פרשת המועדות ומתנות עניים

כאשר נכנסתי לתפקידי במשרד הכלכלה במנהל אזורי פיתוח, התעסק גוף זה אך ורק בפיתוח הקרקע באזורי תעשייה פריפריאליים ובמתן המלצה  על פטור בהקצאת הקרקע. חשתי שמישהו בחר במודע לא לעסוק בסוגיות הליבה, אלו שלשמן הוקם המנהל במשרד הכלכלה. הדברים בוודאי לא נעשו מתוך רוע או חוסר הבנה, אלא כנראה מתוך נוהג שהשתרש, או מתוך תפיסה שמספיק לעשות דבר אחד טוב, ואולי מתוך היסח הדעת (שנובע מעשייה) כלפי יתר הדברים האקוטיים שעומדים על הפרק בנושא זה.

לאחר למידה של התחום, הסקנו שיש כאן התעלמות או פספוס של מטרות יסודיות: כיצד מביאים תעסוקה לאזורים מרוחקים, כיצד יוצרים אזורי תעשייה עם שימושים מגוונים וכיצד מסתכלים על כלל התעשייה בישראל. אלו הן הרי הסיבות שהוקם המנהל, שמאז הפך לגורם מפתח בלבד. אז לקח קצת זמן, אבל בחרנו לשנות כיוון ואסטרטגיה, מתוך רצון לצאת מהמקום הצר של פיתוח הקרקע ולהתמודד עם סוגיות יסודיות אחרות.

פרשת אמור עוסקת בין היתר בפרשת המועדות, החל מפסח אשר חל בחודש הראשון (חודש ניסן) ועד לחג שמיני עצרת החל בחודש השביעי (חודש תשרי). באופן מפתיע,  באמצע תיאור מפורט זה, בין חג השבועות לראש השנה, עוצרת התורה לרגע ו"משחילה" ציווי על מתנות עניים:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם…. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהיכֶם. (ויקרא כג, א; שם, כב)

מדוע היה דחוף לתורה לעצור באמצע פרשת המועדות, המתארת בסדר מופתי את החגים כסדרם, כדי להזכיר את מצוות העניים? השאלה הזאת רק מתעצמת לנוכח העובדה שרק בפרשה הקודמת (קדושים) הופיע ציווי דומה מאוד:

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהיכֶם" (ויקרא יט, ט-י)

להגיע לבאר ולא לשתות?

רש"י, גדול פרשני הפשט, מסביר מדוע דווקא כאן מופיע ציווי זה:

ובקצרכם וגו' –  אמר רבי אברדימס ברבי יוסי: מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים – פסח ועצרת מכאן, ראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן? ללמד, שכל הנותן לקט שכחה ופאה ומעשר עני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש ומקריב קרבנותיו לתוכו, וכל שאינו נותנו כראוי, מעלה עליו הכתוב כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו.

רש"י מלמד אותנו יסוד גדול. החוגג את החג חייב להבין שהוא רשאי אמנם להדר בתפילתו בחג, להדר במאכליו ובבגדיו ואפילו להביא קרבן מהודר; אך עם זאת, אם לא ידאג במועד לעני ולגר, הרי זה כאילו הגיע עד לבית המקדש ולא הקריב את קורבנו. פספוס עצום, כמו להגיע לבאר ולא לשתות ממנה.

התורה עוצרת, מרימה דגל אדום ואומרת: דע שאתה יכול להדר כמה שאתה רוצה בעצמך, זה אפילו טוב. אבל לצד זאת, אתה חייב לדאוג לחוליות החלשות שבחברה. אתה חייב לראות מי צריך סיוע ודחיפה ולסייע לו לחגוג את המועד. אם לא תעשה כך, כל ההידור שלך לא שווה כלום. אם לא תוודא בעצמך שבשדך, במגרש שלך, יש כאלו שצריכים סיוע שלך כדי לאכול ולהתקיים – כאילו הגעת למקדש ולא הקרבת קרבן. עד כדי כך.

מכלול שליחויות

בעל הכלי יקר, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, מספק זווית נוספת על הנושא:

ובקצרכם את קציר ארצכם וגו' – סמיכות פסוק זה לפרשת העומר נראה על דרך המדרש… וסלקא דעתך אמינא (=והיה עולה על דעתך לומר) ששדה זו, שכיון שקוצרין ממנו העומר וכבר נעשה בה מצוה אחת, שוב אינו חייב למיעבד בה מצוה אחריתי (=לעשות בה מצווה אחרת). תלמוד לומר: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ. לומר לך, שמכל מקום מצוה זו אינה פוטרת אותך מן לקט שכחה לקט שכחה ופאה.

העצירה באמצע פירוט המועדות לצורך מתנות העניים באה להתמודד עם נפשו של האדם, עם הפסיכולוגיה המופעלת עליו כל העת. כמה פסוקים לפני כן, ציוותה התורה לקצור מהשדה מיד אחרי חג הפסח את קציר העומר. יכול אדם לחשוב שכיוון שכבר עשה בשדהו מצווה אחת, יצא ידי חובתו ואינו חייב ביתר מצוות השדה. באה התורה וקובעת: העובדה שאתה עוסק במצווה חשובה של קצירת העומר אינה מאפשרת לך שלא לדאוג לעניים ולגרים. אין תירוצים כאלו.

העיסוק שלך בפעולה כלשהי, חשובה ככל שתהיה, אינו מתיר לך להתעלם מסוגיות אקוטיות נוספות שנמצאות סביבך באותו שדה הפעולה, ושבכוחך להשפיע עליהן ולשנות אותן. זאת ועוד, חובה עליך למלא את מלוא מכלול שליחויותיך, ואסור לך לבחור רק אחת מהשליחויות, לא משנה כמה המצב מורכב. במקרה הזה, קרבן העומר ודאגה לעניים באים כאחד. זה לא יכול לבוא על חשבון זה, אין האחד פוטר את חברו.

הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון (1933-2015), נדרש לסוגיה ומסביר תופעה שכולנו רואים פעמים רבות סביבנו, נקודה שכולנו לעיתים חוטאים בה בעצמנו. באחת משיחותיו לפרשת אמור ("ובקצרכם את קציר ארצכם"), הוא מבאר שהציווי על מתנות העניים בפרשת קדושים עניינו התמודדות עם עבריין חברתי. בפרשת אמור, לעומת זאת, עוסקת התורה באדם שאינו מתכוון להרע לאף אחד, אלא שדעתו מרוכזת במקום אחד ומוסחת מעיקר אחר:

בפרשת אמור מובאת מצווה זו בהקשר שונה. שם אין מדובר בעבריין חברתי אלא באדם ירא שמים, הבא לקצור את תבואתו על מנת להקריב ממנה את קרבן העומר. בראש מעייניו עומדות מצוות הנפת העומר, שתי הלחם וכו'. התורה חששה שמרוב ריכוז במצוות אלו ישכח את מתנות העניים, ולכן חזרה והזהירה אותו בהקשר זה – "לא תכלה פאת שדך בקצרך" – כאשר אתה קוצר, ומחשבותיך סובבות סביב מצוות המקדש של עונת הקציר, אל נא תשכח את העניים. אין מדובר כאן באדם שירמוס ביודעין את זכותם של העניים, אלא באדם שמתוך היסח הדעת וריכוז בעניינים נשגבים לא ישים לב לצורכיהם של העניים.

התעלמות כזאת עלולה להתרחש גם בחיינו האישיים ובתפקידינו השונים. לפעמים איננו מבינים שאנחנו "מגיעים לבית המקדש בלי קרבנות", כפי שלימד אותנו רש"י. האמת היא שלפעמים אנחנו אפילו לא מודעים לכך. אנחנו מספרים סיפור מוצלח כל כך לעצמנו, שאנחנו בטוחים שהקרבנו את הקורבנות הטובים ביותר במעשינו. אנחנו לא מודעים לכך שבהתעלמותנו מאלו הצריכים אותנו, באי-דאגתנו לחוליות החלשות שלהן היה בכוחנו לסייע, זנחנו את התכלית והעיקר.

לעיתים הפסיכולוגיה שלנו מובילה אותנו לתרץ את ויתורנו העצמי. "כבר עשיתי מעשה טוב, אז בוודאי מוותרים לי על השני", אנחנו משערים. "אם אני מתעסק בתהליך חשוב אחד, אני יכול להתעלם מדברים חשובים אחרים". אך התורה מוחה כנגד אותם תירוצים: לא יכול להיות שאדם יהיה עסוק בקדושתו, ולא יראה את העניים ואת אלו הזקוקים לעזרה סביבו. זאת מציאות שלא יכולה להתקיים בעולם מתוקן ואנו צריכים לעשות הכל בכדי למגר אותה.

עלינו לתקן את המציאות הזאת. מעשה טוב אחד לא פוטר אותנו ממעשה טוב אחר, גם אם אנחנו עושים את שניהם באותו אמצעי. עיסוק בדברים "ברומו של עולם" איננו מתיר הזנחת דברים עיקריים לא פחות חשובים, גם אם לא בכוונת זדון. יש לדאוג לכלל החברה ולפעול על פי מכלול העקרונות האמיתי.