון צריכה – מלבד זאת – גם להזכיר לנו את היציאה ממצרים, כשם שאכילת המרור מזכירה את סבלות מצרים.
המצה מבטאת ייצוג כפול: היא מייצגת את הידבקותנו בה' ודרכיו, והיא מייצגת זיכרון לעצם יציאת מצרים. וצריך להדגיש- הציווי על אכילת המצה הוא אחד והוא מתייחס רק לזיכרון היציאה, ולכן הוא מצווה רק בהקשר לחגיגת הפסח לדורות ולא בהקשר לפסח מצרים.
אם כן, על פי גישת פרשנים אלו הקושי נפתר בכך שלמרות שהציווי קודם לסיבה לציווי, אין בכך תמיהה משום שבניגוד לאדם, ביכולתו של הקב"ה לצפות מהלכים עוד לפני שקרו.
האם המצה שאכלו אבותינו היא אותה מצה שאנו אוכלים כיום? – התשובה על כך היא שלילית, המצה המוזכרת בתורה כנראה הייתה סוג לחם שהיה נפוץ בימיהם. אנו פוגשים אותה אצל לוט: וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. גם בהמשך ספר שמות נפגוש את המצה כסוג של לחם: וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם (שמות, כ"ט, ב). המיוחד בלחם המצה הוא שאינו דורש זמן הכנה רב, לכן כאשר מיהר לוט להאכיל את המלאכים- הוא הכין מצות.
נתנאל אלינסון[1] מוצא דמיון בין המצה ובין ה'ליבה'. 'ליבה' הוא לחם בדואי שנאפה על גבי גחלים (לחם מסעות), צורתו עגולה, הוא אינו תופח וזמן ההכנה שלו מהיר במיוחד. לחם זה מתאים לאופי חיי הנווד או רועה הצאן משום שאינו מצריך עבודה מרובה או מצרכים שצריך לסחוב, והוא מתאים להכנה בזמן קצר בכל מקום שבו הרועה עוצר בו. משפחת אברהם היו נוודים ורועי צאן בעצמם- עוד לפני שהגיעו למצרים, וכך גם מרבית השבטים שחיו באזור דרום ארץ ישראל, ולכן הלחם אותו הכירו כנראה היה דומה לאותה 'ליבה' בדואית.
לעומת זאת הלחם המצרי היה 'דבר אחר'- היוונים כינו את המצרים 'אוכלי לחם', בציורי קיר מצריים המתאר תהליך הכנת הלחם המצרי רואים סוגים שונים של לחם בגבהים ובצורות שונות (המילים לחם עוני בספר דברים יכולות להתפרש לפיכך כלחם שהוא עני- פשוט ומצומק, לעומת הלחם המצרי התפוח והמפואר), יש שטוענים שהתפחת הבצק הייתה המצאה של המצרים (וגם אם לא- הם שכללו אותה לרמת אומנות). המצרים מזוהים עם הכנת לחם עד כדי שכאשר חכמים הדיחו את בית גרמו שהיו אחראים על אפיית לחם הפנים (משום שלא רצו לגלות את סוד הכנתו), שלחו חכמים לאלכסנדריה במצרים להביא מומחים שילמדו זאת (מה שלא צלח בסופו של דבר).
הניגוד שבין המצה הפשוטה והלחם המיוחד הוא גם ניגוד תרבותי- הלחם בעיני מצרים מייצג את מה שטוב ומיוחד בארצם, והמצה מבטאת את הפשטות של אוכליה, לכן אומרת התורה על יוסף: וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם, הלחם מבטא גבול תרבותי שבין מצרים וחוצה לה. על אותו חיץ תרבותי נקרא בהמשך לאחר התגלו יוסף לאחים והגעת משפחתו למצרים: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כׇּל רֹעֵה צֹאן. בארץ הלחם השדה הוא שחשוב, ואילו הצאן או רועי הצאן – שעלולים לעלות עם עדריהם על השדות, הם סכנה. הדים לחיכוך שבין רועים וחקלאים קיימים עוד מראשית האנושות.
אם המצה היא לחמם של בני ישראל (כפי שמתאר זאת הרש"ר), הרי שהפסוק: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ לא בא לתאר ציווי ממש לגבי המצות, אלא תיאור של לחמם הרגיל של בני ישראל, וכך גם המרורים- המרור הוא כנראה חסת הבר או מרור הגינות שני צמחי בר היכולים לשרת את הרועה כתוספת מאכל המצויה בשטח. הציווי כאן מתפרש כחזרה לאותנטיות והתרבות הישראלית הקודמת למצרים.
כאשר מסתכלים על הציווי על פסח מצרים בתחילת פרק י"ב שמים לב שקיימים בו כמה אלמנטים- השה, אכילה משותפת, צורת הבישול, מריחת הדם והחיפזון: (ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה. (ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ… (ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. (ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. (ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ…(יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה. מי ששם לב למה שאינו מוזכר כאן כציווי- זוהי המצה. המצה נזכרת 'על הדרך' בעניין אכילת השה, אך ברור שהציוויים העיקריים הם השה עצמו והאכילה החפוזה כאשר בני ישראל מוכנים ליציאה. הסתכלות זו מובילה לרעיון שאכילת המצה במצרים באה לשרת את ההפרדה של בני ישראל מהתרבות המצרים- אנו לא אוכלי לחם אלא אוכלי מצות!
הסתכלות זו יכולה לענות על השאלה בה פתחנו בכך שלמעשה הסיבה לאכילת המצה בפסח מצרים לא קשורה באכילתה בפסח דורות אלא באה להחזיר את בני ישראל למקורותיהם.
האם בכך ענינו על כל השאלה? התשובה היא לא משום שקביעת אכילת מצה לדורות גם היא נעשתה לפני יציאת מצרים:
(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחׇגֻּהוּ. (טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כׇּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.
גם כאן ניתן לומר שציווי זה- ציווי לעתיד, יונק מאותה הסיבה שהזכרנו: הקב"ה מצווה את בני ישראל להיצמד למקורותיהם גם בעתיד – במיוחד כאשר הם יהיו עם עצמאי על אדמתו, בעל כלכלה עצמאית וחקלאות. כעם עצמאי, שהתנהלותו יכולה להיות יותר מזכירה את החברה המצרית מאשר הבדואית הנוודית, יש צורך לחזור ולזכור את מה שמאפיין אותנו, את המקום שממנו באנו- זיכרון הבא לידי ביטוי במצה.
אולם, התורה עצמה מביאה סיבה לאכילת המצה לדורות, גם בהמשך הפרק וגם בספר דברים: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. הזיכרון של היציאה החפוזה, ללא שהות להכנת לחם, היא הסיבה לאכילת המצה!
תשובה ראשונה לכך היא שיכולות להיות שתי סיבות לאותה המצווה- המצה יכולה לשרת גם את זיכרון האבות וגם את זיכרון יציאת מצרים בו זמנית. תשובה שנייה היא שיכולות להיות תמורות ושינויים בצורך במצווה:
לדור מצרים הייתה חשיבות לזכור דווקא את מה שקדם לישיבתם בה- את האבות. בני דור זה, שישבו במרכז התרבות העולמי של התקופה, בחברי עירונית שגם אם הם חיו בשוליה- עדין הם נהנו ממנעמיה: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים (במדבר י"א, ה). דור שלא היה יושב מדבר, ואף חשש ממנו עד שהעדיף לחיות בעבדות במקום לצאת אל המדבר: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר (שמות י"ד). לדור הזה היה חשוב להזכיר מהיכן הגיעו- ולכן אכילת המצה באה כזיכרון למקורותיהם.
לעומתם, דור יוצאי מצרים והדורות שלאחר מכן, דורות שלא חוו את היציאה הניסית – להם היה חשוב דווקא להזכיר את הנס הגדול. בדורות הבאים שבהם יחיו על אדמתם ובטוחים בכוחם, להם חשוב יותר להזכיר שהכול יכול להשתנות אם רק ה' ירצה. גם המצרים בטחו בכוחם ובסוף זירזו לגרש את בני ישראל כי כך הקב"ה רצה- לדור זה המצה הוא הזיכרון לכך.
—————————
[1] https://www.youtube.com/watch?v=SN-XDDHOLY8
עוד בנושא:
פרופ' זהר עמר- לא אוכלים לחם מצרי
ד"ר טובה דיקשטיין- על חמץ ומצה.
נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.
50.00₪
35.00₪
130.00₪
120.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
70.00₪
120.00₪
25.00₪
35.00₪
125.00₪
125.00₪
59.00₪
95.00₪
30.00₪
120.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
25.00₪
75.00₪
