חיפוש
עגלת קניות

שור או כשב או עז כי יולד

מצווה התורה להביא כקרבן רק בעל חיים שהוא מבן שמונה ימים ומעלה. בעל הכלי יקר שם לב לניסוח בציווי ומוצא רעיון חינוכי בדברי הפסוק.

ומיום השמיני ירצה

בפרשת אמור, כחלק מהדינים השונים הקשורים בקורבנות, מציינת התורה כי בעל חיים יוכל לבוא כקורבן רק מהיום השמיני לחייו (ועד אז נקרא מחוסר זמן):

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקׇרְבַּן אִשֶּׁה לַיהֹוָה: (ויקרא, כ"ב, כ"ז)

במפרשים מובאות כמה דעות ביחס לסיבת האיסור, ורבינו יוסף בכור שור מביא שלוש מהדעות בפירושו:

שבעת ימים תחת אמו – דשמא נפל הוא. ועוד, כל הפורש ממקום טומאה וממקום צחנה צריך פרישות קודם שיכנס למחנה שכינה, כגון זב ומצורע וטמא מת…

  אותו ואת בנו…דאינו אלא מידת רחמנות.

טעם ראשון שמסביר הרב הוא מפני החשש שמא הולד נפל ועלול למות תוך ימים ספורים מהלידה. אולם מהיום השמיני הולד כבר לא בגדר חשש זה[1], טעם שני שמביא ר"י בכור שור הוא משום ההרחקה מהזוהמה, והכוונה היא שכשם שאדם שהיה זב או מצורע צריך שבעה ימים של הרחקה לאחר שנרפא לפני שיכול להיכנס למשכן, כך הוולד, שתהליך הלידה מעורב בזוהמה צריך גם הוא שבעה ימים של הרחקה לפני שיוכל להיכנס למשכן. בהמשך על הפסוק הבא מביא הרב טעם כללי לאיסורים שבשני הפסוקים והוא: דאינו אלא מידת רחמנות, משמע יש בכך לחנך את בני ישראל למידת רחמנות (שנותנים לפרה לטפח את בנה כמה ימים ושאין שוחטים אותה ואותו ביום אחד).

טעם מעניין מביא בעל הטורים שמסביר שיש בציווי זה טעם חינוכי כנגד כוונות זרות בקורבנות: והיה שבעת ימים וגו׳ – אמר הקב״ה אם ישחט ביום ראשון יהא נראה כשוחט לשם שמים וארץ שנבראו ביום א׳ ואם יום ב׳ יהא נראה כאילו שוחט לרקיע שנעשה ביום ב׳ וביום ג׳ לים וליבשה וביום ד׳ לשם מאורות וביום ה׳ לשם שרצים וביום ו׳ לשם אדם אלא ימתין עד שבעה ימים וידע שבראתי העולם בששת ימים ונתתי בשביעי וישחט לשמי.

גם בעל הכלי יקר מתייחס לעניין זה ומסביר: כי כל מספר שמיני קודש כמבואר למעלה פרשת שמיני[2] (ט׳:א׳) על כן אינו ראוי להיות קודש עד אשר יעבור עליו מספר זה. מסביר הרב בפירושו לפרשת שמיני כי המספר שמונה מייצג את הקודש ולכן ראוי שיעברו שמונה ימים על הולד בכדי שיוכל להיות מוקרב אל הקודש.

שור או כשב או עז כי יולד

בעל הכלי יקר מתייחס גם לנוסח הפסוק ובתוך כך מעביר גם מסר חינוכי:

הרב שם לב לקושייה שעולה מהפסוק: לוולדות הבהמות ובעלי החיים יש שם מיוחד השונה מהחיה הבוגרת (חמור- עיר, סוס- סייח וכדומה), שם לב הרב שבפסוק התורה מדברת על הוולדות אך קוראת להם בשמה של הבהמה הבוגרת ולכן עולה השאלה מדוע לא תאמר התורה: עגל או שה או גדי כי יולד? וכך הוא מסביר:

שור או כשב או עז כי יולד – אמרו המפרשים שביום היולדו יש לו עליו שם שור או כשב כי אינו מוסיף על שלימתו ועל עצמותו כלום כי הוא נולד עם כל שלימתו, לאפוקי האדם עיר פרא יולד (איוב י״א:י״ב) וקניית שלימתו תלוי במעשיו.

מסביר הרב בשם המפרשים[3] כי בניגוד לאדם שבלידתו אינו נחשב עדיין אדם, הבהמות בלידתן כבר יש עליהן שם משום שהן אינן מוסיפות על שלמותן. כוונתו לומר שכאשר בעל חיים נולד הוא נולד עם מערכת האינסטינקטים המאפיינת את מין הבהמה. לאורך חיי הבהמה אופי התנהגותה ייקבע על בסיס ייצרה והאינסטינקטים הטבועים בה ולכן מבחינה זו לוולד כבר יש את כל אותן התכונות המאפיינות את מינו ולכן ניתן כבר בלידתו לקרוא לו כשם המין הבוגר.

לעומת זאת להיות אדם משמעותו להתנגד בהרבה מקרים לייצר בסיסי הטבוע בנו מלידה ורק התנגדות זו, שנטבעת באדם על ידי חינוך לאורך שנים, היא שמקנה לו את השם אדם. משום כך כאשר התינוק נולד הוא עדיין אינו במעמד להיקרא 'אדם' ובכדי להיקרא בשם זה תלויה במעשיו, כדברי הרב: וקניית שלימתו תלוי במעשיו.

בדברים אלו ממקד הרב את עיקר ודגש החינוך במעשי האדם: על האדם לחנך את עצמו בכדי להיקרא אדם. ישנם יצרים השווים לכלל האנושות כולה ולעומת זאת ישנן תכונות אופי השונות מאדם לאדם, ומשום כך יש שעבודתו הפנימית של אדם אחד תתמקד בתכונה כזו ואילו אדם אחר יצטרך לשפר ולתקן תכונה אחרת, אולם השווה בין בני האדם היא עצם החובה לתקן ולא להימשך אחרי היצר.

ממשיך הרב ומסביר את משמעות הציווי לאור הדברים הנ"ל: ונראה שלכך הודיע לנו הכתוב: כדי שלא תאמר מאחר שביום הולדה יש להם כל השלימות הראוי להם א״כ יהיו כשר להקרבה מיד, תלמוד לומר והיה ז׳ ימים תחת אימו ומיום השמיני והלאה ירצה. הסיבה שבגללה השתמשה התורה דווקא בשם המין הבוגר היא לומר לנו שלמרות שהיה נראה שאפשר להעלות קורבן את הולד מיד בלידתו- שהרי הוא ממש כמו פר או כבש בוגר מבחינת מהותו, למרות זאת צריך להמתין שבעה ימים בכדי להביא כקורבן, ולכן מצווה התורה:  וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

—————————————————–

[1] תורה תמימה: …רבי שמעון בן גמליאל אומר כל ששהא שמונת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן.

[2] ואלו דברי הרב במלואם: ויהי ביום השמיניזה יום שמיני למילואים נראה מזה שגם יום זה הוא מכלל ימי המילואים שקדמו לו וזה אינו, שהרי הכתוב אומר (ויקרא ח׳:ל״ג) כי שבעת ימים ימלא את ידכם. ואע״פ שיום זה מלואים לחנוכת המזבח מ״מ מה ענין חינוך אהרן ובניו לחנוכת המזבח. ואולי לפי שר״ל כי בעצם היום ההוא נראה ה׳ אליהם ולא בימים הקודמים ע״כ הוצרך ליתן טעם מה יום מימים לפי שהיה יום זה שמיני דבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר ז׳ חול ומספר שמיני קודש כדעת המדרש (יל״ש שמות רמ״א:ט״ו) האומר שכל קלוסו של משה היה באז, ומאז באתי לדבר בשמך, אז ישיר משה כו׳, כי אז היינו אחד רוכב על ז׳ והוא להשליט את השי״ת על כל ז׳ כוכבי לכת ועל כל הנמצאים שנתהוו בז׳ ימי בראשית, וע״כ נראה להם ה׳ ביום זה דווקא מצד היותו שמיני כי מספר זה מיוחד אליו ית׳. וזה טעם הקרבן שאינו מרוצה כ״א מן יום הח׳ והלאה, וזה טעם שהמילה שבח׳ דוחה השבת שבז׳ כי הרוחני דוחה הגשמי.

ומה שיום ח׳ זה נטל עשר עטרות, רמז למה שארז״ל (ערכין יג:) כינור של ימות המשיח יהיה ח׳ נימין ושל העוה״ב י׳ נימין לפי שלימות המשיח ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר כי ה׳ אחד רוכב על ז׳ כוכבי לכת מנהיגי העה״ז, אבל לעה״ב שיהיו מופשטים מן החומר לגמרי יתוסף בהם השגה שיכירו כח מלכותו ית׳ על כל נבדלים העליונים הכלולים במספר ט׳ בסוד ארון ט׳ וכפורת טפח ואז השמיני יעלה למספר י׳, ע״כ בא הרמז ביום שמיני זה שנטל י׳ עטרות לומר כי יש בו מעין של העה״ב כי שם יראו את כבוד ה׳ עין בעין וכן ביום זה נאמר כי היום ה׳ נראה אליכם.

[3] הרב מביא את הדברים בשם 'המפרשים', ומקור הדברים הוא כנראה במדרש הנעלם ומסביר ר' יהודה דוד איזנשטיין בספרו אוצר המדרשים: מדרש הנעלם על התורה בדרך קבלה כעין ספר הזהר ונדפס עמו בעמודיו, ודומה לו בחשיבות בעיני המקובלים. גם נדפס בזהר חדש ומתחיל בס׳ בראשית: תנן בעשרה מאמרות נברא העולם, ר׳ חייא ור׳ נתן אומר במאמר אחד נברא ואיזהו? דכתיב בדבר ה׳ שמים נעשו וכו׳, ומביא דברים מרשב״י ומההוא ינוקא. ויש מדרש הנעלם על שיר השירים ועל רות ועל מגילת איכה, וכולם נדפסו עם זהר חדש. ונדפס מדרש הנעלם על רות בספר מיוחד בשם הר אדני עם האידרות (אמשטרדם תע״ב, שקלאוו תקע"ז).

פרשן נוסף שמצטט את המדרש ויכול להיות המקור לדברי בעל הכלי יקר הוא צרור המור, ר' אברהם סבע, שהיה פרשן ומקובל ספרדי בדור גירוש ספרד (נכדתו נישאה לר' יוסף קארו), וכך הוא כותב בפירושו על הפסוק: ובמדרש הנעלם אמרו שור או כשב או עז. עגל וטלה או שעיר לא כתיב. אלא שור או כשב או עז כי יולד. להורות על מעלת האדם כי עיר פרא אדם יולד. וקו לקו וצו לצו הוא קונה שלימותו ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה. בעשיית המצות ובעסק התורה עד שזוכה למעלת נפש. אחר שזוכה לעשות מצות אחרות קונה מעלת הרוח. ואחר שזוכה למצות אחרות להשלים נפשו. זוכה למעלת הנשמה שהיא העליונה על כולם. אבל הבעלי חיים בקומתן נבראו ובצביונן נבראו. להורות שבעת לידת הבהמות נבראת שלמותם עמהם. ואין קונין שלימות אחר לידתן. ולכן בעת לידתן נקראו שור וכשב ועז. השמות שיש להם כשהם גדולים. וזהו שור או כשב או עז כי יולד. כי בעת הלידה לא היה ראוי לומר אלא עגל או טלה או שעיר. אבל אמר שור או כשב או עז להורות על מה שאמרנו:

דילוג לתוכן