חלקה הראשון של הפרשה עוסק בכוהנים וקדושתם ובעניינים הקשורים במשכן ובקורבנות (כגון איסור הקרבת קורבנות בעלי מום). כשם שעם ישראל מצווה להיות גוי קדוש, על הכוהנים מוטלת חובה גדולה עוד יותר להיות בקדושה ולכן ישנן הגבלות מיוחדות החלות עליהן בכדי לשמור על קדושתם – ובכך נעסוק בשיעור זה.
מקומה של פרשת קדושת הכהן:
בחירת כתיבת הפרשה דווקא כאן מוסברת בדברים הנ"ל: מכיוון שבפרקים הקודמים (י"ח – כ) דיברה התורה על ההבדלים שבין ישראל לשאר העמים וביטאה זאת במילים: קדושים תהיו, המשיכה התורה לחדד גם את ההבדלים שבין ישראל לכוהנים שגם עליהם אומר הקב"ה: וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם. ומתוך כך גם חידדה התורה את ההבדל שבין הכוהנים ובין הכהן הגדול, עליו אומרת התורה: כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו…
וכך מסביר הבכור שור:
אמור אל הכהנים – למעלה פירש הבדלה שבין ישראל לעמים, כדכתיב: אשר הבדלתי אתכם מן העמים (ויקרא כ׳:כ״ד), שהבדילם מן שקצים ורמסים ומצורעים וזבים וזבות ובהמה טמאה ושאר טמאות שלא נצטוו בני נח עליהם. ועתה מפרש הבדלת כהנים הדיוטים מישראל, שהם מצווים להבדיל מטומאת מתים, לבד חמשה מתי מצוה הכתובים כאן, וישראל מטמאין על כל מת לקוברו ולעסוק בו.
קדושת כהן הדיוט:
התורה מבטאת את קדושתם היתרה של הכוהנים בכמה מישורים: איסורי טומאת מת, איסורי נישואין ואיסורי מומים. איסורים אלו נוספים על מני האיסורים הקשורים בעם ישראל בכלל (כגון זב או צרוע או טמא ממגע נבלה). התורה מחלקת את העניין בשתי צורות: סוג האיסור (שלושת האיסורים לעיל) ונושא האיסור (כהן הדיוט וכהן גדול). בשיעור ננסה לפרק את שלושת סוגי האיסורים הללו למרכיביהם:
איסורי טומאת מת בכהן הדיוט:
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: (ויקרא, כ"א, א)
האיסור הראשון שהתורה מדברת עליו הוא איסור היטמאות למת אצל כהן הדיוט:
אמר אל הכוהנים- לאחר שדיברה התורה בפרקים הקודמים בבני ישראל, הפתיחה ממקדת את הפרשה אל הכוהנים ומתחילה התורה באיסורי כהן הדיוט.
לנפש– למת, וזה לשון סגי הנהור.
לא יטמא בעמיו– אפילו בבני משפחתו אסור לכהן להיטמא וכל שכן למי שאינו ממשפחתו אלא מעמו (ר"י בכור שור).
בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה (רש"י).
לנפש הנמצא בעמיו לא יטמא (רשב"ם).
ורבותינו דרשו (ספרא ויקרא כ״א:א׳): לנפש שהוא בעמיו, אבל אינו בעמיו, כגון מת מצוה – מטמאין (ר"י בכור שור).
בני אהרון– בני אהרן אין מיטמאים למתים, מִטמאות הן בנות אהרן למתים (ספרא).
כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: (ויקרא, כ"א, ב)
כי אם לשארו הקרוב אליו– כי אם משמעו- אלא (דעת מקרא).
לשארו הקרוב אליו– המילה שאר משמעותה קירבה משפחתית כגון שאר אביך היא- כי היא בשר אביך, כלומר הקרבה הגדולה עושה אותה לבשר אחד (דעת מקרא). ומילים אלו הן הכלל וממשיכה התורה ומפרטת את הפרט:
לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו– התורה מציינת בפירוש שש קרובים: אם, אב, בן, בת, אח ואחות בתולה. לגבי אח ואחות- הכהן לא נטמא להם במידה והם אחים מהאם ולא מהאב:
מה בנו ובתו שהוא יורשו, אף אחיו ואחותו שהוא יורשו– יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשו (ספרא).
לגבי אשת כהן אומר הספרא:
"כי אם לשארו הקרוב אליו"- אין "שארו" אלא אשתו שנאמר "שאר אביך הִוא". "הקרוב"- לא את הארוסה. "אליו"- לא את הגרושה.
ויוצא שרק לאשתו בפועל מיטמא הכהן (ולא לארוסה או גרושה) שראויה לו (ולא שפסולה לו כגון גרושה או חללה). הרמב"ם פוסק שכהן מיטמא לאשתו מדברי סופרים, ורבי ישמעאל סובר שיש רשות לכהן להיטמא לאשתו אך לא חובה, ולעומתו רבי עקיבא סובר שזו חובה (דעת מקרא).
וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: (כ"א, ג)
אחותו הבתולה הקרובה אליו– לאחותו שהיא עדיין קרובה אליו ביותר והכתוב מפרש את עצמו: אשר לא הייתה לאיש (דעת מקרא).
ולאחותו הבתולה– פרט לאנוסה ולמפותה. או יכול שאני מוציא את מוכת עץ (שאין לה בתולים כתוצאה ממצב רפואי או מתאונה) ? תלמוד לומר "אשר לא היתה לאיש"- שהויתה על ידי איש ולא שהויתה בדבר אחר. הקרובה- לרבות את הארוסה. אליו- לרבות את הבוגרת (ספרא).
ולומדים חכמים שיש חיוב לכהן להיטמא במקרים האלו (לאשתו ולאחותו):
לה יטמא מצוה. לא רצה- מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו. (זבחים, ק, ע"א).
לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: (כ"א, ד)
פסוק זה קשה להבנה ביחס לנושא הפסוק. יש שפירשו באופן כללי לגבי טומאת הכוהנים:
רמב"ן: לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו. יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הנכבד והגדול בעמיו, יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים.
ר"ע ספורנו: לא יטמא בעל בעמיו להחלו – והטעם שלא יטמא הכהן כי אם לקרוביו הוא, כי אמנם הכהן הוא ״בעל בעמיו״, להבין ולהורות, ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו״ (מלאכי ב׳:ז׳). וראוי לאיש כזה לנהוג נשיאות, ׳כי היכי דלשתמען מיליה׳. ואין ראוי שיחלל הכנתו אל מקדש וקדשיו כדי לכבד המתים הבלתי קרובים, כאומרם ז״ל (סנהדרין מ״ו-מ״ז) שהקבורה וההספד הם ׳יקרי דשכבי׳. אמנם לקרובים התיר להטמא, כי כבודם הוא כבודו.
לעומת זאת היו שפרשו באופן ממוקד לגבי היטמאות:
רשב"ם: ולא יטמא בעל בעמיו – שום בעל בעם כוהנים לא יטמא לאשתו. להחלו – שהרי מתחלל מכהונתו. ולפי דברי חכמים (ספרא ויקרא כ״א:ד׳, בבלי יבמות כ״ב:): לא {יטמא} לאשתו פסולה ומחוללת, אבל מטמא לאשתו כשירה.
רש"י: לא יטמא בעל בעמיו להחלו – לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו. וכן פשוטו של מקרא, לא יטמא בעל בשארו בעוד שהוא בתוך עמיו, שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה. ובאיזו שאר אמרתי, באותו שהיא להחלו, להתחלל הוא מכהונתו.
הספרא מסביר:
לא יטמא בעל בעמיו- מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו' מטמא להם בין פסולים בין כשרים, יכול אף לאשתו יטמא בין כשרה בין פסולה?… תלמוד לומר: לא יטמא בעל בעמיו– יש בעל שמטמא ויש בעל שאין מטמא. הא כיצד? מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה.
בעמיו- בזמן שעושים כמעשה עמיו, לא בזמן שפירשו מדרכי ציבור. להחלו- נהג מנהג כזה הרי הוא חולין. יכול יהא חולין לעולם? תלמוד לומר להחלו- בזמן שהוא מתעסק עמו הרי הוא חולין. פירש, הרי הוא בקדושתו.
ויש שפרשו את המילים בעל בעמיו כמדברות על הכהן הגדול:
ר"י בכור שור: לא יטמא בעל בעמיו- מצאתי מפורש: כמו לבעל בעמיו, שאפילו לכהן גדול שמת לא יטמא. ויש לפרש: בעל – כהן קורא בעל, לפי שהוא קדוש.
יוצא מהדברים: רוב המפרשים מבינים כי מדובר באיסור לכהן אסור להיטמא לאישה שהופכת אותו או את זרעו למחולל, ומדגישה התורה את המילה בעמיו שמשמעותה היא שכאשר האישה בעמה- יש מי שיעסוק בקבורתה (ואינה מת מצווה שאין מי שיקבור אותה), לא ניטמא לה הכהן.
לֹא יִקְרְחוּ בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: (כ"א, ה')
ממשיכה התורה ומצווה על עניין נוסף הקשור בטומאת המת והוא ההתנהגות באבל:
לֹא יִקְרְחוּ בְּרֹאשָׁם – לא יעשו בראשם מקום קרח משערות וגודל המקום הוא כגריס הקילקי (שטח שבו יכולות לצמוח שלושים ושש שערות).
וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ– איסור לגלח בתער את הזקן, וישנן חמש פאות הנכללות באיסור זה: ארבע בלחיים למעלה ובאמצע ואחת נוספת בסנטר. ואיסור זה אינו בהכרח משום טומאת מת אלא כחלק מקדושת הכוהנים, ואפשר שיש בכך ניגוד לכוהני מצרים ונכבדה שהיו מגולחים (לבד מהסנטר).
וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת– לא ישרטו את עורם לעשות פצעים מחמת האבל על המת.
ומשמעות הפסוק כולו היא שאומנם התירה התורה לכהן להתאבל על קרוביו אך היא לא התירה לו לעשות זאת בדרך שהיו האומות עושות זאת – בתלישת שער ובשריטות. ותוך כדי כך הוסיפה את עניין הגילוח בכדי להבדילם מכוהני שאר אומות הגויים.
איסורי נישואין בכהן הדיוט:
תחום נוסף שבו מתבטאת קדושת הכוהן היא בנישואין :
אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:
אִשָּׁה זֹנָה– בחכמים מובאות כמה דעות ביחס להגדרת אישה זונה, והרד"צ הופמן מביא את עיקרן בפירושו:
מלת זונה – מציינת, ברגיל, אישה מופקרת לזנות. אולם בספרא וביבמות ס״א: יש מחלוקת בזה, מה פירוש ״זונה״ כאן. לדעת ר׳ אלעזר עושה כל בעילה שאינה על־ידי קידושין את האשה לזונה (אפילו פנוי הבא על הפנויה). אולם תנאים אחרים חולקים על דעתו זו, ואלה האחרונים מחולקים בינם לבין עצמם. ההלכה נקבעה כפי דעת החכמים, שאומרים: ״אין זונה אלא גיורת ומשוחררת שנבעלה בעילת זנות״ (השוה משנה יבמות ו׳:ו׳, בתרגום מ. פיטוכובסקי, שם נמצאים הפירושים השונים לפסוק זה).
לפי הפשט זונה – פירושה, כפי שר׳ עקיבא (יבמות ס״א:) מפרש: אישה מופקרת לזנות, ומבחינה זו, כיון שנישואין בלתי-חוקיים שווים לפילגשיות, אפשר לקרוא גם אישה שהיא מקיימת נישואין כאלה בשם ״זונה״. וגם דעת ר׳ אלעזר מבוססת היטב, באשר הוא אינו מבדיל אם הפקירה עצמה פעם אחת או פעמים רבות. אולם החכמים אינם מודים שבעילת אדם כשר, שהנישואין אתו מותרין, עושה אותה לזונה, משום שאשה כזו אין להשוותה ל״מפקרת עצמה״. לכן חשבו שיש לצמצם כאן את המושג ״זונה״.
והרמב"ם פוסק בהלכות איסורי ביאה פרק י"ח:
(א) מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ שֶׁהַזּוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה (ויקרא כא ז׳:י״ד) הִיא כָּל שֶׁאֵינָהּ בַּת יִשְׂרָאֵל. אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּבְעֲלָה לְאָדָם שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ אִסּוּר הַשָּׁוֶה לַכּל. אוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה לְחָלָל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לוֹ. לְפִיכָךְ הַנִּרְבַּעַת לִבְהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּסְקִילָה לֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה וְלֹא נִפְסְלָה לִכְהֻנָּה שֶׁהֲרֵי לֹא נִבְעֲלָה לְאָדָם. וְהַבָּא עַל הַנִּדָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּכָרֵת לֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה וְלֹא נִפְסְלָה לִכְהֻנָּה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ:
(ב) וְכֵן הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה אֲפִלּוּ הָיְתָה קְדֵשָׁה שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לַכּל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּמַלְקוֹת לֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה וְלֹא נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ. אֲבָל הַנִּבְעֶלֶת לְאֶחָד מֵאִסּוּרֵי לָאוִין הַשָּׁוִין בַּכּל וְאֵין מְיֻחָדִין בְּכֹהֲנִים. אוֹ מֵאִסּוּרֵי עֲשֵׂה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְמִי שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ מִשּׁוּם עֶרְוָה אוֹ לְעַכּוּ״ם וְעֶבֶד. הוֹאִיל וְהִיא אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ הֲרֵי זוֹ זוֹנָה:
(ג) וְכֵן הַגִּיֹּרֶת וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת אֲפִלּוּ נִתְגַּיְּרָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים הוֹאִיל וְאֵינָהּ בַּת יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זוֹ זוֹנָה וַאֲסוּרָה לְכֹהֵן. מִכָּאן אָמְרוּ עַכּוּ״ם אוֹ נָתִין אוֹ מַמְזֵר אוֹ גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אוֹ מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי אוֹ פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה אוֹ חָלָל שֶׁבָּאוּ עַל הַיְּהוּדִית עָשׂוּ אוֹתָהּ זוֹנָה וְנִפְסְלָה לִכְהֻנָּה וְאִם הָיְתָה כֹּהֶנֶת פְּסָלוּהָ מִן הַתְּרוּמָה. וְכֵן יְבָמָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ זָר עֲשָׂאָהּ זוֹנָה. וְהָאַיְלוֹנִית מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן וְאֵינָהּ זוֹנָה:
(ה) הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין הֱיוֹתָהּ זוֹנָה תּוֹלֶה בִּבְעִילָה שֶׁל אִסּוּר. שֶׁהֲרֵי הַבָּא עַל הַנִּדָּה וְעַל הַקְּדֵשָׁה וְהַנִּרְבַּעַת לַבְּהֵמָה נִבְעֲלָה בְּעִילָה שֶׁל אִסּוּר וְלֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה. וּמִי שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָלָל נִבְעֲלָה בְּעִילָה שֶׁל הֶתֵּר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְנַעֲשֵׂית זוֹנָה וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּפְגִימָה וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינָהּ פְּגוּמָה אֶלָּא מֵאָדָם הָאָסוּר לָהּ אוֹ מֵחָלָל כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:
וַחֲלָלָה– אישה שנולדה מאחת מכל הפסולות לכוהנים. אישה כזו יכולה להיות אם כהן בא על מישהי האסורה לו משום שהוא כהן (גרושה, גיורת או משוחררת למשל), או שבא על מישהי מהעריות האסורות לכלל ישראל (פרט לנידה). ואישה זו ברגע שבא עליה הכהן הופכת לחללה ואסורה לכוהנים אחרים. והכהן עצמו אינו הופך לחלל בעקבות ביאה זו אך הזרע הופך חלל (זכר הופך חלל לעולם, ונקבה אם נישאת לישראל ומולידה נקבה- היא מותרת לכוהן).
וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ– אף על פי שלכאורה אין בה פסול נאסרת משום:
כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו– ולכן צריך לנהוג בעצמו קדושה יתרה.
מעניין לציין שביחזקאל מ"ד, כ"ב, אומר הנביא: וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ , וכנראה הייתה מסורת לכוהנים להחמיר ולקחת רק נשים בתולות או אלמנות של כוהנים אחרים.
וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
רש"י מסביר:
וקדשתו – על כורחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו וייסרהו עד שיגרש.
קדוש יהיה לך – נהוג בו קודש, לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה.
וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:
על פי הפשט, בת כהן שזנתה- הפקירה עצמה לשם זנות, כאילו מוציאה את קדושת אביה לחולין וכל כך עונשה (דעת מקרא), אולם חכמים הבינו כי מדובר כאן בבת כהן נשואה שזנתה אחרי בעלה:
ספרא: "ובת…כהן כי תחל"- יכול אם חללה את השבת תדון בשריפה? תלמוד לומר "כי תחל לזנות"– כשחיללתה בזנות ולא חללה בדבר אחר. אי מה "אביה" האמור להלן נערה ארוסה, אף אין לי אלא נערה ארוסה. מנין נערה נשואה? בוגרת ארוסה? בוגרת נשואה? אפילו זקנה מנין? תלמוד לומר "ובת כהן"– מכל מקום.
רש"י: כי תחל לזנות – כשתתחלל לזנות על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל וזינתה או מן האירוסין או מן הנישואין. ורבותינו נחלקו בדבר, והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה.
את אביה היא מחללת – חללה וביזתה את כבודו, שאומרין עליו: ארור שזו ילד, ארור שזו גדל.
איסורי כהן גדול בטומאת מת:
וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם.
מיוחד הכהן הגדול בכך שהוא אינו מיטמא טומאת מת לאף אדם מלבד מת מצווה, ובנוסף הוא גם אינו מקיים שום סימני אבלות כגון גידול שערו פרע- ללא תספורת, ואת בגדיו לא פורם לשם אבל.
ספרא: "והכהן הגדול מאחיו"- שיהא גדול מאחיו בנוי, בעושר, בכח, בחכמה, ובמראה. אין לו מנין שיגדלוהו משל אחיו? תלמוד לומר "הגדול מאחיו"– שיהא גדול מאחיו.
"לא יפרום"- לא יפרום כדרך הפורמים. הא כיצד? כהן גדול פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה.
רש"י: לא יפרע – לא יגדל פרע על אבל. ואיזהו גידול פרע, יותר משלשים יום.
וְעַל כׇל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:
ראב"ע: וטעם לא יבא – באהל או בבית ששם המת.
וטעם לאביו ולאמו – שהוא מצוה עליו לכבדם בחייהם ובמותם, ואף כי לאחיו ולבנו.
מדגישה התורה שלא יטמא הכהן הגדול לאביו ולאימו וכפי שהסביר ראב"ע יש בכך קל וחומר- שאם לאביו ואימו שמחויב בכבודם בחייהם ומות אסור לו להיטמא קל וחומר לקרוביו שאינו מחויב בכבודם כבנו ואחיו. ומוסיף הספרא דין נוסף שנלמד ממילים אלו:
״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״ – מִטַּמֵּא הוּא עַל מֵת מִצְוָה.
ומהמילים לא יבוא למדו חכמים שמדובר על טומאת אוהל (שלא יבוא לאוהל בו נמצא המת):
רש"י: ועל כל נפשות מת – באהל המת.
ילקוט לקח טוב: ועל כל נפשת – חסר וי״ו מלמד שאפילו רביעית דם שיצא משני מתים מטמא באהל. לא יבא. חייב בבל יבא ובל יטמא…
וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהֹוָה:
ספרא: "ומן המקדש לא יצא"– עמהם אינו יוצא אבל יוצא הוא אחריהם. אלא הם נכסים והוא נגלה, הם נכסים והוא נגלה. ויוצא עמהם עד פתח העיר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר "ומן המקדש לא יצא"– אינו יוצא כל עיקר.
רש"י: ולא יחלל את מקדשי – שאינו מחלל בכך את העבודה שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד חילל.
מסביר הרמב"ן מהו חילול הקודש ביציאת הכהן הגדול את המקדש:
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אימתי אינו יוצא ואין מחלל? הוי אומר בשעת עבודה. וקא תני: אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו׳. והרי הוא לאו גמור, אזהרה שלא יניח עבודה ויצא.
לפיכך אני אומר כדי לקיים כל דברי חכמים, שעיקר הכתוב הזה יזהיר לכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו, וכל שכן שאם מניח העבודה ללא דבר ויוצא שעובר בלאו הזה. אבל הזכירו הכתוב בענין המת להתיר לו העבודה כשהוא אונן, ומאחר שהיא מותרת לו, אם יניחנה מרצון עצמו יהיה חלול המקדש. זהו פירוש הכתוב הזה…
הספורנו: ולא יחלל את מקדש אלהיו – שיראה שהוא מחשיב יותר כבוד המת מכבוד המקדש והקדש שנתנה לו.
הסבר נוסף למילים ולא יחלל הוא שבניגוד לכהן הדיוט שאם עובד במקדש כשהוא אונן עבודתו מחוללת, לכהן הגדול מותר לעבוד במקדש כשהוא אונן:
ר"י בכור שור: ולא יחלל – בעבודתו שם, דכהן גדול מקריב אונן ואין עבודתו מתחללת, הא אחר (כהן הדיוט) שלא יצא חילל.
ומסבירה התורה דין זה:
לקח טוב: עליו אני ה׳ – להגיד מה גרם (חומרת הציוויים בכהן היא משום ששם ה' עליו):
איסורי כהן גדול בנישואין:
וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח: אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשׁוֹ:
מדגישה התורה איזו אישה יוכל הכהן הגדול לשאת ולאחריה מפרטת את האסורות לו:
רמב"ן: והוא אשה בבתוליה יקח – פירושו: אבל לא בעולה, והוא לאו הבא מכלל עשה. ואחרי כן הזהיר בלאו על האלמנה והפסולות…
רלב"ג: והוא אשה בבתוליה יקח – למדנו מאומרו ׳אשה׳ שאינו לוקח כי אם אשה אחת, לא שתי נשים או יותר; כי לעוצם קדושתו אין ראוי שישתדל בריבוי המשגל, אבל יספיק לו ההכרחי לקיום המין. ולמדנו מאומרו ׳בבתוליה׳ שלא תהיה בעולה, כי שֵׁם הבתולה מורה על העדר הבעילה ממנה; ולפי שהבעילה שהיא כֹּחִיִּית עליה היא משכב האדם, הנה לא תאסר לכהן גדול מן התורה אם לא שכב איש אותה, ואף על פי שסרו בתוליה לסיבה אחרת.
לקח טוב: אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת שכלו בתוליה ואיזו זו (זו) יתירה על שנים עשרה שנה (שהרי י״ב יתרין) שלא אמר בתולה אלא בבתוליה:
ואם לקח הכהן הגדול מהנשים האסורות לו:
רש"י: ולא יחלל זרעו – הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו שהוליד ממנה חַלַל מדין קדושת כהונה.
קדושת הכוהנים שעליה דיברנו מתבטאת במעשי הכהן, אולם ישנו פן נוסף הקשור בגוף הכהן והוא האיסור שכהן בעל מום יעבוד במקדש. על כך ננסה להרחיב בע"ה בהמשך.