מחירות לחירות

באחד מימי העצמאות צפיתי, כרבים מעם ישראל, בטקס המצטיינים בבית הנשיא. באירוע זה, וביתר אירועי חג העצמאות ויום הזיכרון הממלכתיים, אי אפשר היה שלא להרגיש את החיבור החזק כל כך בין עם ישראל לארץ ישראל.  במהלך האירוע נשאלו מנהיגי המדינה שאלה בידי אזרחי ישראל בצורה אינטרנטית. אחת מהשאלות הייתה "אלו דברים הייתם משמרים לרגל יום הולדתה של מדינת ישראל?". ראש הממשלה אמר כמה דברים, אך בפתיחת תשובתו אמר: "לא הייתי משנה את אהבתנו לרגבי האדמה של עם ישראל ואת אהבתנו לתנ"ך". הדברים האלו מחוברים ישירות לפרשת אמור ולימי ספירת העומר.

בימי ספירת העומר מתקדם עם ישראל שלב אחר שלב מחג הפסח לחג השבועות. מהעצמאות הפיזית, שבאה לידי ביטוי ביציאת מצרים, לעצמאות רוחנית, שבאה לידי ביטוי בקבלת התורה במעמד הר סיני. הימים האלו מתחילים במוצאי חג הראשון של פסח ומסתיימים בחג השבועות.

כיצד קוצרים

הציווי על ספירת העומר אמנם מופיע מספר פעמים בתורה, אך רק בפרשת אמור מופיע לצד הציווי כלל התהליך שצריך לעבור, מהימים שלפני הספירה ועד הקרבן שיש להביא בחג השבועות במועד סיומה:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי- תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ–וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן… וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה–עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם… וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה… וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים–סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה:  בִּכּוּרִים, לה'". (ויקרא כג, ט-יט)

זה קורה מיד במוצאי היום הראשון של פסח. עם רדת השמש המסמלת את היציאה הסופית מהשעבוד הגופני במצרים, ובטרם תחל ספירת העומר, בטרם ייכנסו לתהליך של "שחרור ממצרים" ו"כניסה לארץ ישראל", מצווים בני ישראל לרדת לשדות ולקצור את העומר הראשון מן השעורים דווקא.

לפני קצירה זו, חל איסור לקצור את יתר התבואה מחמשת מיני הדגן. יתרה מזו, בזמן שבית המקדש היה קיים, חל איסור לאכול מאכל מתבואת הדגן החדשה לפני שהוקרב קרבן העומר. עניין קצירת העומר היה יסודי ומהותי עד כדי כך שהיה נעשה אפילו בשבת, אף שקצירה היא אחת מהמלאכות שאסורות בשבת. לכן הוא נעשה ברעש גדול, כפי שמתארת לנו המשנה:

"…כל העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כיון שחשכה, אומר להם: בא השמש? אומרים הין. בא השמש? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים הין. שבת זו? אומרים הין. אקצור? והם אומרים לו קצור!  אקצור?  והם אומרים לו קצור ! שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין" (מנחות י, ג)

פעולות קטנות ומגונות

רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה) מפרש את הדברים באופן עקרוני יותר, וקובע:

ומאחר שאתם רואים את פעולתי על זה השלמות, אם כן אתם המקודשים ללכת בדרכי אל תחללו את שם קדשי בפעולות חסרות ומגונות, כעניין: "ויבא אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי".

הדיוק שבמילותיו של רבי עובדיה מדהים – "פעולות חסרות ומגונות". פעולותיו של הקב"ה בעולם הן פעולות שלמות (גם כאשר איננו רואים את המהלך השלם).  אדם שבעולם הזה פועל "פעולות חסרות ומגונות", בין אדם לחברו ובין אדם למקום, פוגם בפעולותיו של הקב"ה ובכך מביא לחילול שמו. כל פעולה שאדם עושה שתכליתה להחסיר משהו בעולם, שתוצאתה פוגעת במשהו, כל פעולה מגונה שאדם עושה – היא חילול השם.

התורה אינה מפרטת ואינה מבררת מהו "חילול השם", ולא בכדי. הגמרא גם היא נמנעת מלהגדיר מהו חילול השם, אך מביאה כמה דוגמאות מגדולי האמוראים שמהן נוכל להבין במה מדובר. מהדוגמה הבאה אפשר להבין עד כמה מדובר במהלכים יומיומיים שלנו:

היכי דמי [=כיצד הוא] חילול השם? אמר רב: כגון אנא, דשקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר (=כגון אני, שנוטל בשר מהקצב ואיני משלם דמיו לאלתר)… רבי יוחנן אמר: כגון דמסגינא (=כאשר אני הולך) ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין… יצחק דבי רבי ינאי אמר: כל שחבריו מתביישין מחמת שמועתו. אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דקא אמרי אינשי (=כאשר אומרים אנשים] שרא לה מריה לפלניא (=ימחל לו אדונו לאדם זה)… אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו… (יומא פו, א)

המדרש מביא דוגמה לחילול השם מגיחזי, עוזרו של הנביא אלישע. כשנעמן שר צבא ארם ביקש להביא ממון לנביא אלישע, הלה סירב לקחת ממנו. גיחזי, עוזרו של אלישע, רץ אחרי נעמן וביקש שכר – ובכך חילל שם שמים:

"ועל המחלל שם שמים" – זה גיחזי שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון, שנאמר: "וירדוף גיחזי אחרי נעמן"  (מלכים ב ה, כא). אלישע קידש שמו של הקב"ה שלא רצה ליטול מנעמן כלום. וגיחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר שאלישע היה משלח אצלו שישלח לו ממון. נמצא זה מחלל שם שמים מה שקידש אלישע. (במדבר רבה ז, ה)

עכשיו אנחנו מבינים קצת מהו חילול השם. לא על מעשים גדולים מדובר. חילול השם נמדד במעשים הכי קטנים שלנו: במשא ומתן, בדיבור שלנו עם אחרים, בשולחן השבת עם הילדים והמשפחה. זה מתבטא במה שאומרים עלינו אנשים אחרים, במה אנחנו מבקשים ומה אנחנו אומרים. האופן שבו אנחנו מתנהלים בכל שעה, ההתנהלות מול החברים, בעבודה, בצבא ובכל מקום אפשרי – כל אלו נכללים בשאלת קידוש או חילול השם.